11/08

[מודיםומבקשים1]

11/08

פתאום זה עולה לי....
מצחיק לכתוב 'פתאום' כי זה לא עוזב אפילו לשנייה.

10 חודשים לגרידה האחרונה. שהייתה ב-11/10.....
ואח"כ עוד בדיקות.... ומחשבה שמנוחה תרגיע את הנפש הפצועה.
וכבר 3 ניסיונות להיכנס להריון.....שזה קצת, אבל המון!

וכניסה אובססיבית לפורום. נראה שאין הודעה שלא קראתי מאז למרות שאני ממעטת להגיב.
והצצות לפורום המקביל אך המעודד, בתקוה להיות שם בקרוב ממש....

וחששות....
ואי וודאות...........

 

[שירהד1]

כן, גם אצלי זה היה ככה-

וכל פעם שנכנסתי אפילו טיפונת לפורום השני, סתם כדי לקבל זריקה של אופטימיות, כעסתי על עצמי שאני בכלל נותנת מקום לאופטימיות הזו אחרי כל כך הרבה הפלות....ואמרתי: "אין סיכוי". ובכל זאת....

מקווה עבורך שלא תזדקקי לנו פה יותר, ושתהיי חברה מן המניין בפורום השני. אמן.


שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028

 

[מודיםומבקשים1]

תודה על מילותיך!!

הלוואי!

עובדת על עצמי לראות את הטוב, את הרוגע בגידול הילדים, ללא תינוק.
ובכל זאת- כואבת ומצפה......

לרוב אני סקפטית ובטוחה שייקח לי זמן להיקלט ואילו הפעם דמיינתי שאכנס להריון במהירות. ודווקא להיפך.
2 ההריונות הראשונים לקח לי 6 חודשים בערך.
5 ההריונות הבאים (הילד השלישי ו-4 ההפלות הרצופות) נכנסתי בניסיון הראשון, השני או השלישי.....
'מחשבה יוצרת מציאות'?????? כל מחזור אני בטוחה שאני בהריון, והדימום מגיע....

 

[שירהד1]

 

[איןאריותכאלה]

כאבי פנטום -

- כאבים של האיבר הגדוע - במקרה הזה של העובר שלא הגיע אלייך - הם איומים.
מקץ 10 חודשים הם גם פחות ופחות נראים לעיניה של הסביבה.
כי בניגוד לאיבר שנקטע, אנשים אחרים יכולים לראות את הגדם, תמיד, ולכן מתייחסים לאדם הקטוע כאל אדם המתמודד עם קושי קבוע גם בחלוף זמן רב -

האובדן הזה סמוי מן העין. היתה בטן. אין בטן. אפשר למלא את הבטן שוב.
כביכול לא נורא.
ואנחנו המון פעמים עם כאבי פנטום איומים, לאורך זמן, ללא תמיכה, הכלה והבנה נכונה של הקרובים ביותר.

בכל זאת נחמה קטנה - לאורך זמן, הרבה הרבה זמן, זמן משמעותי יותר מעשרה חודשים - הכאבים דוהים, מתעמעמים.
הם שם, הם לא נעלמים, אבל רגעי ההווה הולכים ומתארכים, החיבור הפנימי מתחזק, דברים קטנים שפעם היו משמחים חוזרים לשמח.

הלוואי שתיקלטי בקרוב ונקרא אותך בפורום השכן.
שלושה חודשים הם כמעט 100 ימים של ציפיה, דריכות ואכזבה.
זה המון.

 

[מודיםומבקשים1]

תודה גם לך!

איזו הכלה! וכ"כ נכון. (למרות שהסביבה הקרובה מאוד שותפה לכאב)

ולגבי הזמן- הכאבים דוהים מחד ומתעצמים מאידך..... כי עבר זמן אבל הזמן שמחכים לתינוק מתארך..................
לפני 3 שנים התחיל מסע האבדון שלי- הריון מס' 4, ההפלה הראשונה. אליה נוספו עוד 3 הפלות, ללא הסבר רפואי.
הייתי אז בת 26, עם 3 ילדים ופנים מחייכות לעתיד........

אבל אני לומדת המון מכל התהליך, על עצמי.......
אני מודה הרבה יותר על מה שיש לי, על בעלי, על הזוגיות שלנו שמתעצמת, על הילדים שלא מובנים מאליהם.
ומקווה לבשורות טובות.