אחים ואחיות גדולים בלידה

אני אמנם לא ילדתי בבית, אבל

ילדתי באמבולנס רבע שעה אחרי שיצאנו מהבית ואחרי שסחבתי צירים בבית 48 שעות (את ספור הלידה אפשר למצוא בפורום הריון ולידה בחיפוש "אברהם איתן"). בדיעבד הילדים (4 בגילאים 3 עד 9)היו קצת בטראומה מהצירים. הצירים הראשונים (כל רבע שעה בערך) ריגשו אותם ושימחו אותם, אבל ככל שהתקדמתי בלידה אני זוכרת מאוד חזק את הצורך שלי להיות עם עצמי ואת ההצמדות שלהם אלי, דווקא מהסיבה הזו... אחרי הלידה, הדבר הראשון שבת ה3 אמרה לי היה: אמא, עכשיו את כבר לא צריכה לעשות ככה- תוך שהיא מפגינה נענועי אגן מרשימים... והבן הבכור אמר באותו ביקור בבית חולים: "איזה כיף לראות את אמא מחייכת כבר" כולם כתבו באיחול המזל טוב שהם הביאו לי: מזל טוב ומזל שהתינוק כבר יצא או וורסיה אחרת של העניין. יש לציין שלא צעקתי או בכיתי בצירים אלא ניסיתי להתרכז בעצמי ולהעביר אותם תוך כדי תנועה וסיבובים. אני שוקלת מאוד ברצינות לידת בית בפעם הבאה (בעז"ה) ואפילו אורי, בעלי הסכים לעניין ללא קושי. אבל מבחינתי זה ברור: בלי הילדים!!!
 

tonti

New member
אני מאוד רציתי שהוא יישן../images/Emo13.gif

ויתעורר כשיש לו אחות חדשה. הוא היה בן 3. בפועל הצירים התחילו אחרי שהוא נרדם. המיילדת הגיעה כשהוא ישן וב-5:00 בבוקר הוא התעורר. בבת אחת נהיו 0 צירים. ניסיתי להרדים אותו חזרה ללא הצלחה. הוא קם איתי לסלון, שם היתה הלידה. ראה שהמיילדת שם (הכיר אותה וידע שהיא תבוא להיות איתנו בלידה). ראה שכואב, הסברתי לו שזה קורה עכשיו וכואב לי כמו שדיברנו. הוא ליטף, נישק, דאג, אבל מהר מאוד השתעמם והיה עסוק בענייניו לידי. רק כשהוא יצא לגן ב-7:00 הרשיתי לעצמי להתקדם ולצעוק ולהתפשט. ברור לי שאם הוא לא היה מתעורר הלידה היתה מתקדמת מהר יותר.
 
תודה לכולכולכולכולם ../images/Emo24.gif

המון תובנות מעניינות ושונות! מעניין לשמוע על לידות שנתקעו בגלל נוכחות הילדים, על לידות שהתקדמו מעולה למרות נוכחות הילדים (ואולי בזכות?), ועל כל השאר כמובן
ואצלנו - עוד לא הוחלט סופית מה יהיה. יובל (תהיה בת 5 בעת הלידה) מתעניינת מאד בכל נושא ההריון, הלידה, והתינוק. היא מבקשת לדעת כל פרט ופרט, ויכולה להסביר בלי להניד עפעף לכל מי שרק רוצה לדעת מה תפקידו של חבל הטבור, מהיכן בדיוק יוצא התינוק, ואיפה כואב לאמא
אנחנו מדברים על הנושא המון, ואני מתארת לעצמי שההחלטה הסופית תיפול רק ברגע האמת. אני בהחלט חושבת שכל העניין יהיה קל יותר אם הלידה תתרחש בשעה שהן בגן (הן מתעוררות מכל רחש ואני לא מאמינה שהן תישנה תו"כ הלידה אם היא תתרחש בלילה). אדם נוסף לטפל אך ורק בהן אם הן תהיינה בבית, בטוח יהיה (כאמור - אמי) וגם אם נחליט שיובל מוזמנת להיות איתנו, אני חושבת שמאיה עדיין צעירה מידי ולא ממש מחוברת לכל התהליך הזה.
 

scalar

New member
עונה כחברה....

(גם כן חברה - מדברות אחת ל....
) רוני, לא במקרה אינני משוחחת איתך על כל עניין לידת הבית; דעתי שונה בעניין. אני מכבדת כמובן את דעתך ורצונך, וההחלטה כמובן שלכם כזוג בלבד. אך שאלת על הבנות, וכאחת שראתה אותך יולדת, אני חושבת שיש לי מה להוסיף. הייתי שם לצידך, עמדתי רק ליד ראשך, ורק החזקתי יד וברך. לא ראיתי את הלידה עצמה - לא ראיתי את הדם וכו', ועל אף שהיתה לידה קצרה ושקטה (את לא צעקת, רק גנחת ודיברת) היה לי לא קל. כחברה היה לי קשה לראות את סבלך. ושוב, לא היתה שום סצנה מיוחדת - את היית מאד מאופקת, אך פנייך וקולך הסגירו את הכאב. ולמרות שנתת לי את החוויה היפה ביותר - להיות קרובה ולגעת במאיה בעודה עטופה בורניקס, מה שלא זכיתי עם בני לכשנולד, אין היא שווה את מראה הכאב. שמחתי כמובן כחברה להיות שם בשבילך, שמחתי גם להיות שם בשביל מאיה ברגעיה הראשונים כשלקחו אותה ממך, אבל כל היופי הזה לא מוחק את הרגעים הקשים של כאב הלידה. ולי כבר היה נסיון אישי עם לידה - חוויתי זאת על בשרי וידעתי למה לצפות. זו לא היתה רק תאוריה יפה עם סיומת שמחה כמו שהיא כעת עבור יובלי. ואני רק חברה, יובלי היא ביתך. כל עוצמת חווית הלידה מן הסתם תהיה כפולה ומכופלת - היא הרי ביתך. והיא תהיה רק בת 5. היא ילדה חכמה ונבונה, אך האם גם בוגרת מספיק להבין את חווית הלידה? (אפילו לבעלים שלנו לא קל להיות שם לצידנו.) אין אנו יודעים מה תהיה ההשפעה עליה. האם כדאי לקחת את הסיכון? את יודעת שאני בעד רכישת ידע וחוויות, אך לדעתי - כל דבר בעיתו. נכון שלידה היא דבר טבעי, אך יש מספיק דברים טבעיים שאתם ודאי לא חושפים בפניה כרגע. קראתי גם תגובות קודמותיי, ונראה שהרבה יולדות מרגישות נינוחות יותר כשילדהן אינן בסביבה. אני מניחה שזה מכיוון שיש להן פחות דאגות - מרוכזות בלידה עצמה, ולא בסביבה. יכול מאד להיות שזה גם עניין של אופי היולדת, סוג הלידה, כח הסבל ויכולת הריכוז. את מכירה את עצמך הכי טוב (אם כי אף פעם א"א לנחש איך תהיה הלידה....) השאלה היא האם אתם מוכנים לקחת את הסיכון ולראות בדיעבד מה תהיה תגובתה של יובל? בהצלחה בכל אשר תבחרו לעשות
 
../images/Emo24.gif תשמעי יקירתי...

גם אם אנחנו רחוקות פיזית ומדברות פעם בחודשיים, אני מחשיבה אותך כאחת החברות הכי הכי שאי פעם היו לי! את היית שם איתי כשהייתי לבד לגמרי, אולי עם מיליון (טוב, אולי לא מיליון אבל ככה זה הרגיש) אנשי צוות לחוצים שרק רצו שמאיה כבר תעוף החוצה, שלא הפסיקו להגיד לי שאני לא לוחצת טוב כי אני עושה קולות (עאלק), וממש הרגשתי שבתוך כל ים השגעון הזה את היית אי השפיות שלי. אני לא יודעת למה, אבל לא כל כך יוצא לנו לדבר על זה (טוב, לא כל כך יוצא לנו לדבר - נקודה
). אבל בכל הזדמנות שהלידה של מאיה עולה, אני מרגישה הכרת תודה עצומה כלפייך. אז תודה, תודה, תודה. את לא צריכה להסכים איתי בנושא לידות הבית בשביל להביע את דעתך בנושא יובל בלידה כן או לא (יש הרבה דברים שאנחנו לא מסכימות לגביהם, וזה לא משנה שום דבר
). חשובה לי נקודת המבט שלך כי את באמת היית שם וחווית את החוייה הזו, איתי, ויודעת מה ההרגשה. אף אחד אחר לא יכול לדעת, גם לא גבי, כי כשהוא היה איתי בלידה הראשונה הייתי תחת השפעת אפידורל חזק ולא הרגשתי כ-ל-ו-ם. אני יודעת שאני לא צועקת בלידות - זה לא איפוק, זו פשוט לא הדרך שלי להתמודד. אבל מה שאני לא יודעת זה איך מי שסביבי קולט את זה. תודה יקירה, ואני מבטיחה להתקשר אלייך בקרוב!!
 
אני רוצה רק להעיר על ההבדל בין ילד

למבוגר. כתבת "לי כבר היה נסיון אישי עם לידה ... זו לא היתה רק תאוריה יפה עם סיומת שמחה כמו שהיא כעת עבור יובלי. ואני רק חברה, יובלי היא ביתך. והיא תהיה רק בת 5. היא ילדה חכמה ונבונה, אך האם גם בוגרת מספיק להבין את חווית הלידה?" ייתכן (אני, כמובן, לא יודעת לגבי יובל) שדוקא ההבדל בין ילד למבוגר מאפשר לילד לקבל דברים כפשוטם, בלי המטענים שמועמסים עליהם במשך עשרות שנות ספיגה של ערכים והרגלים תרבותיים. לכן, בנושא "איך משהו נראה בעיניים של ילד" לא הייתי מניחה תמיד "קל וחומר".
 

scalar

New member
מסכימה שיש הבדל

וילד יקבל דברים כפשוטם - לטוב ולרע. דם וכאב בד"כ יתקבלו בצורה לא חיובית אצל ילדים (וגם להרבה מבוגרים לא קל לראות את אהובם במצב זה.) לא צריך שנים של מטען - כל ילד חווה פציעה הכוללת דם וכאב, ובד"כ זה לא מתקשר לדבר חיובי. פתאום לראות כאב וסבל ולהבין שמדובר בכאב זמני שבסופו דבר חיובי, אני לא משוכנעת שגם הנבונים שבילדים יצליחו להפנים זאת. לתת לילד להחליט לבד עלול להיות כבר מאוחר מדי - ההחלטה עלולה להתקבל בעקבות מה שכבר ראה ולא יכול היה להבין. הזכרון עדיין ישאר.... הוספתי מאמר מעניין שגם מציין שאין תשובה מוחלטת מה עדיף. אני, בדומה לדעתן של כמה כאן, חושבת שלידה היא חוויה זוגית ולא משפחתית. לאחים יהיה נחמד מספיק לפגוש את הנולד גם כמה דק' אחרי הלידה ולאו דווקא ברגע יציאת התינוק לאוויר העולם. אני לא רואה שום יתרון לכך שילדה בת 5 תהיה עדה ללידה. יותר מכך - מכיוון שהתוצאה לא ברורה, הייתי מעדיפה שתפסיד חוויה זו על פני הסיכון שהיא עלולה לסבול מהיותה עדה לחוויה. בסופו של דבר, זוהי עוד החלטה שאנו כהורים לוקחים עבור ילדנו. אנחנו כמובן מעוניינים לתת להם את הבסיס הטוב ביותר לחיים, אבל תמיד ישנה האפשרות שהחלטותנו יגרמו להגעתם לספת הפסיכולוג....
 

סטיוויה

New member
הזכרת לי איזה קוריוז לגבי הלילה

הבנים שלי ממש לא ישנים כמו בול עץ בלילות. הם מתעוררים לפחות פעם בלילה ובכלל,עושה הרושם שהם די רגישים לרעש.בלידה צעקתי בטירוץ והם ישנו למרות הכל ולא התעוררו אפילו פעם אחת! יש מלאכים בבית....
 
Unbelievable!! I guess someone

was watching over your house that night
In all honesty, I really wish they will either be in school or sleeping, to avoid the dilemma... And I'm starting to think that if this is how I feel, it is probably better that they wouldn't be present. I find it very interesting that in other cultures children are not invited to the birth. It reminds me of a story that Nancy, our office manager, told me once. She used to live in Africa many years ago and one of the women in the village told her about the birth of her baby. She did not want the older children to watch, so she went outside and her the babt at the doorstep. Then she named the baby "born at the doorstep"
(or the equivalent of that in her language"
 

swann

New member
ככה זה באפריקה ../images/Emo3.gif

ולגבי השתתפות ילדים - מרגישה כמוך. מעדיפה שמאיה תהיה בגן, או תישן, או שתהיה בכל מקום אחר שיהיה לה טוב, ושהיא לא תהיה במצב שהיא צריכה אותי ואני לא יכולה להתפנות אליה וירגיש כאילו יעכב או ילחיץ את תהליך הלידה. כנראה ששתינו נצטרך לחכות לרגע האמת. ולאלתר.
 
זוכרת שהייתי בעבר בייעוץ אצל

דיאנה אידלמן כהכנה ללידה השנייה. זוכרת שהיא אמרה לי שרק בעולם המערבי מכניסים ילדים ללידה. לדבריה, זה לא קיים בתרבויות אחרות. באופן אישי, לא הייתי רוצה שילדי ינכחו בלידה. עבורי, הלידה היא ארוע פרטי ונוכחותם תכניס אותי ללחץ ולסטרס וזה יכול לעצור את הלידה. כשאני יולדת אני מחפשת את השקט והפרטיות ולכן אני מעדיפה ללדת בבית. שקט ופרטיות לא יתאפשרו בנוכחות ילדיי. אין דבר אחד שמתאים לכולם. אין חוקים. אני חושבת שהשאלה שצריכה להישאל היא איזה ערך מוסף יש לנוכחות הילדים בלידה? האם זה בשבילם? האם זה בשבילך? באופן אישי, אם היתה לי ילדה בת 15-16 הייתי מציעה לה להיות נוכחות בלידה שלי (בגיל שלי זה כבר לא כל כך ריאלי שיקרה כבר). אינני יודעת בני כמה ילדייך. אני לא רואה סיבה מדוע ילדים קטנים צריכים להיות נוכחים בלידה. דודה שלי שמתגוררת בארה"ב ילדה את 3 מתוך 4 ילדיה בבית.הבכור שהיה נוכח בלידת אחותו טוען שזה היה מאורע טראומתי ומיותר עבורו.
 

tonti

New member
ככה גם אני מרגישה,

שזה לא נכון לילדים להיות בלידה. בעיני זה לא משהו משפחתי. זה אישי. לכן יש נשים שלא רוצות את בן הזוג בלידה, כאלה שלא רוצות את אמא. אבל כל אחת ומה שהיא מרגישה. פשוט לחשוב עם עצמך את מי את רוצה שם איתך. מי לא יגרום לך להתנהג אחרת ממה שאת באמת רוצה.
 

אורניקי

New member
בלידת הבית שלי, הרגשתי שהכל תואם

זה היה מדהים, אני הרגשתי שכל אחד נחשף במידה הראויה לו, בלי שאנחנו תיכננו זאת במדוייק. למעשה היתה ירידת מים ב7 בערב, הצירים התחילו ב10 בלילה. והלידה הסתיימה ב1 בלילה. מי שהיה איתי רוב הצירים, היתה ביתי הבכורה שהיתה אז בת 20, ביקשתי ממנה למלא לי אמבטיה, לשים שמן ורדים ויסמין, וכל מיני דברים. בעלי נתקע בדרכים והגיע יותר מאוחר. שלושת הגדולים היו ערים (בן בן 18 ובת בת 16) אבל כשהלידה התקדמה, הם לקחו את רועי שהתעורר לטיול לילי, וכך היתה לנו פרטיות. כל השאר ישנו. חנה (בת 13) בדיוק אותו ערב החליטה לישון אצל חברה (נדיר אצלה) ולא רק זאת, כשראיתי שהלידה תהיה הלילה, גיליתי שאין לי את הטלפון של החברה, ואין לי דרך לקרוא לה הביתה. עקיבא (15) היה אמור לחזור באותו ערב מטיול שנתי, טילפן ב11 בלילה שהיה להם פנצ'ר בגלגל של האוטובוס והם מתעכבים. הוא הגיע ב1 וחצי!!! שרה (10) התעוררה מיד כשהתינוק יצא. (החדר שלה הוא נישה בסלון המופרדת ע"י וילון, ואני ילדתי בסלון) ול"מטיילים" קראנו כמובן בסלולרי ברגע שהתינוק יצא. הרגשתי ממש שמישהו מלמעלה משך בחוטים, וסידר לכל אחד את החשיפה המתאימה לו. בכללי, התכנון היה כמובן בלי שום ילדים בלידה. היתה תכנית מפורטת ומודפסת לכל שעה של היום אם זה מתחיל מי לוקח את מי ולאן (4 שעות בקניון וכדומה...) כדי שהבית ישאר ריק. בסוף זה היה בלילה, כשכל הקטנים ישנו, והגדולים היו לעזר, ומאוד מאוד התרגשו אחרי הלידה. הבן הגדול אמר לי שזה נראה לו הדבר הכי טבעי ונורמאלי ללדת בבית. פשוט שהסכמתי איתו...
 

Manty

New member
My experience

I always envisioned my 2 kids at birth with me. It just seemed such a natural course , I hardly gave it a second thought. We often spoke about the birth and I showed them 2 very graphic movies of many unassisted births. When I went into labor at 9 p.m. the kids got all excited (as did we!) Contractions got strong only hours later, at which time the kids slept. In the morning, my son (6) became distressed by the situation. My mom was there to help him, but he only wanted my husband's help, though I was totally dependent on my husband's massage at the time. On that day they had sweet poteto picking, so my son decided to go. I had to admit to my self that it turned out for the best as I don't think my son's condition would have been very east for me.. My daughter (3) seemed a bit surprised at first, but after getting her morning tsitsi, she became her own jolly self again. She enjoyed playing with my mom and when my mom went out to try find me something to eat, my daughter joined me in the bathroom (me in the bath, she in the shower) and showed no signs of any distress despite me being in transition. She went out to play with my mom when my mom returned and was not present at the moment of birth. I enjoyed those last moments of pushing with my husband only, as they were very bonding and precious. I don't know what they would have been like had my daughter been there, though I don't think SHE would have bothered me really... (special in a different way?!) So 2 very different experiences with the 2 kids. More to do with their nature than anything else, in my opinion. For the up coming birth, I am leaving the doors open again. I'll let my kids/fate decide what will be. Both kids say they want to be present, but we'll all just have to wait and see how it turns out. My 2 year old boy will probably be with us and need my husband, as my mom most probably will not be here. But I trust things will all fall into place again, so I'm not fretting about this. (Secretly though, I am actually fantasising of birthing solo this time, while my husband plays ball with the kids outside
)​
 
למעלה