תמר והסביונים/ זאב ציירה תרצה טנאי /הקיבוץ המאוחד
תמר והסביונים מאת זאב
מתוך:גן שלנו חי צומח, מקראה לילדי הגן, עם עובד
 
תמר ילדה קטנה . בת ארבע שנים.
עיניים לה שחורות,שיער לה שחור, שחור מאד. אחות לא הייתה לה לתמר. גם אח לא היה לה. רק אמא אבא ותמר. הם באו מרחוק רחוק,מעבר לים. הם הלכו לגור לא בעיר ולא בכפר. בחוץ הגדול בנו אבא ואמא צריף, עשו גדר מסביב וגרו שם. בוקר הלך אבא לחרוש,הוא הלך לעשות שדה. אמא הלכה לעדור,הלכה לעשות גן.
תמר נשארה לבדה בבית. מה תעשה תמר לבדה בבית ? עם מי תשחק? אח אין לה, אחות אין לה. יצאה לחצר, הביטה למעלה שמים ושמש. הביטה למטה ,אדמה ואדמה. תרנגולת לא הייתה.חתול קטן לא היה. עם מי תשחק? עצוב היה לה.
פתאום- ציפור. קרבה תמר אל הציפור, חפצה לשחק עימה.פרשה הציפור כנפיים .עפה חגה ואיננה.שוב נשארה תמר לבדה. היה לה עצוב מאד.
והנה בפינה,בין הקיר של הצריף ובין הגינה , פרח קטן מציץ. פרח צהוב, עגול, כשמש קטנה. שמחה תמר.הלכה אל הפרח הקטן,קרבה, הביטה בו, צחקה אליו ואמרה לו: "פרח, פרח, תהייה לי חבר?"
נשא הפרח ראשו למעלה, הרכין הפרח ראשו למטה :"כן, אני רוצה להיות לך חבר!" מאז, היו חברים .תמר הקטנה שחורת השיער והפרח הקטן צהוב העלים.
בבוקר הלך אבא לחרוש, אמא הלכה לעדור ותמר הלכה להשקות את הפרח הקטן.
כך היה יום אחד, כך היה עוד אחד וכך היה עוד יום אחד. שלושה ימים. ביום הרביעי הלכה תמר להשקות את הפרח. הביטה מרחוק והפרח איננו.. אי הפרח? והנה בפינה, במקום אשר הפרח גדל שם, עומד לו סבא קטן. ראשו עגול לבן,יפה, עומד לו על רגל אחת ושותק.
"סב קטן" אמרה תמר " אולי ידעת, איהו הפרח שלי, חברי האחד?" "הפרח?" אמר הסב הקטן: "איננו. האם לא ידעת,לא תמיד יש פרח. היה היה ואיננו עוד." "ואני רוצה פרח," אמרה תמר:" אין לי אח, ואחות אין לי". ודמעות לה תמר בעיניים. האי חפצה לבכות. הביט הסב הקטן אל תמר, הביט ואמר לה:"אל תבכי , ילדה, אל תבכי. פרחים רבים רבים אתן לך."
צחקה תמר:"תן לי."פה בין הצריף והגדר איני יכול ,"אמר הסב הקטן,"רק עם הרוח אני יכול לתת פרחים. הצריף מכאן והגדר מכאן, אין הרוח יכולה לעבור.וללכת אינני יכול. הנך רואה , קשור אני ברגל לאדמה.קחיני, שאיני, הביאי אותי אל הרוח- שם בחוץ הגדול". התכופפה תמר, לקחה בעדנה את הסב הקטן, קטפה אותו מן האדמה. הלכה הרחק –הרחק וקראה "הרוח!" –ז-ז-ז- נשבה הרוח. שבה ונשבה ש-ש-ש,ז-ז,ש-ש-ש – ואיננה.והסב הקטן גם הוא אינו, עם הרוח נעלם.שערותיו הלבנות היפות מעופפות מסביב, אחת בורחת ואחת רודפת, שלוש אוחזות שיער בשעיר ויוצאות במחול. ופתאום הן יורדות, יורדות לאט –לאט , כמו נוצה קטנה הנופלת מקן של ציפור והן מתחבאות בתוך האדמה ואינן. רק גבעול קטן נשאר בידה של תמר."איך הסב הקטן?" קראה תמר,"תן לי את הפרחים אשר הבטחת לי." אין עונה.
"ה-ר-ו-ח!" קראה תמר, "הרוח!" ש-ש-ש – נשבה הרוח, הרימה את השיער השחור מעל לאזנה ולחשה לה":,מה ?" "תני לי את הפרחים , הן הסב הקטן אמר לי: עם הרוח אתן לך פרחים.אין לי חבר, אין אחות, אין לי עם מי לשחק, אני רוצה פרחים." נשבה הרוח פעם, נשבה פעמיים.לטפה את ראשה של תמר, לטפה את הלחיים ואמרה:"ילדה , לדה. איןלי פרחים. אשוב , אביא לך ענן, הו איתן לך פרחים." נשבה הרוח, פרחה, הלכה לה וענן בא.
טיף, טיף- טיפטף הגדם. חלף ואיננו.שוב זרחה השמש ופרחים לא היו עוד והרוח לא הייתה והסב הקטן לא היה.הביטה הילדה למעלה, רק שמים ושמש.הביטה למטה, רק אדמה ואדמה. עצובה הייתה תמר ואמרה:"האדמה, למה אין הרוח נתונת לי פרחים?" נשאה את עיניה לשמש וקראה:"למה אין הרוח נותנת לי פרחים?" צחקה האדמה אל השמש:" האם הרוח נותנת פרחים?" צחקה השמש אל האדמה:" האם הרוח נותנת פרחים?" וכאשר צחקו האדמה והשמש יחדיו, הביטה תמר ותמהה:"מה זאת האם טיפות שמש נוטפות על האדמה? מה זה שם נוצץ על כל הכיכר מסביב כעין הזהב, כמו שמשות קטנות עגולות?"
הביטה, הביטה – והנה כל האדמה הוציאה פרחים רבים-רבים. צהובים, רעננים, יפים.
ועוד טיפות של גשם עליהם והשמש זורחת בטיפות. והרוח נושבת בהם. והפ מניעים ראשיהם אל תמר:"בואי , ילדה, נהיה חברים." הייתה תמר חברה לפרחים הצהובים וקראה להם:"סביונים." היא אמרה: ילדים הם לסב הקטן."
 
 
מתוך:גן שלנו חי צומח, מקראה לילדי הגן, עם עובד