יום קצת קשה ):

[BIO6]

יום קצת קשה ):

היום תאריך לידה משוער, כבר חצי שנה לאחר הפסקת ההריון והמוח לא מפסיק לשחזר- ממהודעה על ההריון לאחר 3 שנים של טיפולים(אושר מטורף),להודעה על כך שיש מום לעובר ועד ליום הנוראי הזה שבו נתתי להפסיק את ליבו. כל רגע, כל דקה צרובים במוחי ובזכרוני כאילו היו עכשיו. אף אחד לא רואה ואף אחד לא יודע כי החיים כמובן חייבים להימשך כרגיל. הולכת עכשיו לחבק את שני ילדיי (המזל והאושר שלי) שמרימים אותי כל יום ומחברים את הפירורים אליהם התרסקתי כל יום מחדש.
מקווה שיום אחד כל זה יעלם אל מעמקי תהום הנשייה ולא ישאר מזיכרון זה דבר.

מצטערת...הייתי חייבת לשחרר קצת

 

[meem8]

חיבוק גדול

מתפללת איתך לאושר חדש שיעצים וימלא את המקום הזה..

 

[איןאריותכאלה]

חיבוק ושאלה

קודם כל, הסיפור שאת מספרת עצוב מאד. מאד. אז קבלי חיבוק וירטואלי גדול וחם.
ואנחנו פה כדי לשמוע כל דבר.
רק שהדבר שאת מספרת נשמע לי קשה כל כך - למה לבד? למה אף אחד לא יודע? למה את מספרת שאת מרוסקת מבפנים אבל "החיים חייבים להימשך"?
נשמע שאצלך הם קצת עצרו בהריון ההוא, ברגעים שאת מסריטה לעצמך כל הזמן, כל הזמן - במשך חצי שנה.
זה הרבה זמן, המון זמן, להיות לבד עם מועקה כזו ענקית.
מה עם בעלך? חברה? אמא? מטפלת? שכנה? מישהו?

נהדר שאת מתנחמת בילדייך ושהם מקור של אושר וטוב בשבילך.
אבל מה איתך של עצמך, לא איתך שהיא אמא ששמחה בילדיה?
החיים שלך נשמעים מפוצלים כרגע.
יש את אותך של 'עכשיו' - זו שחיה בתוך החיים שחייבים להימשך
ויש את אותך שחיה שם, בסרטים המוקרנים של השמחה/הגילוי/הסוף כל הזמן
לחיות בכזה פיצול זה דבר מכאיב מאד, בודד מאד, והמצב הזה גם כמובן גוזל המון המון אנרגיות (להסתיר מהסביבה איך את מרגישה באמת)
אז אני שואלת אותך: למה את לא מספרת על איך שאת באמת?

 

[BIO6]

אנסה לענות..

כמה שאת צודקת על הסרטים,הלוואי והם היו נפסקים כבר .אני מנסה להפסיק אותם ע"י הליכה לחדר כושר או בהייה כמו זומבי בטלוויזה עד שאני סוך סוף נרדמת ...לפעמים זה עוזר. הלבד הזה קיים וכואב והוא התחיל כבר לפני שלוש שנים עם ההודעה על כך שכנראה לא אוכל עוד להביא ילדים. כאשר אני ובעלי ישבנו מול רופא שאמר שרוב הסיכויים שלא אכנס להריון אבל "לפעמים קורים ניסים". לא סיפרנו כמעט לאף אחד כי לא רצינו שיידעו, כי חשבנו שאולי בכל זאת הנס הזה יגיע. ועברה שנה ושנתיים והרבה טיפולים וסבבים של IVF קשים שהניבו כל פעם רק ביצית אחת וכל פעם שטיפול כזה לא מצליח זה לחוות את האבל הזה מחדש ולהתרסק ולשקם ולהמשיך עד שזהו החלטנו שדי -טיפול אחרון. קרה נס והוא נמשך חודשיים והשבר היה עמוק גם לי אבל גם לבעלי,כל הזמן הזה לא ראיתי כמה שגם הוא כואב עד אותו רגע כאשר הבכי שלו התפרץ והחוזק שלו נעלם. הוא לא מסוגל נפשית להכיל בתוכו את הכאב שלי כי משמעותו לזכור והוא לא רוצה לזכור,רוצה לעבור הלאה ולשכוח כי גם לו זה פשוט כואב מידי. אני חיה ועובדת באזור עם ילודה גבוהה ובתוך החברה הישראלית שלנו כל הזמן מסתכלים לך על הבטן ומחטטים "נו למה את לא מביאה עוד ילדים...למה את מחכה?", כל החברות מסביב בשלבים של אחרי הריון או בהריון . רק שתיים ידעו שאני בטיפולים ולא סיפרתי להן על ההריון . אם מי אני אדבר למה להפיל על מישהו את העצב שלי? אני יודעת שיום אחד אני אצטרך להוציא את הכל ,פשוט לדבר עם מישהו ,מקווה שבשלב מסויים אהיה חזקה לבקש עזרה. לבכות ולדבר בגלוי.

 

[מרעישה בשקט]

נשמע מאוד קשה לחיות ככה

החברה הכי טובה שלי יודעת על הכל. כל האובדנים, כל הטיפולים, כל האיכסה. היא בדרך כלל האדם הרביעי שיודע על ההריון (אני, בעלי, אמא שלי ואח"כ היא).
החברה הזו ילדה לפני חצי שנה את בתה השלישית, ואני ממשיכה להיאבק באובדנים שלי.
החברה הזו יודעת לקבל אותי כמו שאני: לפעמים אני מרוחקת ונמנעת (כי קשה לי להתמודד עם ההריון/לידה שלה), לפעמים אנחנו מדברות שעתיים רצופות בטלפון. היא לא שופטת אותי והיא כואבת את הכאב שלי. והיא מבינה למה אני נעלמת.
אני מקווה שבין החברות שלך, את יכולה למצוא את זו שתדע להכיל אותך ואת המצוקה שלך.
ואם לא חברה - אז מטפלת כלשהי. העיקר להוציא החוצה את מה שמוחץ את הלב שלך.
ברור לי שאחרי כל כך הרבה זמן של הסתרה, זה נראה קשה עד בלתי אפשרי לספר ולשתף, אבל ממרומי 4 אובדנים אני חושבת שההסתרה לא עוזרת ולא תורמת.

שולחת לך חיבוק.

 

[שירהד1]

אויש, זה נשמע כל כך כל כך בודד

למה? למה להיות כל כך בודדה בכאב הקשה הזה? שנים של טיפולים. הריון רצוי שהסתיים בצורה קשה ואכזרית. למה את מענישה את עצמך ונשארת לבד עם זה?

אני רואה בכתיבה שלך איזושהי בקשה לעזרה, ואני מנסה לעזור- אז קודם כל- תדעי שאת לא לבד. אנחנו פה. את לא מכירה אותנו, אבל אנחנו מבינות אותך ועצובות יחד איתך, ומוכנות לקרוא הכל וגם להגיב ולתת חיבוק וירטואלי.

אבל לא די בנו, בעיניי. את חיה בסביבה כלשהי- יש לך משפחה, חברות, עבודה, שכנות...מצאי מי שתהיה לך כתף גם בסביבה הטבעית שלך.
תהיי חזקה כדי לבקש עזרה וכדי לדבר ולבכות בגלוי.
כל כך קשה לחיות עם ההסתרה הזו.
קשה ומיותר.

ודעי שיש גם אפשרות ללכת לטיפול. הטיפול לא יפיג את הקושי, הכאב והעצב, אבל הוא יפיג את הבדידות, ויתן לך מקום לדבר, ולבכות, וסוף סוף תרגישי שזה לגיטימי לבכות. ואולי גם לבעלך זה יעזור, אפילו במעט- אם תחליטו לשתף גם אותו ואם הוא יחליט שהוא מעוניין לפגוש את הכאב ולעבור דרכו, ולא מעליו.

חזקי ואימצי!

שירה.


שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028