פינת הביניים - איך מחליטים אם לנסות שוב?

[איןאריותכאלה]

פינת הביניים - איך מחליטים אם לנסות שוב?

אני מתייחסת למה שאורהגנוז כתבה על השאלה איך מחליטים על עוד הריון (אחרי אובדן, כמובן)?
היא כתבה - אם אני ארגיש שאובדן של (עוד) הריון / או ילד פגוע חלילה יפרק אותי פיזית ונפשית, אני אחליט לא להיכנס להריון. אבל אם אני ארגיש ש(עוד) הריון או ילד פגוע חלילה לא יפרק אותי פיזית ונפשית - אני אחליט לנסות שוב. והדגש הוא על כך שתיכנסי להריון רק אם תהיי בטוחה שתעמדי באובדן.
ואני שואלת בחזרה: איך? איך את יכולה להיות בטוחה בזה או בזה? איך את יכולה לוותר בלב שלם? או לחלופין איך את יכולה לדעת שתוכלי לעמוד באובדן נוסף? אני שואלת לגמרי ברצינות.
מהמקום שבוחר כן לנסות שוב. אני בטוחה ב 100% שאובדן נוסף (בכל שלב) יפיל אותי חזק מאד לקרשים. ומן הסתם אגרור איתי את המשפחה. אני לא צריכה את האובדן עצמו כדי לדעת שהוא ימוטט אותי.
הדבר שבו אני בטוחה הוא שונה - אני בטוחה שאני אמצא את הדרך החוצה. אני אדע איך להתמודד. לא יהיה לי כיף, אני לא מדמיינת טיול בפארק, אבל אני סומכת על הכוחות שלי.

 

[מרעישה בשקט]

מה שעובד אצלי

זה מינון גבוה של פסימיות.
אני מראש מתחילה כל כך שלילית, כך שברגע האמת אני בעיקר לא מופתעת מכך שאני שוב באובדן.
וזה מתחבר לי לכמה הודעות שנכתבו כאן על כך שכדאי להיות אופטימית.
אצלי האופטימיות לא עזרה במיוחד. כשאני אופטימית אני נופלת עמוק יותר ושחור יותר.
בהריון השלישי הייתי אופטימית, הוא הסתיים בלידה שקטה יזומה. בהריון הרביעי הייתי אופטימית, הוא הסתיים בגרידה יזומה. בטיפולי הפוריות הייתי סופר אופטימית (הייתי בטוחה שאני לוקחת את זה בהליכה, טיפול אחד ויש הריון תקין), ואחרי 4 שאיבות עדיין לא היה הריון.
אני שומרת את האופטימיות והשמחה לתחומים אחרים בחיים. בענייני הילודה שלי אני מעדיפה להיות פסימית מתוך ידיעה והבנה ברורה שהפסימיות לא פוגעת בסיכויים שלי.

אתמול הייתי אצל הרופא שלי לביקורת אחרי הוסת הראשונה. הוא אמר לי שאחרי שהוא ראה את הפרצוף של בעלי בפגישת האין דופק, הוא היה בטוח שבעלי יגיד שלא מנסים שוב. בעלי היה עם פרצוף של אבל עמוק, בעוד אני הייתי כולי קופצנית ומחייכת.
סיפרתי לו שאת האבל שלי התחלתי שבוע וחצי לפני הפגישה ההיא, עם התחלת ההכתמות והלילות היו לילות של בכי. סיפרתי לו שכשהוא אמר שאין דופק חשתי בעיקר הקלה, על כך שאני לא תלויה יותר באויר בין הריון לאובדן.

אז עם אספקה בלתי נדלית של פסימיות, אני מתחילה את המסע לעבר הריון 7.
אם הוא יגיע ואם הוא יסתיים בטוב, אני אהיה מופתעת לחלוטין.
אני יודעת שיש בי כוחות להתמודד עם עוד אובדן. כמוך, גם אני סומכת על הכוחות שלי.

אבל בסופו של דבר, אני בעיקר מפחדת לעצור.
אני עדיין לא בשלב שבו אני יכולה לוותר/להשלים בלב שלם. ואם אני לא מוותרת, אז אני ממשיכה בכל הכוח.
ואני יודעת שאחרי שהכל יסתיים (בידיים מלאות או ריקות), אני אצטרך לעבוד קשה מאוד על מנת לעבד את מה שעברתי ולרפא את הנפש והגוף.

 

[איןאריותכאלה]

למרעישה - ביניים של גופנפש

יבוא יום של אחרי. היום בו תשימי נקודה לגבי העולם המיילדותי ותשלימי עם מה שיש באותה נקודה. יבוא שלב כזה. אבל את לא יודעת מתי, ואת לא יודעת מה עוד תעברי עד שתגיעי אליו.
כמובן שאני מאחלת לך (בשמי ובשם כל הפורום וכל כוחות היקום, הבריאה, אלוהי היהודים, הגורל, הטבע וכל כוח אחר שאני יכולה לרתום) - שהאחרי שלך יגיע תוך 10 חודשים מהיום ויהיה עגלגל ומתוק ורך (אולי שניים?)
אבל הדרך עלולה גם להתארך ולכאוב (אני יודעת שאת מוכנה לזה עם הררי הפסימיות שלך).

ואז, במידה מסויימת, אם את לא מטפלת בגוף ובנפש שלך עכשיו - את חיה בהזנחה. ברור שלא כל דבר אפשר לעשות בתקופה מורכבת כל כך, אבל משהו אפשר. למצוא טיפול בשיחות / בתנועה / בריקוד / במים / באמנות / בכתיבה יוצרת. להצטרף לקבוצת תמיכה. לצאת להתנדב. להקפיד לאכול קצת יותר מסודר / או קצת פחות פחמימות / או לשתות יותר מים / או לצאת להליכה פעם בשבוע - כל דבר - כל דבר הכי קטן שתעשי למען שלמותך הפנימית, הפיזית והרגשית, יתגמל אותך מאד, והוא יתגמל אותך מאד עכשיו.
לדעתי כדאי לך לשקול את זה. וזה באמת יכול להיות משהו ממש קטן, זה לא חייב להיות שינוי דרסטי, רק שתרגישי שאת מטפלת בעצמך. כי מה שאת עוברת פיזית ונפשית הוא כל כך קשה. טיפול יביא איתו רוך וחמלה לתוך החיים שלך, ואלה חומרים טובים לצד הנחישות והמאבק.

 

[אורהגנוז]

כתבת כל כך יפה,ואני כל כך מתחברת

למה שכתבת....פשוט מדהימה.
אני מאחלת לך שהמסע הזה יסתיים ביידים מלאות בתינוק או תינוקת חייכנים,וכן ירבו.

ואם תרצי,בבקשה שלחי לי את שמך ושם אימך,גם אם את לא מאמינה,אשמח להתפלל בשבילך.זה לא יכול להזיק

 

[שמולי קיפוד]

אני ממש מתחברת למה שכתבת

גם אני כך, מכינה את עצמי עם פסימיות, גם אצלי זה נכון גם לטיפולי הפוריות ועכשיו גם לענייני ההיריון כשהוא כבר מגיע (לפני כן דווקא חשבתי שברגע שאני אכנס להריון זהו...).

 

[אורהגנוז]

אענה לך.

אני מרגישה היום,שעם הטיפול התרופתי,אני מאולחשת נפשית,כדברי יונתן גפן.זה לא שאם יקרה משהו חלילה,אני אצהל,ואשמח.אבל אני די בטוחה,שאני לא אתפורר לרסיסים זעירים כמו אז.אני גם חושבת שהייתי כל כך מוצפת בחרדות ממה שקרה לי,שהיום,לאחר עיבוד של הטראומה,אם ניתן לכנות זאת כך,אני יותר חזקה,כמובן תודות לזמן שעבר,שיחות,ובעיקר לכדורים.אני מאד מקווה שאני לא טועה,אב זאת ההרגשה שלי, נכון להיום.

 

[אורהגנוז]

וכמובן,מה שכתבה מרעישה,גם אני

אהיה פסימית עד שבאמת אזכה ללדת ולראות שהכל בסדר.לא אשמח כמו פעם שעברה,ואהיה תמימה.אפילו לא חשבתי על אפשרות שיכול לקרות משהו,ולכן הנפילה הייתה לתהום.היום אני הרבה יותר מפוקחת.

 

[mimi831]

גם אני באותה סיטואציה

אין יום שעובר ולא שואלת את עצמי את השאלה הזו. כל כך רוצה לנסות שוב אבל פוחדת כל כך. כל אבדן הוא קשה, קשה כל כך.
ברוך השם יש לי 3 ילדים בבית שנולדו בלידות רגילות, ורק לפני שנתיים שהחלטתי שאני רוצה עוד ילד עברתי 3 הפלות רצופות, כאשר הראשונה היתה הטראומתית מכולן.
מטיבעי אני פסימית. ועובדת מאוד על עצמי להסתכל על הדברים בצורה חיובית יותר. בהריון הרביעי כמובן הכל התנפץ לי בפנים, בהריון החמישי התאכזבתי מאוד ובהריון השישי כבר התחלתי עם הפסימיות שוב אז הופתעתי מהאבדן לא כמו בפעם הראשונה.
לא נתפס לי בכלל שעברתי 6 (!!!) הריונות
כמה הנפש יכולה לספוג?
סליחה על האורך

 

[העצובה 22]

מסובך

פינת הביינים מאוד מסובכת לי ,
הפעם (לפני שעוד נכנסתי להריון)
אובדן שלישי ברצף,הבטחתי לעצמי שזהו,לא אעביר את עצמי את הסיוט הזה שוב.
ועכשיו שוב חושבת האם באמת להפסיק או לנסות שוב.
מה יותר חזק הטראומה או המחשבה שיכל להיות לי עוד ילד ופשוט לא ניסיתי מספיק.
מתי הנסיונות הם מספיק???תוהה האם במרחק של כמה שנים לא אכעס על עצמי שלא ניסיתי שוב,לא בטוחה.

בשנה וחצי האחרונות עשינו הרבה שינויים בחיינו בעלי ואני כולל מעבר מהמרכז לצפון. החלטנו יחד שבמקום להתמקד בקריירה (לבנות את עצמי מחדש...עצמאית)
אני מתמקדת בהריון הבא,בקושי עבדתי התחלתי טיפול נפשי ועשיתי יותר לעצמי.
קשה להגיד שעזר כי שנה וחצי אחרי נוספו לי עוד שתי גרידות.
אז לא בטוח ששינוי עובד��.

כל אובדן בעייני הוא טלטלה לזוגיות שלי והוא ממש פוער חור ביננו וגם זה מפחיד אותי.
כל אובדן מזכיר לי ששנינו לא רצינו אותו דבר (כן קצת כמו ילדה קטנה).
תמיד חשבתי שאנחנו באותו מקום דמיינו וחשבנו על הרבה ילדים (אני איתו מגיל 19) ו בלי לשים לב הוא הפנה לי את הגב ואמר מספיק לי שניים .
אחרי שנים של דיבורים ותחנונים זה הגיע ממנו פתאום בשוק גדול מצידי אולי אפילו בפליאה כי כבר התחלתי בתהליך פנימי של זה מה יש ובזה את מסתפקת .
עם זאת בשמחה ענקית התחלנו לנסות וקיבלנו שוק אחד ושני ושלישי.
עכשיו כבר לא בטוחה אם הוא רוצה עוד ילד או רק מפחד מהכעס שלי,מהרס החלום שלי/שלנו???
למרות שאנחנו מנהלים שיח פתוח כואב ואמיתי ,לא בטוחה שהוא חושף הכול.
שנינו טיפוסים שאוהבים לרצות (הוא מכחיש אבל מכירה אותו כבר כמה שנים...)
אני יודעת שהוא כל כך אוהב אותי ודואג מלאבד אותי.
כל ״כישלון״ כזה רק יוצר מרחק וכעס ,נכון ישנה גם התקרבות אבל אני רק מפחדת מה יהיה אם יקרה שוב... אני אוכל שוב להיות איתו להשלים עם זה שוב ולהמשיך הלאה??

מאוד קשה לי להיות פה בביניים.
פעם שעברה פשוט החלטתי לא להחליט ולראות מה יקרה ...
הפעם זה כנראה כבר לא מתאים.
הלוואי ומישהו היה אומר לי בעוד איקס זמן תגיעי להחלטה זה היה משחרר אותי
בנתיים עסוקה ב״שקילות״ .

 

[טומה1008]

העלת נושא בעייתי בשבילי...

זה מאוד מאוד קשה...מצד אחד אני החלטתי שאני רוצה הריון ומצד שני אני מאוד מפחדת אם שוב בעזרת ivf אני אהיה בהריון...ובמהלך הריון כל הזמן לדאוג על תקינות העובר...ואם שוב אצטרך להפסיק אותו בגלל המום...אני לא אעבור את זה פשוט...לא אתמודד עם זה שוב.. הבעלי יודעה טוב מאוד מה עברתי... דיברנו על זה הרבה והפטחתי לו שאני כן אהיה מסוגלת לעבור את זה...אמרתי שאני כן אעמוד בזה...אחרת הוא לא הייה מסכים להמשיך טיפולים...הוא לא רוצה שיהיה לי כל כך רע נפשית ופיזית בפעם שנייה... בקיצור אני שקרנית!

 

[העצובה 22]

את ממש לא

שקרנית,אפילו קשה לי לרשום את זה באותו משפט.
את רוצה כל כך רוצה שאת מוכנה להרבה סבל וייסורים בדרך.
אני גם מאמינה שהוא לא כזה תמים שמאמין שלא יקרה לך כלום אם תאבדי שוב הריון -חלום למציאות שאת כל כך מייחלת לה.
תאמיני שהוא מבין את המחיר הוא רק כמוך מקווה לטוב לצאת בידיים מלאות.
אני גם בטוחה שהוא מקווה שאם שוב תאבדו הריון (חס וחלילה חס ושלום)אולי לא תסבלי ותכאבי כל כך .
והוא מייחל שתתאוששי יותר מהר ותהיי יותר ״הגיונית״ כמוהו ותביני שזה מה יש.
(המשפט האחרון הוא סתם נסיון שלי להבין אותם כי אני לא )
וכן נשמע שהוא מאוד אוהב אותך ודואג ...
ואת לא משקרת את פשוט רוצה.

 

[מרעישה בשקט]

אני לא חושבת שאת שקרנית

אבל ברור לי שככה את מרגישה כרגע.
אני מכירה את ההרגשה ומבינה אותה, אבל מבקשת שתהיי סלחנית כלפי עצמך. יש כל כך הרבה פחדים, וקשה להחליט מה מפחיד יותר: לוותר או להמשיך.
מאחלת לך שלא תצטרכי לגלות שהכוחות קיימים בך.

 

[מודיםומבקשים1]

פעם שעברה לא השתתפתי בפינה......

הפעם כן.

אצלי אין בכלל שאלה אם ממשיכים או לא.
רק עוצרים לקצת זמן לנשום וממשיכים הלאה.
השאלה הזו בכלל לא רלוונטית.
במקום שלי כרגע לא רואה אפשרות שאני אפסיק לנסות. זה יקרה, אם חלילה, תהיה התוויה רפואית.

אני רוצה להיות בהריון. אני אוהבת להיות בהריון. אני רוצה לחיות בתקווה, בהתרגשות, בצפייה. לא רוצה לחיות בהשלמה.
זאת אני.
מנגד, אני לא עוצרת את החיים. משתדלת לראות את הטוב שבמשפחה הקטנה והמדהימה שלי, 'לנצל' את העבודה שאין לי תינוקות בבית ואני יותר חופשייה...

עד כאן במרוץ להריון 8, בתקווה שיגיע בקרוב ויסתיים בידיים מלאות ובלב מאושר

 

[snoopy96]

אין כאן לב שלם

ככה זה מרגיש לי, צריך לבחור בין מבחר אפשרויות שהן כולן נורא קשות, כמה הגוף שלי כבר יכול לעמוד בזה, מה מצבי הנפשי ומה האפשרויות האחרות העומדות בפניי. אף אחת מהאופציות לא קוסמת לי במיוחד. הכי הייתי רוצה להיות כמו כולן, להצליח להחזיק הריון בלי שום התערבות, פשוט ככה כמו שהטבע רצה.
&nbsp
לדעת איך תגיבי לכל מצב זה באמת קשה לנחש, כי זה מאוד תלוי מה רמת הציפיות שמגיעים איתם, מה מגלים בדרך ומה האפשרויות הבאות.
&nbsp
ההריון שהכי ריסק אותי היה ההריון שבו טופלתי לראשונה בקלקסן, חשבתי שהנה, עכשיו הכל יסתדר, מצאנו את הבעיה, והרופא אפילו לא מצמץ כשהוא אמר שהכל יהיה בסדר מעכשיו. אני זוכרת כמה נשברתי כשפסק הדופק. כי לא הייתי מוכנה לזה בכלל.
גם אני כמו רבות וטובות כאן, מגיעה עם פסימיות רבה, לא כי אני אוהבת להיות פסימית, ממש לא, בשאר התחומים זה ממש לא ככה, פשוט כי החיים הכו בי הרבה וקשה בתחום הפריון. היום אני מגיעה פסימית ומפוכחת יותר. אני יודעת כמה יש לי להפסיד וכבר ראיתי את מעמקי החשכה הקשים האלו בתוכי. מנסה כל פעם שמתגייסת מחדש להבין אם אני יכולה לעמוד בזה עכשיו, לוקחת אויר והפסקה אם צריך, מגייסת את עצמי שוב, מתאכזבת שוב ורק לפעמים באמת נדירות מרשה לעצמי לדמיין את עצמי עם מנשא.
&nbsp
מקווה שנגיע כולנו להגשים את החלום.