זהו, אני אחרי
בשבוע שמאז קבלת התור לגרידה נכנסתי למעין הדחקה מוחלטת. צחקתי עם הילדים, התנהגתי רגיל וניסיתי להעסיק את עצמי כל הזמן כדי שלא יהיה לי זמן למחשבות. זה עבד עד אתמול כשהגעתי לבית החולים להחדרת למינריות. שם נפרצו מחדש מפלי הבכי ונמשכו גם היום עד לתוך חדר הניתוח. וזהו, נגמר. אין יותר תינוק בתוכי וכנראה כבר לא יהיה יותר. המצחיק הוא שבכלל לא רצינו עוד ילד. היינו לגמרי מסופקים ומאושרים עם השניים שישנם. לקח כל כך הרבה שנים להגיע לנקודה הזו שבה הרגשנו שלמים לגמרי. ופתאום ההריון הזה הגיע בהפתעה, בעיתוי הכי לא מתאים שיכול להיות. לכל אורכו התלוצצנו על כמה זה לא מתאים מכל כך הרבה בחינות. והחלטנו לקחת את זה בלי לחץ הפעם. מה שיהיה יהיה. ולמרות הכל אני עכשיו מרגישה כאילו נפער בי בור בלב. מקווה שאצליח מתישהו לחזור להרגיש שלמה ומאושרת במה שיש ולא אשאר עם התחושה הזו.
בשבוע שמאז קבלת התור לגרידה נכנסתי למעין הדחקה מוחלטת. צחקתי עם הילדים, התנהגתי רגיל וניסיתי להעסיק את עצמי כל הזמן כדי שלא יהיה לי זמן למחשבות. זה עבד עד אתמול כשהגעתי לבית החולים להחדרת למינריות. שם נפרצו מחדש מפלי הבכי ונמשכו גם היום עד לתוך חדר הניתוח. וזהו, נגמר. אין יותר תינוק בתוכי וכנראה כבר לא יהיה יותר. המצחיק הוא שבכלל לא רצינו עוד ילד. היינו לגמרי מסופקים ומאושרים עם השניים שישנם. לקח כל כך הרבה שנים להגיע לנקודה הזו שבה הרגשנו שלמים לגמרי. ופתאום ההריון הזה הגיע בהפתעה, בעיתוי הכי לא מתאים שיכול להיות. לכל אורכו התלוצצנו על כמה זה לא מתאים מכל כך הרבה בחינות. והחלטנו לקחת את זה בלי לחץ הפעם. מה שיהיה יהיה. ולמרות הכל אני עכשיו מרגישה כאילו נפער בי בור בלב. מקווה שאצליח מתישהו לחזור להרגיש שלמה ומאושרת במה שיש ולא אשאר עם התחושה הזו.