הייאוש טריגר
אז, בקיצור ולעניין.
אני גרה ברמת גן אני בת 30 ואין לי רכב, ויש לי חובות לבנק...אובר דראפט והתמכרות לקניות, ניקוטין ואלכוהול. (בהתמכרות לאלכוהול אני מצליחה לשלוט מבין השלושה הכי טוב).
היום יום שבת, הבן זוג שלי שלא בדיוק תומך לא ממש רצה לבוא לבקר את אמא שלי איתי (הוא יכול לקחת רכב מאמא שלו). אז נאלצתי לקחת מונית ב400 שקלים ולהתחנן לאחי שאני אוכל לישון אצלו לחג כי אין לי עוד כסף לשלם.
איך שהגעתי, לא שלום, לא טוב שבאת לא כלום רק היא אמרה - את באת כשקולגה שלי באה לבקר, את מפריעה, ואת לא ישנה אצלנו בבית תקחי מלון אם את חייבת. (לצורך העניין יום שישי עברתי טראומה רבתי עם הבן זוג והוא האשים אותי הרבה מאוד).
אמרתי לה ככה? טוב? הזמנתי מלון בבוקינג וביטלתי כי הבנתי שהשעות לא עוזרות לי. כך שבעצם יצא ששילמתי 1200 שקל על כלום. נאלצתי להתחנן לבן זוג הלא תומך שיבוא לאסוף אותי תחת ההבטחה שאני אעשה כל מה שהוא רוצה.
כשהלכתי כל מה שהיה לה להגיד לי זה, את בן אדם אגוצנטרי ואני צריכה את האחים שלך יותר ממני ולא אכפת לי איזה התעללות עברת מבן הזוג שלך את בחרת אותו את בחרת לגור ברמת גן ולא לתת לי את הירושה שלך אני לעולם לא אסלח לך על זה.
אני -ב-ה-ל-ם....האישה בימיה האחרונים,גוססת כי הסרטן אכל לה את כל הגוף וככה היא מדברת אליי? אני לא נזקקת? לא אכפת לה ששילמתי400 שקל כדי לבוא לבקר העיקר שהפרעתי כי הקולגה באה?! הקולגה חשובה יותר ממני?!....
ואו...אין לי מילים...ממש לא..אז היום לקחתי 1.5 מ"ג קלונקס וישנתי כל היום.
ומחר שוב..ואני שלמה עם ההחלטה שלי שאני לא מתכוונת לבוא לבקר שם יותר.
זה חוצפה!
ובלי שום קשר, לפני חודש כשרצו לחבר אותה למכונת הנשמה (וכנראה שהיא לא הייתה יוצאת מזה), באותו רגע אני הייתי בעצמי באיכלוב הייתי אמורה להתאשפז במחלקה פנימית בגלל דלקת קרוהן חמורה, כל המערכת החיסונית שלי קרסה - נאלצתי לריב עם רופאים שישחררו אותי כדי שאני אוכל לטוס להדסה ולקחת את הסיכון ולקוות שסטרואידים ואנטיובטיקה אוראלית יעשו את העבודה (כשנאמר לי בפירוש שאני צריכה את התרופות האלה דרך הוריד). ואחר כך ישבתי שבוע בירושלים במקום ללכת לעבודה, כל חודש אפריל שלא חגגתי בו בכלל את יום ההולדת ה30 שלי התעסקתי בה ובמחלה , ולבוא כמעט כל יום לבית החולים ולהחליף לה חיתולים ולדאוג להביא אחיות, ולעשות לה פיזיו ולהאכיל אותה בכפית...ובעבודה כמעט פיטרו אותי (אמרו לי שזה שאמא שלי חולת סרטן סופני וגוססת זה לא סיבה מספיק טובה לא להופיע חודש בעבודה ושאם אני לא אתחיל להופיע ולתפקד בלי טעויות אני לא אהיה שם..).
הבן זוג שלי לא תומך בי, הוא רק רוצה לבלות ובחורה כיפית שעושה הכל בבית ושיש לה נושאי שיחה נחמדים בעוד שאני בדכאון של החיים ומתפקדת. הולכת לעבודה, הולכת לחד"כ, מבשלת בבית, עושה כביסות, כלים, מנקה קצת לחתול את החול...הכל! אבל זה לא מספיק כי אני עסוקה בעצמי ובבמחשב ולא בלהזדיין איתו ולקדם את הזוגיות והרומנטיקה.
רשמית ההחלטה שלי היא להגיע רק ללוויה, אני לא חושבת שאני אשב שבעה. אני לא מאמינה באלוהים. גם ככה בתור אמא היא לא הייתה אמא מעולם לא, תמיד דאגתי לעצמי לבד. היא לא רצתה איתי שום קשר וגם כשהייתי בבתי חולים בקושי באה לבקר. אני לא אשכח את הפעם שחטפתי זיהום נוראי בדרכי השתן והשתנתי דם וכשהגיע הרופא היא אמרה, זה בגלל שאת עושה ספורט הלוואי הייתי יכולה להתפנק ולעשות ספורט עכשו בגללך אני צריכה להיות במיון ב5 וחצי בבוקר...
מעולם לא היה לנו יחסי אם ובת , לא היה לי יחסים עם אף אחד במשפחה שלי. נאלצתי ועדיין צריכה לחיות עם ההבנה שמבחינתם אני מיותרת. זה נוראי.
אני לא באה לבקר יותר...לא! אגוצנטרי או לא, יפה או לא...עשיתי מה שיכולתי והרבה מעבר. יש אנשים שלא ראויים ליחס החם שלי. יש אנשים שלא מגיע להם אותי נקודה.
זהו פרקתי .
אז, בקיצור ולעניין.
אני גרה ברמת גן אני בת 30 ואין לי רכב, ויש לי חובות לבנק...אובר דראפט והתמכרות לקניות, ניקוטין ואלכוהול. (בהתמכרות לאלכוהול אני מצליחה לשלוט מבין השלושה הכי טוב).
היום יום שבת, הבן זוג שלי שלא בדיוק תומך לא ממש רצה לבוא לבקר את אמא שלי איתי (הוא יכול לקחת רכב מאמא שלו). אז נאלצתי לקחת מונית ב400 שקלים ולהתחנן לאחי שאני אוכל לישון אצלו לחג כי אין לי עוד כסף לשלם.
איך שהגעתי, לא שלום, לא טוב שבאת לא כלום רק היא אמרה - את באת כשקולגה שלי באה לבקר, את מפריעה, ואת לא ישנה אצלנו בבית תקחי מלון אם את חייבת. (לצורך העניין יום שישי עברתי טראומה רבתי עם הבן זוג והוא האשים אותי הרבה מאוד).
אמרתי לה ככה? טוב? הזמנתי מלון בבוקינג וביטלתי כי הבנתי שהשעות לא עוזרות לי. כך שבעצם יצא ששילמתי 1200 שקל על כלום. נאלצתי להתחנן לבן זוג הלא תומך שיבוא לאסוף אותי תחת ההבטחה שאני אעשה כל מה שהוא רוצה.
כשהלכתי כל מה שהיה לה להגיד לי זה, את בן אדם אגוצנטרי ואני צריכה את האחים שלך יותר ממני ולא אכפת לי איזה התעללות עברת מבן הזוג שלך את בחרת אותו את בחרת לגור ברמת גן ולא לתת לי את הירושה שלך אני לעולם לא אסלח לך על זה.
אני -ב-ה-ל-ם....האישה בימיה האחרונים,גוססת כי הסרטן אכל לה את כל הגוף וככה היא מדברת אליי? אני לא נזקקת? לא אכפת לה ששילמתי400 שקל כדי לבוא לבקר העיקר שהפרעתי כי הקולגה באה?! הקולגה חשובה יותר ממני?!....
ואו...אין לי מילים...ממש לא..אז היום לקחתי 1.5 מ"ג קלונקס וישנתי כל היום.
ומחר שוב..ואני שלמה עם ההחלטה שלי שאני לא מתכוונת לבוא לבקר שם יותר.
זה חוצפה!
ובלי שום קשר, לפני חודש כשרצו לחבר אותה למכונת הנשמה (וכנראה שהיא לא הייתה יוצאת מזה), באותו רגע אני הייתי בעצמי באיכלוב הייתי אמורה להתאשפז במחלקה פנימית בגלל דלקת קרוהן חמורה, כל המערכת החיסונית שלי קרסה - נאלצתי לריב עם רופאים שישחררו אותי כדי שאני אוכל לטוס להדסה ולקחת את הסיכון ולקוות שסטרואידים ואנטיובטיקה אוראלית יעשו את העבודה (כשנאמר לי בפירוש שאני צריכה את התרופות האלה דרך הוריד). ואחר כך ישבתי שבוע בירושלים במקום ללכת לעבודה, כל חודש אפריל שלא חגגתי בו בכלל את יום ההולדת ה30 שלי התעסקתי בה ובמחלה , ולבוא כמעט כל יום לבית החולים ולהחליף לה חיתולים ולדאוג להביא אחיות, ולעשות לה פיזיו ולהאכיל אותה בכפית...ובעבודה כמעט פיטרו אותי (אמרו לי שזה שאמא שלי חולת סרטן סופני וגוססת זה לא סיבה מספיק טובה לא להופיע חודש בעבודה ושאם אני לא אתחיל להופיע ולתפקד בלי טעויות אני לא אהיה שם..).
הבן זוג שלי לא תומך בי, הוא רק רוצה לבלות ובחורה כיפית שעושה הכל בבית ושיש לה נושאי שיחה נחמדים בעוד שאני בדכאון של החיים ומתפקדת. הולכת לעבודה, הולכת לחד"כ, מבשלת בבית, עושה כביסות, כלים, מנקה קצת לחתול את החול...הכל! אבל זה לא מספיק כי אני עסוקה בעצמי ובבמחשב ולא בלהזדיין איתו ולקדם את הזוגיות והרומנטיקה.
רשמית ההחלטה שלי היא להגיע רק ללוויה, אני לא חושבת שאני אשב שבעה. אני לא מאמינה באלוהים. גם ככה בתור אמא היא לא הייתה אמא מעולם לא, תמיד דאגתי לעצמי לבד. היא לא רצתה איתי שום קשר וגם כשהייתי בבתי חולים בקושי באה לבקר. אני לא אשכח את הפעם שחטפתי זיהום נוראי בדרכי השתן והשתנתי דם וכשהגיע הרופא היא אמרה, זה בגלל שאת עושה ספורט הלוואי הייתי יכולה להתפנק ולעשות ספורט עכשו בגללך אני צריכה להיות במיון ב5 וחצי בבוקר...
מעולם לא היה לנו יחסי אם ובת , לא היה לי יחסים עם אף אחד במשפחה שלי. נאלצתי ועדיין צריכה לחיות עם ההבנה שמבחינתם אני מיותרת. זה נוראי.
אני לא באה לבקר יותר...לא! אגוצנטרי או לא, יפה או לא...עשיתי מה שיכולתי והרבה מעבר. יש אנשים שלא ראויים ליחס החם שלי. יש אנשים שלא מגיע להם אותי נקודה.
זהו פרקתי .