פרוג ושות' (בר), רמת גן
עוד לפני הדיווח הרבה כבוד על הביצים הגדולות של החבר'ה שם, לפתוח מקום שהוא האמאמאמאמא של השכונתיות, בלב שכונת מגורים שחוץ מבניינים וחנויות שכבר בארבע וחצי סופרים את הכסף בקופה אין שם באמת כלום. גם חניה לא נראה לי שיש יותר מדי, כך שגם מבחינה זו המקום מן הסתם פונה לקהל המקומי. הזכיר לי קצת שהייתי בקורק, והתאכסנתי בלב שכונת מגורים מנומנמת, ובכל זאת כמו באירלנד אי אפשר היה להמנע מהפאב המקומי שנראה כאילו תקוע שם בטעות. אז באמת מסיר את הכובע על החזון והאומץ.
הפאב נמצא בדרך שבין הבית ספר של הקטנה לאוטובוס של העבודה, כך שיצא לי לראות אותו מהיום הראשון של השיפוץ, והיה ברור לי שאחרי שהוא נפתח אני חייב לפחות פעם אחת להביע את תמיכתי הלוקל פטריוטית. בשל כל מיני נסיבות הביקור התעכב קצת, אבל השבוע נפלה ההזדמנות.
שמחתי לראות את המקום שוקק חיים. להבדיל מהפאב בקורק, שאיכלס לא יותר משלושה גברים בני 70+ שנראה שהם תומכים בעמודים של המקום, הפרוג ושות' היה שוקק חיים. המרפסת החיצונית 80% מלאה. בפנים קצת פחות. התמיהה הרגילה שלי על הישראלים שיוצאים לבלות בפאב ובסוף שותים בירה על המדרכה נותרה בעינה, לא מפוענחת.
המקום מוגדר כבר קוקטיילים, וכמו בדרך כלל במקומות האלה מבחר הבירות די קטן. גולדסטאר/מכבי/פאולנר במחיר הרגיל, ועוד שתי בלגיות (קסטיל רוז' אם אני לא טועה) במחיר עתק (42 ש"ח לכוס של חצי). אני מסתדר עם גולסטאר אז לא היתה לי בעיה. האמריקאי נאלץ להסתפק בבקבוקים.
דווקא התפריט די מגוון. אני לקחתי כריך רוסטביף שהיה נחמד מאד. האמריקאי פלטת בשרים שנראתה נדיבה אבל לא טעמתי אז אני לא יודע מה ואיך היה עליה.
עקב אי הבנה די זניחה מבחינתנו החליטו לצ'פר אותנו בקינוח "ניסיוני" שהם מריצים על חשבונם. כוס די גדולה עם משהו כמו מאלאבי עם פסיפלורה וקרם פטיסייר ושערות קוקוס. האמת שהקרם היה ממש טעים ורק את השערות קוקוס המלצתי להחליף במשהו אחר, זה לא נעים שיש לך שערות מאד יבשות של קוקוס בתוך אוכל. אם מישהו רצה להוסיף אלמנט קראנצ'י אז... זו לא הדרך.
הבעיה העיקרית שאיתה יצאתי משם היתה שאין הפרדה טובה בין איזור המעשנים בחוץ לבין החלל הפנימי. זה לא כמו לשבת בפאב ספוג עשן, אבל במקום שישבנו עדין הורגש ריח העשן וזה קצת הפריע. מעבר לזה היה לנו נעים לשבת שם, וזו עוד אופציה נחמדה בנוסף לפאבים הותיקים של כצנלסון.
הרגישים כמוני לעשן: עדיף לנסות לשבת כמה שיותר רחוק מהכניסה.
עוד לפני הדיווח הרבה כבוד על הביצים הגדולות של החבר'ה שם, לפתוח מקום שהוא האמאמאמאמא של השכונתיות, בלב שכונת מגורים שחוץ מבניינים וחנויות שכבר בארבע וחצי סופרים את הכסף בקופה אין שם באמת כלום. גם חניה לא נראה לי שיש יותר מדי, כך שגם מבחינה זו המקום מן הסתם פונה לקהל המקומי. הזכיר לי קצת שהייתי בקורק, והתאכסנתי בלב שכונת מגורים מנומנמת, ובכל זאת כמו באירלנד אי אפשר היה להמנע מהפאב המקומי שנראה כאילו תקוע שם בטעות. אז באמת מסיר את הכובע על החזון והאומץ.
הפאב נמצא בדרך שבין הבית ספר של הקטנה לאוטובוס של העבודה, כך שיצא לי לראות אותו מהיום הראשון של השיפוץ, והיה ברור לי שאחרי שהוא נפתח אני חייב לפחות פעם אחת להביע את תמיכתי הלוקל פטריוטית. בשל כל מיני נסיבות הביקור התעכב קצת, אבל השבוע נפלה ההזדמנות.
שמחתי לראות את המקום שוקק חיים. להבדיל מהפאב בקורק, שאיכלס לא יותר משלושה גברים בני 70+ שנראה שהם תומכים בעמודים של המקום, הפרוג ושות' היה שוקק חיים. המרפסת החיצונית 80% מלאה. בפנים קצת פחות. התמיהה הרגילה שלי על הישראלים שיוצאים לבלות בפאב ובסוף שותים בירה על המדרכה נותרה בעינה, לא מפוענחת.
המקום מוגדר כבר קוקטיילים, וכמו בדרך כלל במקומות האלה מבחר הבירות די קטן. גולדסטאר/מכבי/פאולנר במחיר הרגיל, ועוד שתי בלגיות (קסטיל רוז' אם אני לא טועה) במחיר עתק (42 ש"ח לכוס של חצי). אני מסתדר עם גולסטאר אז לא היתה לי בעיה. האמריקאי נאלץ להסתפק בבקבוקים.
דווקא התפריט די מגוון. אני לקחתי כריך רוסטביף שהיה נחמד מאד. האמריקאי פלטת בשרים שנראתה נדיבה אבל לא טעמתי אז אני לא יודע מה ואיך היה עליה.
עקב אי הבנה די זניחה מבחינתנו החליטו לצ'פר אותנו בקינוח "ניסיוני" שהם מריצים על חשבונם. כוס די גדולה עם משהו כמו מאלאבי עם פסיפלורה וקרם פטיסייר ושערות קוקוס. האמת שהקרם היה ממש טעים ורק את השערות קוקוס המלצתי להחליף במשהו אחר, זה לא נעים שיש לך שערות מאד יבשות של קוקוס בתוך אוכל. אם מישהו רצה להוסיף אלמנט קראנצ'י אז... זו לא הדרך.
הבעיה העיקרית שאיתה יצאתי משם היתה שאין הפרדה טובה בין איזור המעשנים בחוץ לבין החלל הפנימי. זה לא כמו לשבת בפאב ספוג עשן, אבל במקום שישבנו עדין הורגש ריח העשן וזה קצת הפריע. מעבר לזה היה לנו נעים לשבת שם, וזו עוד אופציה נחמדה בנוסף לפאבים הותיקים של כצנלסון.
הרגישים כמוני לעשן: עדיף לנסות לשבת כמה שיותר רחוק מהכניסה.
