אומללה
אתמול הייתה כתבה על מישהו ערירי שהשאיר דירות לדיירים ששכרו ממנו.
התחלתי לקרוא עליו וכאב הלב, בן אדם מסכן סה"כ, היה מבודד, לא הסתדר עם אנשים, בקיצור סיפור עצוב.
הסיבה היחידה בעצם שעשו עליו כתבה (וגם זה אחרי מותו) זה כי הותיר דירות לאנשים זרים.
מה שבאמת היה לי עצוב, זו ההבנה הזאת שזה הולך להיות הסיפור שלי (במידה מסויימת כן.. כי דירות אין לי), כאילו לאן שלא אנסה לברוח הגורל הזה של לחיות לבד ולמות לבד תמיד מחכה לי מעבר לפינה.
אין לי כוח להלחם על החיים האלה.
אני בודדה ואומללה
ואני לא רואה מוצא
אולי כי הוא לא קיים
אבל למה אני ממשיכה לבכות זו השאלה האמיתית
אתמול הייתה כתבה על מישהו ערירי שהשאיר דירות לדיירים ששכרו ממנו.
התחלתי לקרוא עליו וכאב הלב, בן אדם מסכן סה"כ, היה מבודד, לא הסתדר עם אנשים, בקיצור סיפור עצוב.
הסיבה היחידה בעצם שעשו עליו כתבה (וגם זה אחרי מותו) זה כי הותיר דירות לאנשים זרים.
מה שבאמת היה לי עצוב, זו ההבנה הזאת שזה הולך להיות הסיפור שלי (במידה מסויימת כן.. כי דירות אין לי), כאילו לאן שלא אנסה לברוח הגורל הזה של לחיות לבד ולמות לבד תמיד מחכה לי מעבר לפינה.
אין לי כוח להלחם על החיים האלה.
אני בודדה ואומללה
ואני לא רואה מוצא
אולי כי הוא לא קיים
אבל למה אני ממשיכה לבכות זו השאלה האמיתית
