עליסה שבורה
New member
קיוויתי- טריגר
קיוויתי למצוא מפלט,
קיוויתי שהייאוש יעבור
קיוויתי למצוא נחמה
קיוויתי שמשהו יעזור
והזמן עבר, והסוף קרב
אין מקלט, אין מפלט
והנחמה היחידה היא הידיעה בלב
עוד רגע קטן, והכל ייגמר
קיוויתי לרגע לשכוח מכל
לחייך, לצחוק, את הכאב לשבור
אולי אני נרקסיסטית, חשבתי שיכולה לבד
ועכשיו כבר מאוחר, ויש שנזכרו לתת יד
כבר כמה חודשים שהתקווה נגוזה
כבר כמה ימים שאני מהלכת שבויה
שבויה במחשבות שעוד רגע לא יהיה עוד
שבויה ברגשות שמשתלטים על הכל
בכלל לא יצא לי שיר, פעם ידעתי לכתוב
המילים נעלמו,
היכולת לשתף...
אני בעבודה וחושבת שיש גם את מחר, לא יודעת איך לשרוד.
בבוקר יש רגע של נחת, שעליו העצב מתגבר, ככל שהשעות עוברות...
והלחץ מתגבר כשהחושך מגיע, והנשימה והלב,
ואני עייפה,
לא מצליחה,
עוד יום ללא מטרה.
יש מטרה, והיא ככבר קרובה. כל הדרך אליה הוצפתי במחשבה...
כמהה דפוק זה שאני מפחדת לעשות כי מפחדת לא להצליח.
ואז שוב,
הזכרונות הרעים מהאשפוז והרופאים.
לא מסוגלת לקבל עזרה
לא רוצה
רוצה לשקוע, רוצה שיתגבר
יתגבר הרצון הזה שהכל צריך להיגמר
ויגיע מעט כוח לעשות ולפעול
כדי שהכל ........................
בכלל התחלתי לכתוב הודעה כי רציתי להיפרד. הבנתי שאני מתסכלת את עצמי כאן. רוצה לעזור ולא יכולה, אין לי כוחות. רוצה לשתף שיהיה לי מעט הקלה..
אבל לא באמת רוצה עזרה, אז זה סתם מתסכל.
לפני כמה חודשים אולי עוד רציתי עזרה. אבל אז הבנתי שאין לי בשביל מה. העולם הזה רע, ואני לבד, ללא מטרה. תמיד הפצתי טוב, גרמתי לאנשים לחייך. אבסורד החיים כנראה, שאני הבנאם הכי עצוב.
אני רגישה במיוחד, וזה לא מסתדר, עם עולם כזה אכזר ואפל. אנשים מזהים אצלי את החולשה, ומנצלים ולוקחים, ומשאירים אותי לבד, עירומה.
דפוק שדווקא בייאוש התחלתי להשיב מלחמה, לא לקבל את הרוע, לא להשלים עם הגזרה. ובין הברירות הקיימות, ניסיתי מספיק שנים לחיות.
עוד כמה ימים, שאני צריכה לסחוב, עעוד כמה ימים...
אני לא יודע מה לעשות, איך אצליח, אם בכלל. רוצה להפסיק לכתוב, רוצה שיהיה לי קצת כוח.
כל שעה שעוברת נדמת כשבועות, ושנייה חולפת תוך שעות.
אין לי כוח
לא יודעת, פוסט ללא מטרה בסוף...
קיוויתי למצוא מפלט,
קיוויתי שהייאוש יעבור
קיוויתי למצוא נחמה
קיוויתי שמשהו יעזור
והזמן עבר, והסוף קרב
אין מקלט, אין מפלט
והנחמה היחידה היא הידיעה בלב
עוד רגע קטן, והכל ייגמר
קיוויתי לרגע לשכוח מכל
לחייך, לצחוק, את הכאב לשבור
אולי אני נרקסיסטית, חשבתי שיכולה לבד
ועכשיו כבר מאוחר, ויש שנזכרו לתת יד
כבר כמה חודשים שהתקווה נגוזה
כבר כמה ימים שאני מהלכת שבויה
שבויה במחשבות שעוד רגע לא יהיה עוד
שבויה ברגשות שמשתלטים על הכל
בכלל לא יצא לי שיר, פעם ידעתי לכתוב
המילים נעלמו,
היכולת לשתף...
אני בעבודה וחושבת שיש גם את מחר, לא יודעת איך לשרוד.
בבוקר יש רגע של נחת, שעליו העצב מתגבר, ככל שהשעות עוברות...
והלחץ מתגבר כשהחושך מגיע, והנשימה והלב,
ואני עייפה,
לא מצליחה,
עוד יום ללא מטרה.
יש מטרה, והיא ככבר קרובה. כל הדרך אליה הוצפתי במחשבה...
כמהה דפוק זה שאני מפחדת לעשות כי מפחדת לא להצליח.
ואז שוב,
הזכרונות הרעים מהאשפוז והרופאים.
לא מסוגלת לקבל עזרה
לא רוצה
רוצה לשקוע, רוצה שיתגבר
יתגבר הרצון הזה שהכל צריך להיגמר
ויגיע מעט כוח לעשות ולפעול
כדי שהכל ........................
בכלל התחלתי לכתוב הודעה כי רציתי להיפרד. הבנתי שאני מתסכלת את עצמי כאן. רוצה לעזור ולא יכולה, אין לי כוחות. רוצה לשתף שיהיה לי מעט הקלה..
אבל לא באמת רוצה עזרה, אז זה סתם מתסכל.
לפני כמה חודשים אולי עוד רציתי עזרה. אבל אז הבנתי שאין לי בשביל מה. העולם הזה רע, ואני לבד, ללא מטרה. תמיד הפצתי טוב, גרמתי לאנשים לחייך. אבסורד החיים כנראה, שאני הבנאם הכי עצוב.
אני רגישה במיוחד, וזה לא מסתדר, עם עולם כזה אכזר ואפל. אנשים מזהים אצלי את החולשה, ומנצלים ולוקחים, ומשאירים אותי לבד, עירומה.
דפוק שדווקא בייאוש התחלתי להשיב מלחמה, לא לקבל את הרוע, לא להשלים עם הגזרה. ובין הברירות הקיימות, ניסיתי מספיק שנים לחיות.
עוד כמה ימים, שאני צריכה לסחוב, עעוד כמה ימים...
אני לא יודע מה לעשות, איך אצליח, אם בכלל. רוצה להפסיק לכתוב, רוצה שיהיה לי קצת כוח.
כל שעה שעוברת נדמת כשבועות, ושנייה חולפת תוך שעות.
אין לי כוח
לא יודעת, פוסט ללא מטרה בסוף...
