סוף תקופת הביניים - מטפסת על הקירות...
בתקופה האחרונה לא מצאתי את הכוחות לכתוב כאן יותר מדי. הרגשתי צורך להתרחק קצת מחווית האובדן ולחשב מסלול מחדש ...
קצת יותר משנה וחצי מאז הצטרפתי אליכן בעקבות הריון שהופסק בשבוע 25 בלידה שקטה. אחריו עוד הפלה ספונטנית בשבוע 6 וכימי אחד, כשברקע השעון הביולוגי מתקתק במלוא המרץ. אט אט חלחלה בי ההכרה שהספיקה לי תרומתי לסטטיסטיקה ושפספסנו את חלון ההזדמנויות להרחבת המשפחה שלנו.
לאיש שאיתי היה קשה יותר לוותר. הוא ביקש כל הזמן חוויה מתקנת והזדמנות לנסיון נוסף.
וכך, לאורך זמן התנדנדתי בין התחושה שלא אעמוד בניסיון נוסף לבין הקושי לשאת באחריות על כך שאני נוטלת ממנו את החלום.
ככל שנחשפתי כאן לסיפורים של אחרות, הבנתי כמה מזל נפל בחלקנו שזכינו בתחילת מסע הילודה שלנו לשני הריונות ספונטניים תקינים עם חוויות לידה טובות, שהביאו לנו את שתי הבנות הנהדרות שלנו.
שוב ושוב שמעתי כמה ילד נוסף הוא המפתח לסגור מעגל ולהתרומם מהאבדן, אבל גם ידעתי כמה לא מובן מאליו שנזכה לכך, בעיקר בהתחשב בכך שכבר מזמן עברתי את רף הגיל שהצבתי לעצמי בענייני ילודה.
ודווקא כשהבשיל אצלי התהליך, עם שיחות אינסופיות על תחושת ההחמצה שתמיד תלווה את ההחלטה לעצור. דווקא אז איחרה הוסת.
נכון, ידענו שזו אפשרות אבל בכל זאת הופתעתי. בחודש הזה כנראה היה ביוץ מוקדם מהרגיל כשבדרך כלל המחזורים שלי סדירים מאד.
מודה שהאיחור התקבל אצלי ברגשות מעורבים. כאילו הקלפים נטרפו מחדש ושוב אנחנו נתונים לחסדי כוחות גדולים וחזקים מאיתנו. מצד אחד תקווה ומצד שני ספקות באשר לעתיד וחרדה גדולה .
נסענו עם הבנות לחופשה שתוכננה מראש כשתופעות הלוואי של ההריון מכות בי במלוא עוצמתן. בחילות, חולשה נוראית, סחרחורות. כל הכיף. במקסימום האפשרי.
באופן אבסורדי היה בכך משהו מרגיע. כאילו ההריון הזה מכריז על נוכחותו ועל כוונתו לשרוד בינתיים.
כשחזרנו חיכיתי עוד שבוע לתור אצל רופאת הנשים שלי ואם אני כותבת את כל הסיפור דווקא פה אתן יכולות להבין לאן זה הולך מכאן...
לרגע אחד התרגשות של הרופאה משני שקי הריון ושניה אחרי זה שקט כשאיתרה רק עובר אחד ללא דופק.
קיבלתי הפניה למיון ונאלצתי להמתין יומיים עד שניגשתי לשם כיוון שהאיש שלי היה בנסיעת עבודה ולא התאים לי להתמודד עם זה לבד.
במקום לפעול באופן אופרטיבי, חפרתי כאן וברשת בינתיים בניסיון להכריע בין ציטוטק לגרידה ולא באמת הגעתי להכרעה.
ביום שישי במיון הרופאה שפגשנו היתה פחות נחרצת וביקשה להמתין מספר ימים למקרה שההריון צעיר יותר ודופק עוד עשוי להתפתח בהמשך.
קיבלתי את ההמלצה להמתין, אבל לא באמת תולה בה תקווה. יודעת שהתסריט של הריון צעיר הוא לא התסריט במקרה הזה .
מתסכל כל כך להרגיש כה הריונית ללא תכלית. מתפקדת במינימום ההכרחי ובינתיים מנסה רק לשרוד את ההמתנה לבאות...
מחכה שאולי תתפתח הפלה באופן טבעי ועדיין לא יודעת באיזה אופן להפסיק את ההריון במידה ולא.
בעלי מחכה לנס ואני מנמיכה ציפיות. פשוט יודעת בתוך תוכי שזה לא.
לא יודעת איך יעברו הימים הקרובים אבל יודעת שבסופו של דבר הם יעברו...
וכבר מתחילה לסגור ביני לביני את הפרק הזה.
כתבה לי כאן פעם אין אריות כאלה שכאשר אשה מגיעה לסוף פרק הילודה היא פשוט יודעת. אז הנה אני כאן... לחלוטין יודעת, כואבת, נפרדת, משלימה. שוב ושוב מתפרקת ואוספת את עצמי מחדש. עם הרבה כאב, אבל עם הבנה שהגעתי לסופה של הדרך.
יודעת שניסיתי ושאין בי כוח לנסות עוד.
בתקופה האחרונה לא מצאתי את הכוחות לכתוב כאן יותר מדי. הרגשתי צורך להתרחק קצת מחווית האובדן ולחשב מסלול מחדש ...
קצת יותר משנה וחצי מאז הצטרפתי אליכן בעקבות הריון שהופסק בשבוע 25 בלידה שקטה. אחריו עוד הפלה ספונטנית בשבוע 6 וכימי אחד, כשברקע השעון הביולוגי מתקתק במלוא המרץ. אט אט חלחלה בי ההכרה שהספיקה לי תרומתי לסטטיסטיקה ושפספסנו את חלון ההזדמנויות להרחבת המשפחה שלנו.
לאיש שאיתי היה קשה יותר לוותר. הוא ביקש כל הזמן חוויה מתקנת והזדמנות לנסיון נוסף.
וכך, לאורך זמן התנדנדתי בין התחושה שלא אעמוד בניסיון נוסף לבין הקושי לשאת באחריות על כך שאני נוטלת ממנו את החלום.
ככל שנחשפתי כאן לסיפורים של אחרות, הבנתי כמה מזל נפל בחלקנו שזכינו בתחילת מסע הילודה שלנו לשני הריונות ספונטניים תקינים עם חוויות לידה טובות, שהביאו לנו את שתי הבנות הנהדרות שלנו.
שוב ושוב שמעתי כמה ילד נוסף הוא המפתח לסגור מעגל ולהתרומם מהאבדן, אבל גם ידעתי כמה לא מובן מאליו שנזכה לכך, בעיקר בהתחשב בכך שכבר מזמן עברתי את רף הגיל שהצבתי לעצמי בענייני ילודה.
ודווקא כשהבשיל אצלי התהליך, עם שיחות אינסופיות על תחושת ההחמצה שתמיד תלווה את ההחלטה לעצור. דווקא אז איחרה הוסת.
נכון, ידענו שזו אפשרות אבל בכל זאת הופתעתי. בחודש הזה כנראה היה ביוץ מוקדם מהרגיל כשבדרך כלל המחזורים שלי סדירים מאד.
מודה שהאיחור התקבל אצלי ברגשות מעורבים. כאילו הקלפים נטרפו מחדש ושוב אנחנו נתונים לחסדי כוחות גדולים וחזקים מאיתנו. מצד אחד תקווה ומצד שני ספקות באשר לעתיד וחרדה גדולה .
נסענו עם הבנות לחופשה שתוכננה מראש כשתופעות הלוואי של ההריון מכות בי במלוא עוצמתן. בחילות, חולשה נוראית, סחרחורות. כל הכיף. במקסימום האפשרי.
באופן אבסורדי היה בכך משהו מרגיע. כאילו ההריון הזה מכריז על נוכחותו ועל כוונתו לשרוד בינתיים.
כשחזרנו חיכיתי עוד שבוע לתור אצל רופאת הנשים שלי ואם אני כותבת את כל הסיפור דווקא פה אתן יכולות להבין לאן זה הולך מכאן...
לרגע אחד התרגשות של הרופאה משני שקי הריון ושניה אחרי זה שקט כשאיתרה רק עובר אחד ללא דופק.
קיבלתי הפניה למיון ונאלצתי להמתין יומיים עד שניגשתי לשם כיוון שהאיש שלי היה בנסיעת עבודה ולא התאים לי להתמודד עם זה לבד.
במקום לפעול באופן אופרטיבי, חפרתי כאן וברשת בינתיים בניסיון להכריע בין ציטוטק לגרידה ולא באמת הגעתי להכרעה.
ביום שישי במיון הרופאה שפגשנו היתה פחות נחרצת וביקשה להמתין מספר ימים למקרה שההריון צעיר יותר ודופק עוד עשוי להתפתח בהמשך.
קיבלתי את ההמלצה להמתין, אבל לא באמת תולה בה תקווה. יודעת שהתסריט של הריון צעיר הוא לא התסריט במקרה הזה .
מתסכל כל כך להרגיש כה הריונית ללא תכלית. מתפקדת במינימום ההכרחי ובינתיים מנסה רק לשרוד את ההמתנה לבאות...
מחכה שאולי תתפתח הפלה באופן טבעי ועדיין לא יודעת באיזה אופן להפסיק את ההריון במידה ולא.
בעלי מחכה לנס ואני מנמיכה ציפיות. פשוט יודעת בתוך תוכי שזה לא.
לא יודעת איך יעברו הימים הקרובים אבל יודעת שבסופו של דבר הם יעברו...
וכבר מתחילה לסגור ביני לביני את הפרק הזה.
כתבה לי כאן פעם אין אריות כאלה שכאשר אשה מגיעה לסוף פרק הילודה היא פשוט יודעת. אז הנה אני כאן... לחלוטין יודעת, כואבת, נפרדת, משלימה. שוב ושוב מתפרקת ואוספת את עצמי מחדש. עם הרבה כאב, אבל עם הבנה שהגעתי לסופה של הדרך.
יודעת שניסיתי ושאין בי כוח לנסות עוד.
