המלצות משרד החינוך: ספר שקורא ל"מדינת תורה"-בפנים, קלאסיקה>>
מ'הארץ' : המלצות משרד החינוך: ספר שקורא ל"מדינת תורה" - בפנים, קלאסיקה של יהודה אטלס - לחילונים בלבד
בפרויקט לעידוד הקריאה סומן ספר המאגד את שירי "הילד הזה הוא אני" כלא מתאים לחינוך הדתי כי אינו מקפיד על "כיבוד אב ואם". ספר מאת רב הקורא למנוע מ"גויים ערבים להסתובב בינינו" מומלץ לכולם ואף נכלל ברשימה מצומצמת לחידון....
אור קשתי:
"משרד החינוך משתמש בפרויקט "מצעד הספרים" שנועד לעודד קריאה בקרב תלמידים כדי לסמן ספרים שאינם מומלצים לחינוך הדתי. לפני כשלוש שנים החל המשרד לפרסם רשימת ספרים נפרדת לחינוך הדתי בגילאי העל־יסודי, ובשנתיים האחרונות הוא מסמן ספרים שאינם מתאימים לזרם הדתי גם ברשימות הספרים המומלצים לגילאים צעירים יותר. בין היתר, סומן הספר "הילדה שאני אוהב", המתבסס על "והילד הזה הוא אני" שכתב יהודה אטלס. מנגד, נכלל באותה רשימה הספר "הרפתקאות ספרית רימונים — אל עמוד הימיני" שכתב הרב יקהת רוזן, בו נכתב כי ליהודים "אין שום חשק" שהגויים הערבים יסתובבו ביניהם "ואולי גם יזיקו או ירגלו", וכי יש "להכניס עוד קודש למדינת ישראל... עד שנגיע ל'מדינת תורה''. הספר אף נכלל בקבוצה קטנה של ספרים, שבחלק ממוסדות החינוך נערך עליהם חידון מחוזי.
"מצעד הספרים" הוא פרויקט ותיק של משרד החינוך, שמטרתו לעודד ילדים ובני נוער לקרוא ספרים. בשנה שעברה השתתפו בתוכנית מעל ל-1,300 בתי ספר וכ-900 גני ילדים מכל המגזרים. במסגרת הפרויקט, תלמידים מכיתות א'-י"ב קוראים ספרים מתוך רשימה מוצעת וספרים נוספים לפי בחירתם האישית, משתתפים בפעילויות שונות לאורך שנת הלימודים, ולקראת סופה בוחרים את הספר האהוב עליהם ביותר.
את הרשימה המומלצת קובעת ועדה, בה חברים כ-14 אנשי משרד החינוך, ספרנים ומומחים לספרות, בהתאם לקבוצות הגיל השונות. במשך שנים רבות פרסמה הוועדה רשימת אחת של ספרי קריאה מומלצים. בשנת הלימודים תשע"ד (2013-14), בתקופת כהונתו של שי פירון, פורסמו לראשונה שתי רשימות נפרדות לחינוך העל־יסודי בזרם הממלכתי והממלכתי־דתי, על אף שבחלקן התקיימה חפיפה. בשנתיים האחרונות, הוקדמה ההפרדה גם לשכבות צעירות יותר, ברשימה אחת בה מסומנים בכוכבית הספרים שאינם מתאימים לחינוך הדתי.
השנה כוללת רשימת הספרים שאינם מתאימים לבתי הספר הדתיים בגילאי ד'–ו' את "הילדה שאני אוהב" שכתב יהודה אטלס ואייר דני קרמן, ואשר נחשב לאחד מספרי הילדים הקלאסיים. מדובר בהוצאה מחודשת לשירים שפורסמו לראשונה לפני כ-35 שנים. הילד שבמרכז השירים הוא בגיל בית הספר היסודי, ועוסק בין השאר בשיעורים, ספרים, יחסים בין בנים לבנות, ו"במה שנראה כאהבות ראשונות", כפי שנכתב בגב הספר. עוד נכתב כי "הילד מתבונן סביבו ביתר חדות ויש לו עין ביקורתית לפשלות ולזיופים של המבוגרים... ומנסה להבין את העולם שבו הוא חי, וגם את עצמו". בטור הראשון, שהעניק לספר את שמו, נכתב: "הילדה שאני אוהב / אוהבת ילד אחר / אולי בגלל זה / אני אהיה משורר". לדברי גורם הבקיא בפרטים, הספר נפסל בחינוך הדתי בנימוק כי "העמדה של הילד בשירים איננה של ילד במשפחה דתית, המקפיד על כיבוד אב ואם ודיבור נאות".
בתגובה לדברים, אמר אטלס בשיחה עם "הארץ" כי אינו מכוון את כתיבתו כך "שתתאים למגזר כזה או אחר". לדבריו, מדובר ב"עוד שלב בתהליך כולל של צנזורה של עמותות ושל ספר הלימוד באזרחות. בעצם, לא מדובר בתהליך זוחל — אלא באחד שרץ מאוד מהר. ילדים דתיים ביקורתיים לא פחות מילדים חילוניים כלפי ההורים שלהם. הניסיון של מערכת החינוך הדתית להאכיל אותם רק בשמן זית יגרום להם לבעוט בממסד ולאבד את האמון בו". אטלס הוסיף כי "לילד שאני כותב עליו יש עין טובה מאוד לרגעים בהם מבוגרים מזייפים, לא אומרים אמת או מקטרים שלא לצורך. לכולנו יש רגעים אנושיים כאלה. והילד הזה אומר את האמת, בין השאר על יחסים בין ילדים ובתוך המשפחה".
ספר נוסף המסומן כלא מתאים לתלמידי ד'–ו' במגזר הדתי הוא "מדיקן", שכתבה הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן, מחברת "בילבי", אשר יצא לאור בשנה שעברה בתרגום חדש; כמוהו הספרים "סלפי אחד יותר מדי" שכתבה דנה אבירם ו"חיוך" של ריינה טלגמאייר, העוסקים בהיבטים שונים של גיל ההתבגרות ומיועדים לכיתות ז'-ט'. הספרים "סוס אחד נכנס לבר" של דויד גרוסמן, "האשה בזהב" של אן-מארי אוקונור ו"אבני הסליחה" של לורי נלסון ספילמן המומלצים לכיתות י'-י"ב, נעדרים מרשימת הספרים המומלצים המקבילה המיועדת לחינוך הדתי. באותה רשימה מופיעים גם שני ספרים המיועדים אך ורק לזרם הדתי.
מנגד, אחד הספרים המופיע ברשימה המאוחדת, המומלצת לתלמידי כל הזרמים, הוא כאמור "הרפתקאות ספרית רימונים — אל עמוד הימיני", שכתב הרב רוזן, איש ישיבת "אור עציון". הספר מביא את סיפורו של הרב חיים ישראלי, שהיה מהרבנים הבולטים של הציונות הדתית, באמצעות שני ילדים, אורי ויעל, הנוסעים בזמן ופוגשים את הרב ישראלי בתחנות שונות, בישראל ובעולם.
כך עוסק אחד הפרקים בימים שלפני הכרזת העצמאות. "הלוואי שבאמת ננצח, אבל עד שזה יקרה נצטרך להתפלל הרבה מאוד, וגם להתאמץ הרבה מאוד", אומרת אחת הדמויות בפרק, "הערבים לא ישבו בשקט...הם לא יסכימו להפסיק עד שחלילה ימחקו כל ישוב וכל נקודה יהודית במפה! תדעו לכם: יש לערבים תוכנית ברורה איך להתנפל על כל ישוב, לכבוש את המקום, לשרוף את כל הבתים, וחס וחלילה להשליך את כולנו אל הים".
לאורך הספר מופיעים קטעים לא מעטים, המשלבים בין תפיסה דתית אורתודוקסית, לבין הצגת ערביי ישראל באור שלילי. "המשימה שלנו, שעד היום לא לגמרי הושלמה, (היא) לחבר בין העם שבשדות לבין בית המדרש. עלינו להכניס עוד קודש למדינת ישראל, להכניס בה חיים של קדושה ותורה — רק כך תפרח המדינה...אסור לנו לוותר לערבים על זכותנו בארץ הקודש הזאת!"; וכן "נכון שבהתחלה (עם הקמת המדינה, א"ק) לא הכל יהיה בדיוק כמו שצריך לפי התורה וההלכה, וזה כואב וחסר, אבל אנחנו נפעל יחד ביחד עם כולם...ונתקדם עד שנגיע ל'מדינת התורה'".
בפרק אחר, העוסק בהלכה המתירה לחלוב בשבת, נכתב: "כשהיינו בחוץ לארץ אף אחד לא חשב אפילו לגעת בפרה שלו בשבת. פשוט קראו לשכן הגוי והוא עשה את העבודה בשבילנו. אבל פה, בארצנו, זה לא הולך ככה. הגויים הערבים חיים בכפרים משלהם, ואין לנו שום חשק שהם יתחילו להסתבובב פה בינינו, ובדרך אולי גם יזיקו או ירגלו אחרינו".
סביב הספרים המומלצים ב"מצעד הספרים" עורכים בתי הספר ומשרד החינוך עצמו פעילויות שונות, ביניהן גם חידון לתלמידים. כך כללו בחידון במחוז דרום של משרד החינוך את ספרו של הרב רוזן בקבוצה של שמונה ספרים, לצד "שרה גיבורת ניל"י" של דבורה עומר ו"אח בוגר" של אורי אורלב. "משרד החינוך לא יכול להעניק חסות לספר כזה", אמרה מורה לספרות בדרום הארץ. "במקום לעצור את שנאת האחר, המשרד מצטרף לליבוי השנאה. מדוע לבתי הספר הדתיים מותר להגיד שספר מסוים לא מתאים להם, אבל לזרם הממלכתי מותר לדחוף כל מה שרוצים, גם אם הוא גובל בהסתה ובגזענות"?
לדברי גורם המעורה בנושא, "בעבר היו ויכוחים קשים מאוד עם החינוך הדתי, והפשרה שנקבעה היתה סימון הספרים בכוכבית. זה לא אידיאלי, בוודאי לא בשלב בית הספר היסודי, אבל זה מחיר שכדאי לשלם על מנת שחילונים יוכלו להמשיך ולקרוא באופן חופשי".
אולם, לדברי גורם נוסף, ההתחשבות בחינוך הדתי מאלצת לא לכלול מראש ספרים מסוימים ברשימה. "עם כל ההבנה לרגישות הדתית, הרי שהיא רק הולכת ומקצינה", אמר הגורם. "לספרים לילדים ולנוער, שיש בהם עיסוק של בנים ובנות יחד — ללא מגע או תיאורי גוף אלא רק הסמקה וחלומות על המין השני — קשה מאוד להיכנס לרשימת המומלצים שבוחרת הוועדה". לטענת אותו גורם, הדרג המקצועי במשרד החינוך האחראי על "מצעד הספרים" התנגד במשך זמן רב לרשימות נפרדות או לסימון ספרים, אך בסופו של דבר נכנע בשנים האחרונות ללחץ הנציגות הדתיות.
דובר משרד החינוך, עמוס שביט, סירב להתייחס לדברים ולמסור פרטים על הנימוקים ליצירת הרשימות השונות וההחלטות שהתקבלו בנוגע לספרים השונים."
מ'הארץ' : המלצות משרד החינוך: ספר שקורא ל"מדינת תורה" - בפנים, קלאסיקה של יהודה אטלס - לחילונים בלבד
בפרויקט לעידוד הקריאה סומן ספר המאגד את שירי "הילד הזה הוא אני" כלא מתאים לחינוך הדתי כי אינו מקפיד על "כיבוד אב ואם". ספר מאת רב הקורא למנוע מ"גויים ערבים להסתובב בינינו" מומלץ לכולם ואף נכלל ברשימה מצומצמת לחידון....
אור קשתי:
"משרד החינוך משתמש בפרויקט "מצעד הספרים" שנועד לעודד קריאה בקרב תלמידים כדי לסמן ספרים שאינם מומלצים לחינוך הדתי. לפני כשלוש שנים החל המשרד לפרסם רשימת ספרים נפרדת לחינוך הדתי בגילאי העל־יסודי, ובשנתיים האחרונות הוא מסמן ספרים שאינם מתאימים לזרם הדתי גם ברשימות הספרים המומלצים לגילאים צעירים יותר. בין היתר, סומן הספר "הילדה שאני אוהב", המתבסס על "והילד הזה הוא אני" שכתב יהודה אטלס. מנגד, נכלל באותה רשימה הספר "הרפתקאות ספרית רימונים — אל עמוד הימיני" שכתב הרב יקהת רוזן, בו נכתב כי ליהודים "אין שום חשק" שהגויים הערבים יסתובבו ביניהם "ואולי גם יזיקו או ירגלו", וכי יש "להכניס עוד קודש למדינת ישראל... עד שנגיע ל'מדינת תורה''. הספר אף נכלל בקבוצה קטנה של ספרים, שבחלק ממוסדות החינוך נערך עליהם חידון מחוזי.
"מצעד הספרים" הוא פרויקט ותיק של משרד החינוך, שמטרתו לעודד ילדים ובני נוער לקרוא ספרים. בשנה שעברה השתתפו בתוכנית מעל ל-1,300 בתי ספר וכ-900 גני ילדים מכל המגזרים. במסגרת הפרויקט, תלמידים מכיתות א'-י"ב קוראים ספרים מתוך רשימה מוצעת וספרים נוספים לפי בחירתם האישית, משתתפים בפעילויות שונות לאורך שנת הלימודים, ולקראת סופה בוחרים את הספר האהוב עליהם ביותר.
את הרשימה המומלצת קובעת ועדה, בה חברים כ-14 אנשי משרד החינוך, ספרנים ומומחים לספרות, בהתאם לקבוצות הגיל השונות. במשך שנים רבות פרסמה הוועדה רשימת אחת של ספרי קריאה מומלצים. בשנת הלימודים תשע"ד (2013-14), בתקופת כהונתו של שי פירון, פורסמו לראשונה שתי רשימות נפרדות לחינוך העל־יסודי בזרם הממלכתי והממלכתי־דתי, על אף שבחלקן התקיימה חפיפה. בשנתיים האחרונות, הוקדמה ההפרדה גם לשכבות צעירות יותר, ברשימה אחת בה מסומנים בכוכבית הספרים שאינם מתאימים לחינוך הדתי.
השנה כוללת רשימת הספרים שאינם מתאימים לבתי הספר הדתיים בגילאי ד'–ו' את "הילדה שאני אוהב" שכתב יהודה אטלס ואייר דני קרמן, ואשר נחשב לאחד מספרי הילדים הקלאסיים. מדובר בהוצאה מחודשת לשירים שפורסמו לראשונה לפני כ-35 שנים. הילד שבמרכז השירים הוא בגיל בית הספר היסודי, ועוסק בין השאר בשיעורים, ספרים, יחסים בין בנים לבנות, ו"במה שנראה כאהבות ראשונות", כפי שנכתב בגב הספר. עוד נכתב כי "הילד מתבונן סביבו ביתר חדות ויש לו עין ביקורתית לפשלות ולזיופים של המבוגרים... ומנסה להבין את העולם שבו הוא חי, וגם את עצמו". בטור הראשון, שהעניק לספר את שמו, נכתב: "הילדה שאני אוהב / אוהבת ילד אחר / אולי בגלל זה / אני אהיה משורר". לדברי גורם הבקיא בפרטים, הספר נפסל בחינוך הדתי בנימוק כי "העמדה של הילד בשירים איננה של ילד במשפחה דתית, המקפיד על כיבוד אב ואם ודיבור נאות".
בתגובה לדברים, אמר אטלס בשיחה עם "הארץ" כי אינו מכוון את כתיבתו כך "שתתאים למגזר כזה או אחר". לדבריו, מדובר ב"עוד שלב בתהליך כולל של צנזורה של עמותות ושל ספר הלימוד באזרחות. בעצם, לא מדובר בתהליך זוחל — אלא באחד שרץ מאוד מהר. ילדים דתיים ביקורתיים לא פחות מילדים חילוניים כלפי ההורים שלהם. הניסיון של מערכת החינוך הדתית להאכיל אותם רק בשמן זית יגרום להם לבעוט בממסד ולאבד את האמון בו". אטלס הוסיף כי "לילד שאני כותב עליו יש עין טובה מאוד לרגעים בהם מבוגרים מזייפים, לא אומרים אמת או מקטרים שלא לצורך. לכולנו יש רגעים אנושיים כאלה. והילד הזה אומר את האמת, בין השאר על יחסים בין ילדים ובתוך המשפחה".
ספר נוסף המסומן כלא מתאים לתלמידי ד'–ו' במגזר הדתי הוא "מדיקן", שכתבה הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן, מחברת "בילבי", אשר יצא לאור בשנה שעברה בתרגום חדש; כמוהו הספרים "סלפי אחד יותר מדי" שכתבה דנה אבירם ו"חיוך" של ריינה טלגמאייר, העוסקים בהיבטים שונים של גיל ההתבגרות ומיועדים לכיתות ז'-ט'. הספרים "סוס אחד נכנס לבר" של דויד גרוסמן, "האשה בזהב" של אן-מארי אוקונור ו"אבני הסליחה" של לורי נלסון ספילמן המומלצים לכיתות י'-י"ב, נעדרים מרשימת הספרים המומלצים המקבילה המיועדת לחינוך הדתי. באותה רשימה מופיעים גם שני ספרים המיועדים אך ורק לזרם הדתי.
מנגד, אחד הספרים המופיע ברשימה המאוחדת, המומלצת לתלמידי כל הזרמים, הוא כאמור "הרפתקאות ספרית רימונים — אל עמוד הימיני", שכתב הרב רוזן, איש ישיבת "אור עציון". הספר מביא את סיפורו של הרב חיים ישראלי, שהיה מהרבנים הבולטים של הציונות הדתית, באמצעות שני ילדים, אורי ויעל, הנוסעים בזמן ופוגשים את הרב ישראלי בתחנות שונות, בישראל ובעולם.
כך עוסק אחד הפרקים בימים שלפני הכרזת העצמאות. "הלוואי שבאמת ננצח, אבל עד שזה יקרה נצטרך להתפלל הרבה מאוד, וגם להתאמץ הרבה מאוד", אומרת אחת הדמויות בפרק, "הערבים לא ישבו בשקט...הם לא יסכימו להפסיק עד שחלילה ימחקו כל ישוב וכל נקודה יהודית במפה! תדעו לכם: יש לערבים תוכנית ברורה איך להתנפל על כל ישוב, לכבוש את המקום, לשרוף את כל הבתים, וחס וחלילה להשליך את כולנו אל הים".
לאורך הספר מופיעים קטעים לא מעטים, המשלבים בין תפיסה דתית אורתודוקסית, לבין הצגת ערביי ישראל באור שלילי. "המשימה שלנו, שעד היום לא לגמרי הושלמה, (היא) לחבר בין העם שבשדות לבין בית המדרש. עלינו להכניס עוד קודש למדינת ישראל, להכניס בה חיים של קדושה ותורה — רק כך תפרח המדינה...אסור לנו לוותר לערבים על זכותנו בארץ הקודש הזאת!"; וכן "נכון שבהתחלה (עם הקמת המדינה, א"ק) לא הכל יהיה בדיוק כמו שצריך לפי התורה וההלכה, וזה כואב וחסר, אבל אנחנו נפעל יחד ביחד עם כולם...ונתקדם עד שנגיע ל'מדינת התורה'".
בפרק אחר, העוסק בהלכה המתירה לחלוב בשבת, נכתב: "כשהיינו בחוץ לארץ אף אחד לא חשב אפילו לגעת בפרה שלו בשבת. פשוט קראו לשכן הגוי והוא עשה את העבודה בשבילנו. אבל פה, בארצנו, זה לא הולך ככה. הגויים הערבים חיים בכפרים משלהם, ואין לנו שום חשק שהם יתחילו להסתבובב פה בינינו, ובדרך אולי גם יזיקו או ירגלו אחרינו".
סביב הספרים המומלצים ב"מצעד הספרים" עורכים בתי הספר ומשרד החינוך עצמו פעילויות שונות, ביניהן גם חידון לתלמידים. כך כללו בחידון במחוז דרום של משרד החינוך את ספרו של הרב רוזן בקבוצה של שמונה ספרים, לצד "שרה גיבורת ניל"י" של דבורה עומר ו"אח בוגר" של אורי אורלב. "משרד החינוך לא יכול להעניק חסות לספר כזה", אמרה מורה לספרות בדרום הארץ. "במקום לעצור את שנאת האחר, המשרד מצטרף לליבוי השנאה. מדוע לבתי הספר הדתיים מותר להגיד שספר מסוים לא מתאים להם, אבל לזרם הממלכתי מותר לדחוף כל מה שרוצים, גם אם הוא גובל בהסתה ובגזענות"?
לדברי גורם המעורה בנושא, "בעבר היו ויכוחים קשים מאוד עם החינוך הדתי, והפשרה שנקבעה היתה סימון הספרים בכוכבית. זה לא אידיאלי, בוודאי לא בשלב בית הספר היסודי, אבל זה מחיר שכדאי לשלם על מנת שחילונים יוכלו להמשיך ולקרוא באופן חופשי".
אולם, לדברי גורם נוסף, ההתחשבות בחינוך הדתי מאלצת לא לכלול מראש ספרים מסוימים ברשימה. "עם כל ההבנה לרגישות הדתית, הרי שהיא רק הולכת ומקצינה", אמר הגורם. "לספרים לילדים ולנוער, שיש בהם עיסוק של בנים ובנות יחד — ללא מגע או תיאורי גוף אלא רק הסמקה וחלומות על המין השני — קשה מאוד להיכנס לרשימת המומלצים שבוחרת הוועדה". לטענת אותו גורם, הדרג המקצועי במשרד החינוך האחראי על "מצעד הספרים" התנגד במשך זמן רב לרשימות נפרדות או לסימון ספרים, אך בסופו של דבר נכנע בשנים האחרונות ללחץ הנציגות הדתיות.
דובר משרד החינוך, עמוס שביט, סירב להתייחס לדברים ולמסור פרטים על הנימוקים ליצירת הרשימות השונות וההחלטות שהתקבלו בנוגע לספרים השונים."