אי שפיות בצדו2
New member
הירו, הראמן של אהרוני (או: געגועיי לקוריאה)
את הראמן היפני הראשון שלי - ועד לאתמול גם היחיד - טעמתי דווקא בקוריאה. רק הגעתי ליבשת, וחבר הציע שנקפוץ למסעדה יפנית קטנטנה במדרחוב הסואן בשכונת הסטודנטים האופנתית שבגבולותיה גרנו. זה היה נפלא. גדוש טעמים, חם, ממלא, עם נתח חזיר נאה בפנים, כל לגימה היתה תענוג של טעם וחום נעים בבטן ובגרון, והמרק התחלק יפה חצי-חצי יחד עם עוד מנת אורז וחזיר, שלידם נחו צלחונת קטנטנה של מרק מיסו ועוד אחת של הקימצ'י הראשון שלנו (כן, זה בלתי נמנע בקוריאה, אפילו במסעדה יפנית כנראה). הכל בארבעים שקלים טבילין ותקילין.
חזרתי לאחרונה לארץ, והיום קפצתי לשרונה מרקט. באינטרנט הזהירו מהחוויה הלא נעימה בישיבה בהירו כשהמקום עמוס, ואתה מחכה מאחורי גבו של לוגם המרק התורן כדי שיעוף ויפנה את מקומו, תוך שליחת מבטי נאצה וחישוב קצך לאחור. לשמחתי כל זה נמנע מאיתנו - השוק היה די דליל מבחינת אנשים בשש וחצי בערב.
ללא המלחמה על כסאות, החוויה היא די של פאסט פוד: באת, ישבת, קיבלת מנתך בכלי פלסטיק (נאה, לא בעל מראה פלסטיקי, יש לומר), שילמת והלכת. סרט נע, לא מקום שבו תשב שעה ארוכה עם החבר'ה מהפרלמנט. אין לי בעיה עם זה. יש לי בעיה עם יצורי כלאיים - פאסט פוד הוא זול. בפאסט פוד אין טיפ. איכשהו הראש המתנוסס של אהרוני מעל - בדמותו המצוירת כי הוא עצמו לא היה שם - נותן למקום סוג של גושפנקא להתנהל כמו פאסט פוד מחד ולתמחר יותר מאידך, ולך הלקוח להרגיש שהטיפ הוא הכרחי. בכל זאת, שף.
אבל זו בדיוק הבעיה: עם הדיוקן של אהרוני מגיעות גם הציפיות. לא חשבתי שזה יהיה מרק משנה חיים, שיגרום לי לפצוח בשירה (מה שבאמת היה מפנה כסאות בשרונה מרקט במהירות שיא) ולהוקיע כל מרק עוף פולני משארית חיי. אבל ציפיתי שכאדם שקנה לו שם כמומחה בלתי מעורער לאוכל אסייאתי מזה עשורים שלמים בישראל, המרק לפחות יעמוד בתחרות עם המרק ההוא מקוריאה. או עם מרקים וייטנאמים שאכלתי בוונג ובהנוי (המסעדה, לא העיר), או עם מרק העוף שהכנתי בבית יומיים קודם. לא. הוא היה בסדר. סתמי. חתיכות העוף בוורסיית העוף היו טעימות, בוורסיה של הבשר הטחון ראו בעיקר נודלס והבשר היה סתמי. גם הנודלס לא הותירו רושם מיוחד. סתם. חסר עומק, ומנגד לא עדין טעמים באופן ענוג כפי שהמטבח היפני נוטה להיות.
אולי לפני שנה כל זה היה נשכח ממני בשנייה שקמתי מהמושב, אבל לא כרגע. התענוג עולה 53-58 שקל לצלחת, לפני הטיפ. זה פי 3 מצלחת המרק ההיא שאיתה פתחתי, או המרק הקוריאני העוד יותר גדול שטעמתי בשיא החורף בקוריאה עם נודלס שגולגלו ונחתכו ובושלו מולי. התמחור בארץ יקר, יקר בצורה שערורייתית. ולפני שתקפצו על ההשוואה עם קוריאה, אין מדובר בתאילנד ושכנותיה הזולות. קוריאה היא מדינה מודרנית ומתקדמת, שהלוואי וישראל היתה מתקדמת כמוה, עם שכר חציוני גבוה יותר מישראל, והמחירים בה של דיור למשל, כמו גם חלק מהמוצרים בסופרמרקט, יקרים. אז כן, המחירים הם רעה חולה בישראל, ובהשוואתם למשכורות המגוחכות עוד יותר, אבל לפחות אם גביתם את המחיר, אם שמתם את פרופילו המצודד של השף, אם הגשתם פאסט פוד באצטלה של חוויית אוכל - שלפחות בסוף נהנה מזה.
זה קצת מזכיר לי בחור שהיכרתי בהופעות רוק מקומיות, ופעם כשנפגשנו אחרי שנים הוא אמר שהוא הולך כיום רק להופעות האינדי הזולות - "אני פחות מתאכזב. אני מגיע עם פחות ציפיות, ובכל מקרה מוכן להתנסות, זה ממילא 30 שקלים בלבד. כשזה 150 או 300 אני מתבאס כשאני לא מקבל תמורה, כשדוחסים אותך בצפיפות נוראית, כשהסאונד גרוע ויש פקקים ביציאה מפארק הירקון וצריך להגיע שם שעות לפני באוגוסט בלי מזגן. 30 שקלים, יש יותר סיכוי שלא תתבאס".
בצד החיובי: מאפיית לה פרינה בהמשך השוק. מחירים סבירים לישראל, וטעים. חלקנו שני פאי גדולים (29.90 האחד), לימון מרנג, והשני פאדג' שוקולד ואגסים. מתוק, טעים. גורם לך לסיים את הערב מרוצה, לבחור כבר את המנה שתיקח בפעם הבאה, ולדעת שתהיה פעם הבאה. אולי היה משהו בדברי הבחור הזה. בכל זאת, 30 שקלים.
את הראמן היפני הראשון שלי - ועד לאתמול גם היחיד - טעמתי דווקא בקוריאה. רק הגעתי ליבשת, וחבר הציע שנקפוץ למסעדה יפנית קטנטנה במדרחוב הסואן בשכונת הסטודנטים האופנתית שבגבולותיה גרנו. זה היה נפלא. גדוש טעמים, חם, ממלא, עם נתח חזיר נאה בפנים, כל לגימה היתה תענוג של טעם וחום נעים בבטן ובגרון, והמרק התחלק יפה חצי-חצי יחד עם עוד מנת אורז וחזיר, שלידם נחו צלחונת קטנטנה של מרק מיסו ועוד אחת של הקימצ'י הראשון שלנו (כן, זה בלתי נמנע בקוריאה, אפילו במסעדה יפנית כנראה). הכל בארבעים שקלים טבילין ותקילין.
חזרתי לאחרונה לארץ, והיום קפצתי לשרונה מרקט. באינטרנט הזהירו מהחוויה הלא נעימה בישיבה בהירו כשהמקום עמוס, ואתה מחכה מאחורי גבו של לוגם המרק התורן כדי שיעוף ויפנה את מקומו, תוך שליחת מבטי נאצה וחישוב קצך לאחור. לשמחתי כל זה נמנע מאיתנו - השוק היה די דליל מבחינת אנשים בשש וחצי בערב.
ללא המלחמה על כסאות, החוויה היא די של פאסט פוד: באת, ישבת, קיבלת מנתך בכלי פלסטיק (נאה, לא בעל מראה פלסטיקי, יש לומר), שילמת והלכת. סרט נע, לא מקום שבו תשב שעה ארוכה עם החבר'ה מהפרלמנט. אין לי בעיה עם זה. יש לי בעיה עם יצורי כלאיים - פאסט פוד הוא זול. בפאסט פוד אין טיפ. איכשהו הראש המתנוסס של אהרוני מעל - בדמותו המצוירת כי הוא עצמו לא היה שם - נותן למקום סוג של גושפנקא להתנהל כמו פאסט פוד מחד ולתמחר יותר מאידך, ולך הלקוח להרגיש שהטיפ הוא הכרחי. בכל זאת, שף.
אבל זו בדיוק הבעיה: עם הדיוקן של אהרוני מגיעות גם הציפיות. לא חשבתי שזה יהיה מרק משנה חיים, שיגרום לי לפצוח בשירה (מה שבאמת היה מפנה כסאות בשרונה מרקט במהירות שיא) ולהוקיע כל מרק עוף פולני משארית חיי. אבל ציפיתי שכאדם שקנה לו שם כמומחה בלתי מעורער לאוכל אסייאתי מזה עשורים שלמים בישראל, המרק לפחות יעמוד בתחרות עם המרק ההוא מקוריאה. או עם מרקים וייטנאמים שאכלתי בוונג ובהנוי (המסעדה, לא העיר), או עם מרק העוף שהכנתי בבית יומיים קודם. לא. הוא היה בסדר. סתמי. חתיכות העוף בוורסיית העוף היו טעימות, בוורסיה של הבשר הטחון ראו בעיקר נודלס והבשר היה סתמי. גם הנודלס לא הותירו רושם מיוחד. סתם. חסר עומק, ומנגד לא עדין טעמים באופן ענוג כפי שהמטבח היפני נוטה להיות.
אולי לפני שנה כל זה היה נשכח ממני בשנייה שקמתי מהמושב, אבל לא כרגע. התענוג עולה 53-58 שקל לצלחת, לפני הטיפ. זה פי 3 מצלחת המרק ההיא שאיתה פתחתי, או המרק הקוריאני העוד יותר גדול שטעמתי בשיא החורף בקוריאה עם נודלס שגולגלו ונחתכו ובושלו מולי. התמחור בארץ יקר, יקר בצורה שערורייתית. ולפני שתקפצו על ההשוואה עם קוריאה, אין מדובר בתאילנד ושכנותיה הזולות. קוריאה היא מדינה מודרנית ומתקדמת, שהלוואי וישראל היתה מתקדמת כמוה, עם שכר חציוני גבוה יותר מישראל, והמחירים בה של דיור למשל, כמו גם חלק מהמוצרים בסופרמרקט, יקרים. אז כן, המחירים הם רעה חולה בישראל, ובהשוואתם למשכורות המגוחכות עוד יותר, אבל לפחות אם גביתם את המחיר, אם שמתם את פרופילו המצודד של השף, אם הגשתם פאסט פוד באצטלה של חוויית אוכל - שלפחות בסוף נהנה מזה.
זה קצת מזכיר לי בחור שהיכרתי בהופעות רוק מקומיות, ופעם כשנפגשנו אחרי שנים הוא אמר שהוא הולך כיום רק להופעות האינדי הזולות - "אני פחות מתאכזב. אני מגיע עם פחות ציפיות, ובכל מקרה מוכן להתנסות, זה ממילא 30 שקלים בלבד. כשזה 150 או 300 אני מתבאס כשאני לא מקבל תמורה, כשדוחסים אותך בצפיפות נוראית, כשהסאונד גרוע ויש פקקים ביציאה מפארק הירקון וצריך להגיע שם שעות לפני באוגוסט בלי מזגן. 30 שקלים, יש יותר סיכוי שלא תתבאס".
בצד החיובי: מאפיית לה פרינה בהמשך השוק. מחירים סבירים לישראל, וטעים. חלקנו שני פאי גדולים (29.90 האחד), לימון מרנג, והשני פאדג' שוקולד ואגסים. מתוק, טעים. גורם לך לסיים את הערב מרוצה, לבחור כבר את המנה שתיקח בפעם הבאה, ולדעת שתהיה פעם הבאה. אולי היה משהו בדברי הבחור הזה. בכל זאת, 30 שקלים.
