30 שניות
יש לי כאב, ואולי הכאב הזה שהנני מרגיש כרגע הוא מה שמבדיל אותי מבינהם. האלימות הזאת שיש בעולם. היצר האנושי שממנו אני מנסה לברוח. החמדנות ותאבת הבצע. המקום הזה שאליו אני שואף להגיע חומק ממני מבין אצבעותיי. ואולי במקום להתעסק בחמקנות של אותו דבר אני צריך להתרכז בעכשיו . ברגע הזה. במגע בגדיי על עורי. בחמצן בממלא את ריאותיי וברגשות הגועשים שמציפים אותי במקום בלטוס בזמן בין מחשות על העבר לעתיד וחוזר חלילה. לבין התעסקות בדברים אחרים שלא חשובים לכרגע. והכאב העצום שפתאום ממלא את חלל העכשיו והרגע הזה, מאיים להטביע אותי למקום שבו הייתי בעבר. ושוב, חוזר לפחדים מהעבר. פחדים מהעבר - לא רלוונטיים למה שמתרחש כרגע. אולי מספיק עם האלימות הזאת. מספיק עם הכאב הזה. מספיק עם הרוע שיש בעולם. קשה לי לחיות בעולם שבו אנחנו כאנשים הורסים את כל הנקרה בדרכנו והכל בשם החירות האנושית או שקר כלשהו אחר. נמאס לי מלהיות הכי חזק בשביל כולם. נמאס לי, מלהיות לבד. נמאס לי מלהיות הבוגר האחראי על כולם כי זה מי שאני בין אם אני רוצה ובין אם שלא. נמאס לי להיאחז במשהו טוב ואותם מצליחים [ בעזרת חולשותיי כמובן] להסיט אותי מהמשהו הזה. נמאס לי לבכות וליבב. נמאס לי בעתות של כעס רב, ותחושה פנימית לא חיובית לשכוח לדאוג עצמי. נמאס לי לחזור לדפוסים המחקים הרס עצמי. נמאס לי מלהיות לבד. אני גם צריך משהו להיאחז בו. כי גם אם יש לי אותי - לפעמים זה יותר נחמד אותי פלוס אחת.
נמאס לי לקוות. נמאס לי לחיות בפחד. לפני שבוע זה לא היה ככה. לפני שבוע לא פחדתי למות. לפני שבוע לא פחדתי לחיות. לפני שבוע הייתי כמו ספל ריק. מתמלא מהעכשיו. לא מכין את עצמי לדברים שעלולים לקרות. לא הייתי מתוח. לפני שבוע עכשיו לא מעניין. מה שמעניין זה עכשיו. הרגע הזה. מגע בגדיי על עורי. מה הולך לקרות מכאן והלאה. אז אני אקדיש 30 שניות על מחשבות על מחר ועל אתמול ואז אפסיק. כי מחר אני לא יודע מה הולך להתרחש. ואת היום הזה אהפוך ליום הכי טוב שלי. היום הזה. אהפוך ליום הכי כיפי שהיה לי. מספיק להיתקע בשטויות.
אני אוהב את עצמי. ואני אמשיך להגיד את זה לעצמי כי לעיתים אני שוכח. אני גאה בעצמי. אני אומר לי תודה - תודה על כך שאני שומר על מי שאני.
תודה לעולם הזה שלימד אותי שבכל דבר רע יש גם משהו טוב ולהיפך. ולימד אותי המון שיעורים ואמנם נשארו לי עוד הרבה - אבל אני כבר לא מפחד.
תודה לדמעות ולכאב שגורמים לי להתפקס ולהסיט אותי מן השיתוק של הפחד שאחז בי. אני אומר תודה לפחד שגרם לי למצוא את הכלי הזה - של הכאב שאוכל לצאת ממנו. אני אומר תודה להם שגרמו לי להיות מי שאני כיום.
ועכשיו - קצת יותר מבדרך כלל, אני אוהב את העולם הזה וגם את הקץ כי הכל מדהים. גם הדברים שקצת פחות נעימים.
יש לי כאב, ואולי הכאב הזה שהנני מרגיש כרגע הוא מה שמבדיל אותי מבינהם. האלימות הזאת שיש בעולם. היצר האנושי שממנו אני מנסה לברוח. החמדנות ותאבת הבצע. המקום הזה שאליו אני שואף להגיע חומק ממני מבין אצבעותיי. ואולי במקום להתעסק בחמקנות של אותו דבר אני צריך להתרכז בעכשיו . ברגע הזה. במגע בגדיי על עורי. בחמצן בממלא את ריאותיי וברגשות הגועשים שמציפים אותי במקום בלטוס בזמן בין מחשות על העבר לעתיד וחוזר חלילה. לבין התעסקות בדברים אחרים שלא חשובים לכרגע. והכאב העצום שפתאום ממלא את חלל העכשיו והרגע הזה, מאיים להטביע אותי למקום שבו הייתי בעבר. ושוב, חוזר לפחדים מהעבר. פחדים מהעבר - לא רלוונטיים למה שמתרחש כרגע. אולי מספיק עם האלימות הזאת. מספיק עם הכאב הזה. מספיק עם הרוע שיש בעולם. קשה לי לחיות בעולם שבו אנחנו כאנשים הורסים את כל הנקרה בדרכנו והכל בשם החירות האנושית או שקר כלשהו אחר. נמאס לי מלהיות הכי חזק בשביל כולם. נמאס לי, מלהיות לבד. נמאס לי מלהיות הבוגר האחראי על כולם כי זה מי שאני בין אם אני רוצה ובין אם שלא. נמאס לי להיאחז במשהו טוב ואותם מצליחים [ בעזרת חולשותיי כמובן] להסיט אותי מהמשהו הזה. נמאס לי לבכות וליבב. נמאס לי בעתות של כעס רב, ותחושה פנימית לא חיובית לשכוח לדאוג עצמי. נמאס לי לחזור לדפוסים המחקים הרס עצמי. נמאס לי מלהיות לבד. אני גם צריך משהו להיאחז בו. כי גם אם יש לי אותי - לפעמים זה יותר נחמד אותי פלוס אחת.
נמאס לי לקוות. נמאס לי לחיות בפחד. לפני שבוע זה לא היה ככה. לפני שבוע לא פחדתי למות. לפני שבוע לא פחדתי לחיות. לפני שבוע הייתי כמו ספל ריק. מתמלא מהעכשיו. לא מכין את עצמי לדברים שעלולים לקרות. לא הייתי מתוח. לפני שבוע עכשיו לא מעניין. מה שמעניין זה עכשיו. הרגע הזה. מגע בגדיי על עורי. מה הולך לקרות מכאן והלאה. אז אני אקדיש 30 שניות על מחשבות על מחר ועל אתמול ואז אפסיק. כי מחר אני לא יודע מה הולך להתרחש. ואת היום הזה אהפוך ליום הכי טוב שלי. היום הזה. אהפוך ליום הכי כיפי שהיה לי. מספיק להיתקע בשטויות.
אני אוהב את עצמי. ואני אמשיך להגיד את זה לעצמי כי לעיתים אני שוכח. אני גאה בעצמי. אני אומר לי תודה - תודה על כך שאני שומר על מי שאני.
תודה לעולם הזה שלימד אותי שבכל דבר רע יש גם משהו טוב ולהיפך. ולימד אותי המון שיעורים ואמנם נשארו לי עוד הרבה - אבל אני כבר לא מפחד.
תודה לדמעות ולכאב שגורמים לי להתפקס ולהסיט אותי מן השיתוק של הפחד שאחז בי. אני אומר תודה לפחד שגרם לי למצוא את הכלי הזה - של הכאב שאוכל לצאת ממנו. אני אומר תודה להם שגרמו לי להיות מי שאני כיום.
ועכשיו - קצת יותר מבדרך כלל, אני אוהב את העולם הזה וגם את הקץ כי הכל מדהים. גם הדברים שקצת פחות נעימים.
