אולי אני נמשך לבנות ואני מדחיק את זה?
כשעברתי לתיכון בנים ובנות הרגשתי שנמשכתי לבנות שם והדחקתי את זה כאילו זה דבר אסור. עם הזמן מרוב שהדחקתי המשיכה ירדה והמשיכה לבנים המשיכה.
באותה תקופה בעיקר נמשכתי למראה נערי - אולי מה שהכי קרוב לאישה? משהו עדין?
אני מרגיש שאכזבתי המון אנשים. אכזבתי את ההורים שלי, אכזבתי את המשפחה מצד אבא שהתרחקתי מהם בגלל שאני מסתיר את הנטיה המינית (והם יודעים את זה מזמן זה מה שבת דודה שלי אמרה לי), אכזבתי את עצמי המון.
גם זה שאני נמשך לגברים ועדיין מפחד להפגש. החוסר ביטחון.
האכזבה להורים מתבטאת בחדר לא נקי ומסודר, בלאגן בכל מקום שהולך בבית, נטיה מינית שלא לדעתם, התנתקות גדולה יותר מהדת מבעבר שהייתי יותר קרוב לשם, בעיות נפשיות וטיפולים. אבל הם פחות מעניינים אני יותר מעניין את עצמי, מה גם שייתכן שהבעיות שלי הגיעו בחלקם מהם.
אני מרגיש רע.
אני נוסע באוטובוס ומסתכל על בחורים והלילה לשם שינוי חלק החזירו מבטים. אני נוסע ואני מפוחד - אני לא אגש, מפחד מדחיה. גם בדאנס בר לגייז וגם באפליקציית הכרויות לגייז. יש לי בעיות אסתטיות בגוף וקשיים לשנות אותם. יש לי מלא בעיות: קשיי תפקוד חמורים, בלבול בחיים, חוסר מוטיבציה, עצבות ועוד...
אני תמיד התחברתי לבנות: הקשר שלי לבנות די טוב והחיבור הוא מידיי, הרבה יותר קל לי עם בנות ואני מקבל את רוב סוגי הבנות ברוב הגילאיים והצורות בניגוד לגברים שבעיקר צעירים חמודים או יפים מעניינים אותי. מה זה אומר עליי?
אז ניסתי לפני 5 שנים לצאת לדייט עם בחורה. סגרתי את הפייסבוק , פתחתי כרטיס באתר הכרויות ונפגשתי איתה. צעירה חיילת או חיילת משוחררת כבר לא זוכר.. נפגשנו, התנשקנו. יום אחד היא אומרת לי שיש לה בית ריק ותפסתי רגליים קרות ונעלמתי לה.
שנתיים אחרי נפגשתי עם בחורה במועדון ונסעתי אליה הבייתה לסטוץ והרגשתי שזה היה פושר, אולי כי זה רק ההתחלה וזה הפעמים הראשונות עם בחורה, אולי גם ברגע שאמרה לי את גילה ירד לי ממנה. למרות שבמראה היא נראתה נורא צעירה חשבתי יותר ממני, ברגע שהבנתי שיותר גדולה לא יודע פשוט ירד לי.
אוף, למה אני כזה מתוסבך.
בתחושה שלי המון פעמים בחיים הייתי קרוב להצלחה, המון דברים היו קרובים במרחק נגיעה: בנים ובנות שרצו אותי ופחדתי ואם הייתי מתקרב אולי היה קורה משהו, בעבודה יכולתי בקלות להתקדם ולא עשיתי זאת, רק לקרוא קצת טקסטים על תחום המקצוע שרוצה להכנס אליו ולהכנס, יש כסף רק לשלם לסדנת ביטחון וכו' וכו'. בתכלס יש הכל והכל כל כך קרוב ואני נעלם.
נכון שכרגע לא בשל לעזוב את בית ההורים ההרסני, אבל ייתכן מאוד שהקושי שלי בלהתקדם בחיים נגרם מהמגורים הבעייתים איתם. בתחושה שלי המון פעמים אני במתח ועצבים וקשה לי לבצע דברים - זה לא קל שהמון פעמים ביום מרימים עליי את הקול ומשמיצים אותי במילים פוגעניות ורעות.
כשעברתי לתיכון בנים ובנות הרגשתי שנמשכתי לבנות שם והדחקתי את זה כאילו זה דבר אסור. עם הזמן מרוב שהדחקתי המשיכה ירדה והמשיכה לבנים המשיכה.
באותה תקופה בעיקר נמשכתי למראה נערי - אולי מה שהכי קרוב לאישה? משהו עדין?
אני מרגיש שאכזבתי המון אנשים. אכזבתי את ההורים שלי, אכזבתי את המשפחה מצד אבא שהתרחקתי מהם בגלל שאני מסתיר את הנטיה המינית (והם יודעים את זה מזמן זה מה שבת דודה שלי אמרה לי), אכזבתי את עצמי המון.
גם זה שאני נמשך לגברים ועדיין מפחד להפגש. החוסר ביטחון.
האכזבה להורים מתבטאת בחדר לא נקי ומסודר, בלאגן בכל מקום שהולך בבית, נטיה מינית שלא לדעתם, התנתקות גדולה יותר מהדת מבעבר שהייתי יותר קרוב לשם, בעיות נפשיות וטיפולים. אבל הם פחות מעניינים אני יותר מעניין את עצמי, מה גם שייתכן שהבעיות שלי הגיעו בחלקם מהם.
אני מרגיש רע.
אני נוסע באוטובוס ומסתכל על בחורים והלילה לשם שינוי חלק החזירו מבטים. אני נוסע ואני מפוחד - אני לא אגש, מפחד מדחיה. גם בדאנס בר לגייז וגם באפליקציית הכרויות לגייז. יש לי בעיות אסתטיות בגוף וקשיים לשנות אותם. יש לי מלא בעיות: קשיי תפקוד חמורים, בלבול בחיים, חוסר מוטיבציה, עצבות ועוד...
אני תמיד התחברתי לבנות: הקשר שלי לבנות די טוב והחיבור הוא מידיי, הרבה יותר קל לי עם בנות ואני מקבל את רוב סוגי הבנות ברוב הגילאיים והצורות בניגוד לגברים שבעיקר צעירים חמודים או יפים מעניינים אותי. מה זה אומר עליי?
אז ניסתי לפני 5 שנים לצאת לדייט עם בחורה. סגרתי את הפייסבוק , פתחתי כרטיס באתר הכרויות ונפגשתי איתה. צעירה חיילת או חיילת משוחררת כבר לא זוכר.. נפגשנו, התנשקנו. יום אחד היא אומרת לי שיש לה בית ריק ותפסתי רגליים קרות ונעלמתי לה.
שנתיים אחרי נפגשתי עם בחורה במועדון ונסעתי אליה הבייתה לסטוץ והרגשתי שזה היה פושר, אולי כי זה רק ההתחלה וזה הפעמים הראשונות עם בחורה, אולי גם ברגע שאמרה לי את גילה ירד לי ממנה. למרות שבמראה היא נראתה נורא צעירה חשבתי יותר ממני, ברגע שהבנתי שיותר גדולה לא יודע פשוט ירד לי.
אוף, למה אני כזה מתוסבך.
בתחושה שלי המון פעמים בחיים הייתי קרוב להצלחה, המון דברים היו קרובים במרחק נגיעה: בנים ובנות שרצו אותי ופחדתי ואם הייתי מתקרב אולי היה קורה משהו, בעבודה יכולתי בקלות להתקדם ולא עשיתי זאת, רק לקרוא קצת טקסטים על תחום המקצוע שרוצה להכנס אליו ולהכנס, יש כסף רק לשלם לסדנת ביטחון וכו' וכו'. בתכלס יש הכל והכל כל כך קרוב ואני נעלם.
נכון שכרגע לא בשל לעזוב את בית ההורים ההרסני, אבל ייתכן מאוד שהקושי שלי בלהתקדם בחיים נגרם מהמגורים הבעייתים איתם. בתחושה שלי המון פעמים אני במתח ועצבים וקשה לי לבצע דברים - זה לא קל שהמון פעמים ביום מרימים עליי את הקול ומשמיצים אותי במילים פוגעניות ורעות.
