סיפור אופטימי...
שלום לכולם רציתי לשתף אתכם בסיפור הקשה והאופטימי שלי.(ארוך אבל שווה להגיע לסוף..) אתחיל מכך שאני כאן מההודעה הראשונה של תמיד איתנו על פתיחת הפורום המבורך הזה,לפני שנתיים,כאשר הסיפורים כאן עוד הגיעו בטיפטופים,והוא הגיב לכל הודעה חדשה(לרוב קוראת פסיבית מלבד תקופות קצרות בהם כתבתי מעט).אז הייתי אחרי האובדן הראשון שלי הפלה טבעית בשבוע 7,המשכתי הלאה באופטימיות מכך שזה דבר נפוץ,ולאחר 4 חודשים נקלטתי להריון עם תאומות זהות,הריון שהושג על ידי לקיחת איקקלומין,הריון קשה משבוע 13 בשמירת הריון עם דימומים ובשבוע 17 תוך כדי אישפוז מתגלת בעיה שנקראת ttts תופעה שמתרחשת באחוז מסויים מהתאומים הזהים,אשר חולקים שילייה אחת,ומתחילים לחיות האחד על חשבון השני.בשבוע 20 אחרי 7 שבועות בבית וחלקם בתל השומר, ועקב הרעה במצב החלטנו על הפסקת הריון בלידה מוקדמת.מאותו רגע כל הכוחות שלי מופעלים למען השגת הריון נוסף מהר ככל האפשר,ספונטני ועם עובר אחד יחיד ומיוחד. חולפים להם 6 חודשים והנה אני שוב בהריון אין מאושרת ממני,ושוב קורה הלא יאומן,הפלה טבעית בשבוע 6 ,כאן נשברתי.... הרגשתי שמכאן קשה לי לקום,אני האופטימית זו שעזרה לכולם להתמודד עם האובדן שלי נשברת לרסיסים,לא האמנתי שזה קורה לי בפעם השלישית,למה זה מגיע לי... מכאן החלו בי החששות שמא מדובר בבעיה שגורמת להפלות חוזרות,ואיך אוכל להתחיל שוב מחדש בפעם הרביעית.מי שעזר לי לאסוף את השברים מכאן היו: בעלי שתמך מאוד לאורך כל הדרך,והזוגיות שלנו קיבלה עוצמות חדשות,הרגשנו שותפים יותר מתמיד,שותפות גורל.הרופא שלי פרופ' צלאל שהיה בשבילי בכל הרגעים הקשים,תמך בי עודד אותי וטיפל בי בצורה המקצועית והאנושית ביותר.וחברה שזכיתי בה כאן בפורום המבורך הזה,והשיחות איתה וההתכתבויות איתה גרמו לי לעבד את הדברים,לדעת שיש לי אוזן קשבת שמבינה אותי שלא כמו שאר הסובבים. שוב חולפים להם 4 חודשים ואני בהריון הרביעי שלי,בדרך לילד הראשון שלי,הריון יקר ארוך ולא קל,אני מחכה לעבור את שבוע 7 ולראות סוף סוף דופק,לעבור את מחסום השבוע ה 20 ואכן החלום מתגשם....לאחר 39 שבועות נולד בני הראשון
מאור.אהבת חיי. חשוב היה לי מאוד להעלות כאן את סיפורי,קראתי חלק גדול מהסיפורים והתגובות שלכם ואני חייבת לומר שנראה היה לי כאילו אני כתבתי הודעות אלו.הייתי באותה סירה,באותו מקום שהיה נראה כמו בור עמוק שנפלתי לתוכו ואין סיכוי שאוכל לטפס שוב למעלה,חשתי כעס עצום על אנשים שלא ידעו איך להגיב (בעיקר אחרי הלידה כי על ההפלות אנשים לא ידעו כלל)תגובות הסביבה ולעיתים חוסר התגובה זה אחר הדברים הקשים בעיניי.כל חג רציתי לברוח חודש אחרי הלידה המקדמת הגיע ראש השנה וכולם הציעו לי לנסוע לחופש ולא להיות כאן,האמת לא נסעתי והצטערתי.היו ימים שכל מה שרציתי זה להכנס למיטה ולהיות בחושך,לא הצלחתי למצוא נחמה בשום דבר.וזאת למרות שתמיד הייתה לי פינה אופטימית בלב,ובאופן כללי שמחת החיים נראתה על פניי. למדתי המון מהאובדנים שלי,זאת דרך קשה מלאת ייסורים פיסיים ונפשיים אך בית ספר לחיים.החיים שלי קיבלו משמעות אחרת,זכיתי בזוגיות מאושרת יותר מתמיד,למדתי מי הם החברים האמיתיים שלי,הכרתי אנשים טובים באמצע הדרך ובסופו של מסע זכיתי באור של חיי-מ א ו ר. האמינו שיהיה טוב,דמיינו לעצמכם תסריטים טובים,פנקו את עצמכם בדברים קטנים שעושים לכם טוב,תשקיעו בזוגיות,תנסו לפרוק את כאבכם בכל דרך שנראית לכם בכי,צחוק,ספורט,שיחות,הודעות בפורום כמובן,נסו להגשים במקביל חלומות נוספים שאתם מעוניינים בהם,צאו לחופשה,והכי חשוב שימרו על אופטימיות כי זה גם מה שיעזור לכם להשיג את ההריון הבא. אני מחבקת את כולכם חיבוק ענק,מתפללת בשביל כולכם לטוב ואני כאן בשבילכם גם במסרים לכל המעוניין.
שלום לכולם רציתי לשתף אתכם בסיפור הקשה והאופטימי שלי.(ארוך אבל שווה להגיע לסוף..) אתחיל מכך שאני כאן מההודעה הראשונה של תמיד איתנו על פתיחת הפורום המבורך הזה,לפני שנתיים,כאשר הסיפורים כאן עוד הגיעו בטיפטופים,והוא הגיב לכל הודעה חדשה(לרוב קוראת פסיבית מלבד תקופות קצרות בהם כתבתי מעט).אז הייתי אחרי האובדן הראשון שלי הפלה טבעית בשבוע 7,המשכתי הלאה באופטימיות מכך שזה דבר נפוץ,ולאחר 4 חודשים נקלטתי להריון עם תאומות זהות,הריון שהושג על ידי לקיחת איקקלומין,הריון קשה משבוע 13 בשמירת הריון עם דימומים ובשבוע 17 תוך כדי אישפוז מתגלת בעיה שנקראת ttts תופעה שמתרחשת באחוז מסויים מהתאומים הזהים,אשר חולקים שילייה אחת,ומתחילים לחיות האחד על חשבון השני.בשבוע 20 אחרי 7 שבועות בבית וחלקם בתל השומר, ועקב הרעה במצב החלטנו על הפסקת הריון בלידה מוקדמת.מאותו רגע כל הכוחות שלי מופעלים למען השגת הריון נוסף מהר ככל האפשר,ספונטני ועם עובר אחד יחיד ומיוחד. חולפים להם 6 חודשים והנה אני שוב בהריון אין מאושרת ממני,ושוב קורה הלא יאומן,הפלה טבעית בשבוע 6 ,כאן נשברתי.... הרגשתי שמכאן קשה לי לקום,אני האופטימית זו שעזרה לכולם להתמודד עם האובדן שלי נשברת לרסיסים,לא האמנתי שזה קורה לי בפעם השלישית,למה זה מגיע לי... מכאן החלו בי החששות שמא מדובר בבעיה שגורמת להפלות חוזרות,ואיך אוכל להתחיל שוב מחדש בפעם הרביעית.מי שעזר לי לאסוף את השברים מכאן היו: בעלי שתמך מאוד לאורך כל הדרך,והזוגיות שלנו קיבלה עוצמות חדשות,הרגשנו שותפים יותר מתמיד,שותפות גורל.הרופא שלי פרופ' צלאל שהיה בשבילי בכל הרגעים הקשים,תמך בי עודד אותי וטיפל בי בצורה המקצועית והאנושית ביותר.וחברה שזכיתי בה כאן בפורום המבורך הזה,והשיחות איתה וההתכתבויות איתה גרמו לי לעבד את הדברים,לדעת שיש לי אוזן קשבת שמבינה אותי שלא כמו שאר הסובבים. שוב חולפים להם 4 חודשים ואני בהריון הרביעי שלי,בדרך לילד הראשון שלי,הריון יקר ארוך ולא קל,אני מחכה לעבור את שבוע 7 ולראות סוף סוף דופק,לעבור את מחסום השבוע ה 20 ואכן החלום מתגשם....לאחר 39 שבועות נולד בני הראשון
