בעל חנות הספרים "מילתא" מיכאל, ממליץ על >>>
>>> "הסניצ'ים וסיפורים אחרים" מאת דוקטור סוס (כתר, עברית: לאה נאור)
דרך 'קורא בספרים': "
מה הקשר בין דוקטור סוס, סופר הנונסנס הפרוע, ליום השואה? יש קשר.
בספר הזה, האהוב עליי מבין כל ספריו של דוקטור סוס, כל סיפור הוא פנינה של הומניזם.
לאחרונה מתנהל ויכוח ער בשאלה אם ניתן וכדאי לדבר עם ילדים צעירים, בעיקר בגיל הגן, על השואה.
גם אם לא מזכירים את מחנות ההשמדה או את המפלגה הנאצית – ודעתי הפרטית היא שאכן לא חייבים להזכיר אותם – בהחלט אפשר לדבר איתם על רעיונות מורכבים שנושקים לנושא:
"בארץ הסניצ'ים,
על החוף הרחב,
היו סניץ' בלי כוכב
וסניץ' עם כוכב."
"סניצ'ים קטנים משחקים בכדור.
מותר גם לסניץ' בלי כוכב? לא! אסור!
יכול לשחק רק סניץ' עם כוכב.
בלי כוכב – תסתלק! כי אתה לא נחשב."
מעניין – דווקא הסניצ'ים עם הכוכב הם העליונים, מלאי חשיבות עצמית. האם חשב דוקטור סוס על ה"כוכב" הצהוב שלנו? עד כמה שהצלחתי לברר, התשובה היא לא. למעשה, מקור אחד מספר שכאשר דוקטור סוס הבין שהסיפור יכול להתפרש כך, הוא רצה לגנוז אותו והעורך שלו הוא ששכנע אותו לפרסם את הסיפור.
מכל מקום, לסיפור נכנס סילבסטר-קוף-בר, בעל מכונה שיכול, תמורת סכום צנוע, להוסיף כוכבים לסניצ'ים נטולי -הכוכבים, ולאחר מכן – להסיר מהסניצ'ים המכוכבים את כוכביהם, כדי ליצור שוב הבדל – ושוב ושוב, עד שלא נשאר לסניצ'ים יותר כסף כדי לממן את השינוי. הסניצ'ים למדו לקח חשוב:
"שום סניץ' מעכשיו
לא חשב על כוכב,
אם יש לו או לא
על הבטן שלו".
*
בסיפור הקצר ביותר בספר, "יותר מדי דייב", יש מוסר השכל שחוגג את האינדיבידואליזם – ושלא מוגש לקוראים בכפית, וטוב שכך, כי ספרים שעושים זאת הם פשוט לא מעניינים.
"סיפרתי לכם שלגברת מק-קייב
יש עשרים ושלושה בנים ושמם דייב?
ובכן, זה היה מעשה לא חכם.
היא קראה "יו-הו-דייב", אז באו כולם.
לא הדייב המיוחד שאותו היא רוצה.
עשרים ושלושה באו לה בריצה."
גברת מק-קייב מתארת בנפשה מה היה קורה אילו הייתה נותנת לכל בן שם אחר ("אפצ'י בפצ'י", "מיץ מצמוצי", "אוליבר בוליבר בט" וכן הלאה), אבל היא "לא עשתה זאת בזמן ועכשיו מאוחר".
אי אפשר לתת את אותו שם לעשרים ושלושה אחים – פשוט כי הם שונים זה מזה, הם לא אותו אדם.
או, במילים אחרות – אהובות על ספרים דידקטיים – כל אחד הוא יחיד ומיוחד.
*
אבל הסיפור החביב עליי הוא "ממה כל כך פחדתי":
"היה לילה שקט.
טיילתי לי קצת.
אני לא פחדתי
בכלל. או כמעט
פתאום, בין העצים
ראיתי אותם.
זוג מכנסיים
בלי כלום,
ככה סתם."
איזה פחד – מכנסיים מרחפים באוויר באמצע היער! כעבור שבוע – בשדה התרד ולמחרת – בסירה על הנהר.
אחרי כן, בשדה השקרקלים האפל, מופיעה הפסקה הנפלאה –
"אמרתי: אני לא אפחד
מזוג מכנסיים," אמרתי,
אמרתי, ושוב אמרתי.
אמרתי אבל שיקרתי."
לקראת סוף הסיפור המספר והמכנסיים נפגשים מקרוב, ואז –
"פתאום נשמע קול בכי.
בכו המכנסיים.
הם מעדו, רעדו, פחדו,
כמוני, אולי כפליים.
בכי כזה לא שמעתי אף פעם.
הבנתי סוף סוף שאולי
הייתי מפחיד ומוזר להם
כמו שהם היו בעיניי".
ההבנה הזו (שמזכירה מאוד את "איתמר פוגש ארנב" מאת דויד גרוסמן) לא מסתיימת בחברות קרובה ואמיצה – כי דוקטור סוס יודע שסיום כזה עלול להיות מלאכותי ולא אמין (איזה אמון הוא חש כלפי הקוראים הצעירים שלו!) – הרי זה לא תמיד כך בחיים, וגם לא צריך להיות. הסוף הוא קורקטי:
"אני והמכנסיים
מאז נפגשים בכל יום.
אנו לא פוחדים ולא רועדים,
מחייכים
ואומרים
שלום".
זהו. לא אהבה גדולה ולא הפרדה מוחלטת.
פשוט – כבוד."
>>> "הסניצ'ים וסיפורים אחרים" מאת דוקטור סוס (כתר, עברית: לאה נאור)
דרך 'קורא בספרים': "
מה הקשר בין דוקטור סוס, סופר הנונסנס הפרוע, ליום השואה? יש קשר.
בספר הזה, האהוב עליי מבין כל ספריו של דוקטור סוס, כל סיפור הוא פנינה של הומניזם.
לאחרונה מתנהל ויכוח ער בשאלה אם ניתן וכדאי לדבר עם ילדים צעירים, בעיקר בגיל הגן, על השואה.
גם אם לא מזכירים את מחנות ההשמדה או את המפלגה הנאצית – ודעתי הפרטית היא שאכן לא חייבים להזכיר אותם – בהחלט אפשר לדבר איתם על רעיונות מורכבים שנושקים לנושא:
"בארץ הסניצ'ים,
על החוף הרחב,
היו סניץ' בלי כוכב
וסניץ' עם כוכב."
"סניצ'ים קטנים משחקים בכדור.
מותר גם לסניץ' בלי כוכב? לא! אסור!
יכול לשחק רק סניץ' עם כוכב.
בלי כוכב – תסתלק! כי אתה לא נחשב."
מעניין – דווקא הסניצ'ים עם הכוכב הם העליונים, מלאי חשיבות עצמית. האם חשב דוקטור סוס על ה"כוכב" הצהוב שלנו? עד כמה שהצלחתי לברר, התשובה היא לא. למעשה, מקור אחד מספר שכאשר דוקטור סוס הבין שהסיפור יכול להתפרש כך, הוא רצה לגנוז אותו והעורך שלו הוא ששכנע אותו לפרסם את הסיפור.
מכל מקום, לסיפור נכנס סילבסטר-קוף-בר, בעל מכונה שיכול, תמורת סכום צנוע, להוסיף כוכבים לסניצ'ים נטולי -הכוכבים, ולאחר מכן – להסיר מהסניצ'ים המכוכבים את כוכביהם, כדי ליצור שוב הבדל – ושוב ושוב, עד שלא נשאר לסניצ'ים יותר כסף כדי לממן את השינוי. הסניצ'ים למדו לקח חשוב:
"שום סניץ' מעכשיו
לא חשב על כוכב,
אם יש לו או לא
על הבטן שלו".
*
בסיפור הקצר ביותר בספר, "יותר מדי דייב", יש מוסר השכל שחוגג את האינדיבידואליזם – ושלא מוגש לקוראים בכפית, וטוב שכך, כי ספרים שעושים זאת הם פשוט לא מעניינים.
"סיפרתי לכם שלגברת מק-קייב
יש עשרים ושלושה בנים ושמם דייב?
ובכן, זה היה מעשה לא חכם.
היא קראה "יו-הו-דייב", אז באו כולם.
לא הדייב המיוחד שאותו היא רוצה.
עשרים ושלושה באו לה בריצה."
גברת מק-קייב מתארת בנפשה מה היה קורה אילו הייתה נותנת לכל בן שם אחר ("אפצ'י בפצ'י", "מיץ מצמוצי", "אוליבר בוליבר בט" וכן הלאה), אבל היא "לא עשתה זאת בזמן ועכשיו מאוחר".
אי אפשר לתת את אותו שם לעשרים ושלושה אחים – פשוט כי הם שונים זה מזה, הם לא אותו אדם.
או, במילים אחרות – אהובות על ספרים דידקטיים – כל אחד הוא יחיד ומיוחד.
*
אבל הסיפור החביב עליי הוא "ממה כל כך פחדתי":
"היה לילה שקט.
טיילתי לי קצת.
אני לא פחדתי
בכלל. או כמעט
פתאום, בין העצים
ראיתי אותם.
זוג מכנסיים
בלי כלום,
ככה סתם."
איזה פחד – מכנסיים מרחפים באוויר באמצע היער! כעבור שבוע – בשדה התרד ולמחרת – בסירה על הנהר.
אחרי כן, בשדה השקרקלים האפל, מופיעה הפסקה הנפלאה –
"אמרתי: אני לא אפחד
מזוג מכנסיים," אמרתי,
אמרתי, ושוב אמרתי.
אמרתי אבל שיקרתי."
לקראת סוף הסיפור המספר והמכנסיים נפגשים מקרוב, ואז –
"פתאום נשמע קול בכי.
בכו המכנסיים.
הם מעדו, רעדו, פחדו,
כמוני, אולי כפליים.
בכי כזה לא שמעתי אף פעם.
הבנתי סוף סוף שאולי
הייתי מפחיד ומוזר להם
כמו שהם היו בעיניי".
ההבנה הזו (שמזכירה מאוד את "איתמר פוגש ארנב" מאת דויד גרוסמן) לא מסתיימת בחברות קרובה ואמיצה – כי דוקטור סוס יודע שסיום כזה עלול להיות מלאכותי ולא אמין (איזה אמון הוא חש כלפי הקוראים הצעירים שלו!) – הרי זה לא תמיד כך בחיים, וגם לא צריך להיות. הסוף הוא קורקטי:
"אני והמכנסיים
מאז נפגשים בכל יום.
אנו לא פוחדים ולא רועדים,
מחייכים
ואומרים
שלום".
זהו. לא אהבה גדולה ולא הפרדה מוחלטת.
פשוט – כבוד."