קודם קול אמא : הפנטזיה למול המציאות באימהות |

shuliruli

New member
כאילו כתבת בשמי...

כשהייתי בת 12 נולד לי אח קטן, וגם אני פשוט גידלתי אותו.
לא האכלתי כשהיה קטן כי אמא שלי הניקה, אבל רחצתי, הרדמתי, טיילתי, בדקתי שנושם 7 פעמים ביום, ומהרגע שעבר לחדר איתי גם התעוררתי אליו בלילות.
נהנתי מכל רגע , וגם כמוך, הסתדרתי מאז עם כל תינוק שנקרה לידי, תמיד הרגעתי אותם ויכלתי להיות איתם שעות.

כשידלתי ההתחלה היתה וורודה, ההנקה הלכה נפלא, הייתי מלאת בטחון עצמי, ועוד קיבלתי אישורים לכך, כשבבית חולים נשים שאלו אותי אם זה ילד שני או שלישי שלי.
הרגשתי על גג העולם.
ואז הגיעו הגזים הארורים, והתינוק החמוד שהיה עכשיו שלי ורק שלי (בלי עוד הורה שיקח אותו בעת הצורך) התגלה כתינוק בכיין שזקוק ליידים בלי סוף.
הסתובבתי עייפה ומתוסכלת שלושה חודשים. הגעתי לבכי לא פעם, שאני אמא רעה, כי עם כל הפנטזיות, מצאתי את עצמי כועסת עליו קצת, ומתגעגעת לחיים שלפניו.

עם הרבה עבודה עצמית ועזרה מבעלי זה השתפר.
וגם הקטנטן החמוד גדל ונהיה חייכן ומתקשר, עם סדר יום ו90% פחות בכי....
אבל את השיעור שלי קיבלתי.
תינוק זה עבודה קשה, והוא זקוק להרבה חום ואהבה, גם אם זה כולל 100 אחוז מהזמן של האמא.
ואני צריכה לקבל את זה, להעניק לו את זה, ולקבל גם עזרה, כי אני לא מושלמת וסופר וומן כמו שחשבתי. אני אמא.
 
האמת שלי בילד הראשון בכלל לא היו ציפיות...

... לא ידעתי בכלל מה זה תינוק, לא היו תינוקות בסביבתי, אז לא ידעתי למה לצפות. כמובן שההלם היה מאוד גדול. החודשים הראשונים של ליאב היו מאוד מאוד קשים והוא מאוד סבל מגזים.
ככה שבהריון השני כבר היו לי ציפיות או יותר נכון תקוות: רציתי ילדה רגועה ושקטה שישנה מהיום שמביאים אותה בבית החולים.
בחצי השנה של חופשת הלידה, אכן אדל היתה תינוקת למופת. לא היו לה גזים בכלל והיא רק אכלה, ישנה ושכבה בעגלה. אפשר היה לקחת אותה לכל מקום: קניון, מסעדה, מוזיאון, היא פשוט היתה שוכבת ומביטה מסביב... לא האמנתי למזלי הטוב...
ואז, כשבגיל חצי שנה הכנסתי אותה לתינוקייה - מהפך! בדיוק בגיל שבו ליאב כבר הפך להיות קצת יותר נוח, אדל הפכה להיות קשה ביותר - מחלות בלי סוף, שיניים שממאנות לצאת, בכי מהבוקר עד הלילה, הפסיקה לישון בלילות ..בקיצור,העבירה אותנו שבעה מדורי גהנום!
וכל פעם היתי ממלמלת לעצמי "ליאב בגיל הזה כבר ישן, מה יש לה???"

עוד ציפייה אחת שהיתה לי, בעיקר בעקבות צפייה בחברות שלי שיש להן בנות, שברגע שתהיה לי בת היא תהיה עדינה ורגועה ותוכל לשעשע את עצמה לבד במשך שעות. כמובן שזה לא קרה, ואדל התגלתה כשובבה בדיוק כמו אחיה הבכור. בייחוד עכשיו שהיא כבר ניידת אני כל פעם מוצאת אותה כשהיא טיפסה על איזה כיסא / שולחן / ארגז ונתקעה שם והיא צורחת שיורידו אותה או שהיא הולכת ותוקפת איזה ארון ומבלגנת אותו...
 
אצלי...

אני לא דמיינתי כמעט כלום במהלך ההריון. גם, כי לא ממש ידעתי למה לצפות, לא היה לי שום ניסיון עם תינוקות ולא ידעתי מה זה לעבור לידה, בעיקר פחדתי מהלא נודע. חוץ מזה, עברתי הרבה שנים של טיפולי פוריות והריון לא קל, שבמהלכן למדתי לא לדמיין שום דבר שעדיין לא קרה ורק להתפלל שיגמר טוב. המשכתי עם זה ממש עד הלידה. ההריון שלי היה מלווה בפחד מתמיד וגדול שישתבש משהו, בגלל הניסיון הרע שהיה לי מהטיפולים.

קראתי שנשים כותבות שזה קשה, שאין זמן לאכול, אין זמן ללכת לשירותים תמיד, אבל לא ממש הפנמתי מה זה אומר. גם לא ניסיתי באמת להבין, ידעתי רק שאני רוצה ילד ועכשיו. רק אחרי הלידה הבנתי. ההתחלה הייתה באמת יותר קשה משציפיתי, ובכלל גידול ילד זה יותר מתיש ממה שחשבתי שזה.

הדבר היחיד שכן דמיינתי זה הרבה יותר רוגע. חשבתי שאני אהיה בבית רחוק מהלחץ של העבודה והכל יתנהל על מי מנוחות. בפועל, כמו כל תינוק, הוא בוכה מדי פעם וזה מאוד משפיע עלי. אני נלחצת מזה ומיד דואגת לעשות מה שצריך כדי שיפסיק (להביא לו מים, אוכל, מוצץ במהירות), כך שבסך הכל זה חיובי. רק לאחרונה, עשרה חודשים אחרי הלידה, אני מרגישה שהתחלתי להירגע ואני מתחילה להתקרב לציפיות שהיו לי אז. גם, היו לי ציפיות שאצליח להניק ולמרות מאמצים רבים לא הצלחתי.

מבחינת המצב כיום, אני די מרוצה. היו לי הרבה חששות לגבי איך אצליח לתפקד כאמא, גם כי לא היה לי ניסיון ובפועל יש לי תינוק עם מזג נוח ואני מרגישה שאני מצליחה לענות על צרכיו היטב ולהרגיע אותו, מהבחינה הזו החל מהחודש השלישי-רביעי צברתי ביטחון בכישורים שלי כאם. באמת החיסרון היחידי זה העייפות והמחסור בזמן. גם, התינוק הרבה יותר מקסים ממה שאי פעם יכולתי לדמיין, אם הייתי מדמיינת. פשוט מקסים מעבר לכל דמיון. לפעמים אני אומרת לבעלי והוא מסכים איתי, אם נזכה לעוד אחד, אנחנו קרוב לוודאי נתאכזב בילד השני, כי מכאן יש רק לאן לרדת. כמובן, בכל מקרה אנחנו היינו רוצים עוד אחד אם יתאפשר, נשתדל לא לפתח ציפיות
.

בכל אופן, אין מצב שאני אגיד שאני מתגעגעת לחיים שהיו לי קודם כמו שכמה כתבו פה, איזה מין חיים היו לי קודם? רק בכיתי כל הזמן כי אין לי תינוק. רק מהדמעות שלי יכלו למלא את כל הקוים האדומים בכינרת. עכשיו יש לי פיצוי את התינוק הכי מהמם ואני מאושרת.
 

gotu

New member
אימהות....

אז ככה זה הולך להיות ארוך
ההיריון עבר עלי בקלות , היריון לפי הספרים תקין ומושלם ובנוסף שגילינו שיש לנו בת , בכלל לא היתה מאושרת ממני.
כל ההיריון היו לי חששות מהלידה לא מהאימהות, איך אני אעבור את הלידה ! זה מה שהעסיק אותי.
היינו בקורס הכנה ללידה שבדיעבד עדיף קורס הכנה לאחרי הלידה.
אני דודה במשרה מלאה, עזרתי לחברות שנולדו להם ילדים ותמיד אמרו לי שאימהות תפורה עלי.
הלידה היתה מאוד קשה, שבוע אשפוז, זירוזים, ובסוף לידת ואקום אחרי 16 שעות בחדר לידה
ולא הצלחתי להניק, לא ויתרתי (כי גם לא ויתרו לי-לחץ חברתי-משפחתי),
לקחתי יועצת הנקה, וזה היה נורא התינוקת בכתה המון וסירבה לינוק,
בדיעבד הסתבר שלבת שלי היתה לשון קשורה, ריפלוקס סמוי וכו'. אז שאבתי חלב 4 חודשים בחורף !
היינו בבית ולא יצאתי כמעט מהבית במשך 3 חודשים ואם כן , אלו היו יציאות בין ההאכלות, הכל לחוץ וקצוב.
והיום חצי שנה אחרי , אני מבינה כמה חווית הלידה הקשה , ההורומנים והשינוי בחיים
ובעיקר העובדה שרוב היום את לבד ואף אחד לא מבין אותך עם הלחצים האלו, למה היא אוכלת מעט, למה היא לא מצליחה להרדם, למה היא בוכה. ומה קרה לקשר שלי עם בעלי שהיה מושלם והיינו זוג יונים ופתאום כל היום ריבים
כל הדברים האלו השפיעו עלי לרעה ואני כל הזמן מחפשת את עצמי כמו שהייתי לפני הלידה, הבנאדם הרגוע , ספונטני ולא לחוץ.
רק לאחרונה התחלתי ללכת לטיפול פיסיכולגי לראשונה בחיי, לשיחרור הלחצים והחרדות האלו שנולדו לי יחד עם האושר הגדול של חיי, אני עדיין בחופשת לידה ורק עכשיו מתחילה להנות ממנה (שלמעשה נותר לי עוד חודש וחצי ואז אני לצערי צריכה לחזור לעבוד)
בקיצור, הרבה דברים לא מסתדרים בחיים כמו שאת רוצה ושואף , החוכמה היא ללמוד מזה ולדעת לראות את הדברים החיוביים.
 
למעלה