חנוך בן ירד סופג "פולסא דנורא"
בין סיפורי מסעותיהם של ארבעת החכמים בפרדס, מופיע הסיפור הבא: אלישע בן אבויה ("האחר") יורד במרכבה, כלומר נכנס לפרדס, ורואה שם את חנוך בן ירד יושב וכותב. (זהו אותו חנוך שעליו נאמר בבראשית ה' כד: "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים".) בן אבויה שואל, או אומר, בתגובה למה שרואות עיניו: "שתי רשויות המה..." בתגובה על הדברים שיצאו מפיו של בן אבויה, חנוך מוקם על רגליו ונותנים לו שישים "פולסא דנורא". (פולסא דנורא = מלקות בשבטי אש.) עד כאן הסיפור. עכשיו, אני יודעת שקיימת מסורת שלפיה חנוך בן ירד הוא שהביא לבני האדם את השפה ואת המספרים. הוא קיבל אותם מאלוהים ואחרי שהביא את הידע לבני האדם שב לוקח אותו אלוהים אליו, ולפי ספר חנוך הוא אכן ממשיך לשבת ולכתוב לעד בעולם הבא. הוא הזיכרון המשותף וביטוי "הרוח המשותפת", או המחברת, בין האדם לאלוהים - השפה והיכולת לספור, שמאפשרת את קידוש הזמן ביהדות, את השבתות ושנות השביתה וכן הלאה. ועכשיו, לשאלה שלי: אני מבינה את הזעזוע שמעוררים דבריו של בן אבויה. משתמע מדבריו שהוא מסיק שחנוך הוא מעין אלוהים בפני עצמו, רשות שניה, ואין ספק שזאת פרובוקציה רצינית מבחינת המונותאיזם היהודי. ואנחנו יודעים גם שבן אבויה אכן התפקר מיד כשחזר לעולם הזה. אבל מה שלא ברור לי, זה למה חנוך בן ירד הוא שנענש וסופג את המלקות בגלל דבריו של בן אבויה? האם זה משום שהוא נחשב לאות של השפה (שכוללת גם את הכתב וגם את הדיבור) ולכן הוא אחראי לדברים הנאמרים מפיו של בן אנוש שעומד לפניו? או שמסיבה אחרת? האם מישהו כאן מכיר את הסיפור ויודע מה הפרשנות המקובלת לעניין הזה?
בין סיפורי מסעותיהם של ארבעת החכמים בפרדס, מופיע הסיפור הבא: אלישע בן אבויה ("האחר") יורד במרכבה, כלומר נכנס לפרדס, ורואה שם את חנוך בן ירד יושב וכותב. (זהו אותו חנוך שעליו נאמר בבראשית ה' כד: "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים".) בן אבויה שואל, או אומר, בתגובה למה שרואות עיניו: "שתי רשויות המה..." בתגובה על הדברים שיצאו מפיו של בן אבויה, חנוך מוקם על רגליו ונותנים לו שישים "פולסא דנורא". (פולסא דנורא = מלקות בשבטי אש.) עד כאן הסיפור. עכשיו, אני יודעת שקיימת מסורת שלפיה חנוך בן ירד הוא שהביא לבני האדם את השפה ואת המספרים. הוא קיבל אותם מאלוהים ואחרי שהביא את הידע לבני האדם שב לוקח אותו אלוהים אליו, ולפי ספר חנוך הוא אכן ממשיך לשבת ולכתוב לעד בעולם הבא. הוא הזיכרון המשותף וביטוי "הרוח המשותפת", או המחברת, בין האדם לאלוהים - השפה והיכולת לספור, שמאפשרת את קידוש הזמן ביהדות, את השבתות ושנות השביתה וכן הלאה. ועכשיו, לשאלה שלי: אני מבינה את הזעזוע שמעוררים דבריו של בן אבויה. משתמע מדבריו שהוא מסיק שחנוך הוא מעין אלוהים בפני עצמו, רשות שניה, ואין ספק שזאת פרובוקציה רצינית מבחינת המונותאיזם היהודי. ואנחנו יודעים גם שבן אבויה אכן התפקר מיד כשחזר לעולם הזה. אבל מה שלא ברור לי, זה למה חנוך בן ירד הוא שנענש וסופג את המלקות בגלל דבריו של בן אבויה? האם זה משום שהוא נחשב לאות של השפה (שכוללת גם את הכתב וגם את הדיבור) ולכן הוא אחראי לדברים הנאמרים מפיו של בן אנוש שעומד לפניו? או שמסיבה אחרת? האם מישהו כאן מכיר את הסיפור ויודע מה הפרשנות המקובלת לעניין הזה?