bigdaddy1 החדש
New member
מחניודה: הרעש מוצדק חלקית
ביקור במחניודה מגלה שהמסעדה הצבעונית בישראל אולי איבדה משהו מהטאץ' במטבח, אבל יש עדיין נקודות אור לא מעטות והרבה תקווה.
נתחיל באחת מהשורות התחתונות: אין כמו מחניודה. וטוב שאין. יש משהו שיש רק שם בירושלים. כמה שלא ניסו לחקות במרכז את האנרגיות המטורפות האופייניות, עם מסעדות כמו פלימרקט והשוקה, לדוגמה, יש כנראה דברים שאי אפשר לשחזר. לא משנה אם ישימו שם ארגזי ירקות כמו במחניודה או כיסאות מגניבים כמו במחניודה או יגישו את החשבון בתוך תיק של סבתא ויתנו בכפיים ובמוזיקה. כמו שאמר אמינם באחד השירים שלו על עצמו, זה אולי יהיה הדבר שליד, אבל לא ממש זה. כי מחניודה היא מחניודה. והיא הייתה שם לפני כולם.
בשנים שעברו מאז הביקור האחרון התרחבה האימפריה עד לונדון (פאלומר). אסף גרניט קיבל, בצדק, את תפקיד השופט הקשוח והמצחיק ב"משחקי השף" ולדעתי עולה על מקבילו יונתן רושפלד ( "משחקי" ככלל עולה על "מאסטר שף" ) , אורי נבון ויוסי אלעד נסעו לבשל בלונדון ולכן אין פלא שהמלצר המשעשע והאסרטיבי, לפעמים מדי, שהיה מנת חלקנו, ענה לשאלתנו כי השף במטבח הפתוח המפורסם הוא יהודה (שאם אינני טועה היה אחראי על שלוחת יודל'ה של הקונצרן) . האם יהודה מחזיק את המטבח ושומר על הרמה? אז זהו, שהתשובה איננה חד משמעית. מה שכן, האווירה נשארה כשהייתה ולכן שמח עבדכם הנאמן להביא לשם את אימו היקרה לצהריים במסגרת ביקור בכנסת ישראל. אחרי ביבי ובוז'י, צריך לאזן עם קצת הנאה מהחיים, ואיזה מקום מתאים יותר לעניין ממחניודה.
הושיבו אותנו ליד ארגז מקסים של חצילים, קנקן מים, לחם טוב, ואז החל מצעד האוכל. התפריט הצבעוני והמשעשע תמיד של מחניודה מבטיח הרבה: טרטר דג על מסבחה של בני דודים, טחנה שחורה וחציל שרמיט (52) מהראשונות, פולנטה ראגו פטריות, פרמז'ן ושמן כמהין (54) ממנות הביניים. הטרטר התגלה כאחת משתי המנות היותר טובות בארוחה. דג טרי ואיכותי, שלדברי המלצר היה אינטיאס, קצוץ נכון, מסבחה משכנעת וקרם חציל שחרחר חביב. סימפטי ביותר, ובכמות ראוייה. עם הלחם נוצר ניגוב מהנה למדי. הפולנטה, לעומתו, הייתה פחות. דומה שאי אפשר לצאת ממחניודה בלי להזמין את הקלאסיקה הזו. אני זוכר שפעם אפילו נסעתי במיוחד לכפר סבא צפון לקחת מגסטרו היקרה את הצנצנת שהביאה לי במיוחד ממחניודה. אין ספק שהרווויחה את מעמדה בצדק. אלא שהפעם זה היה ככה ככה: פולנטה גרגירית ופושרת מדי ופטריות בתיבול שטוח טעמים, שהפרמזן לא הצליח להציל. האם יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. נקווה שאכן כך.
הלאה. וכרגיל במחניודה מוסיקה ערבית בקולי קולות מלווה בהפתעה. פינוק על חשבון הבית. המלצר האסרטיבי בא עם צלחת גדולה: טרטר שווארמה מהפכני של איציק בנמוחא שיפקה וטחינה מסקציית הראשונות. במקור מדובר כמובן בטחיגורט אבל היות ואינני אוכל בשר וחלב באותה צלחת המירו לטחינה מתובלת בעמבה כמיטב המסורת המחניודאית. והטעם? קצת מלוח מדי, ועדיין טעים. אני יודע שאין להלין על מתנות, ועם זאת נחשפנו שוב לפוטנציאל גדול עם החמצה קלה. בשר טוב, טחינה ועמבה חביבה. יד יותר קלה על המלח והייתה כאן מנה טובה באמת. בפועל זה נעצר ב "בסדר גמור". נחמד מאד. לא מסוג האוקיי השגרתי אלא קצת יותר. קצת דיוק וזה היה הרבה יותר.
ומכיוון שמנת הבשר הנא הזו הייתה מכובדת בגודלה, כמעט כמו עיקרית, ומתוך רצון לבדוק את סקציית הבשר הצלוי, שטרם נדגמה בביקורים קודמים, הלכנו על מנה עיקרית אחת, והיקרה שבהן: אנטריקוט, "Django Unchained" סטייל, כרובית, פירה חבד וצ'ימיצ'ורי (156) סוג של מחווה לאמא הארגנטינאית. האם קוונטין טרנטינו היה נהנה מהסטייק הזה? יכול להיות. לא בטוח עד כמה. 350 גרם של אנטריקוט מאיכות טובה. לא נזר הבריאה, לא זיקוקים בפה. לא הסטייק הכי טוב שאכלנו כאן. בשר טוב בהחלט עשוי מדיום רייר כנדרש, ולא הרבה יותר מזה. פשוט סטייק טוב. נקודה. אי לכך, אין ספק שהתמחור מופרך. בהדסון ובעוד מקום או שניים אפשר להשיג איכות טובה יותר במשהו כמו 30 שקל פחות. לו היה מחירו כ 120 שקל, לא היו טענות. מה גם שהתוספות נטולות ההשראה לא העלו ולא הורידו כהוא זה.
לו הייתה הארוחה נעצרת כאן היינו נאלצים להצביע על חיוורון לא מחמיא במיוחד למסעדה שהצבע הוא סימן ההיכר שלה, אבל אז הגיעה המנה השנייה הטובה של הצהריים הזה: טארט לימון פרסי מטהרן עם מרנג תותים מפאשה (51) . מדובר בטארט כמעט מפלצתי, שטעימה ממנו הבהירה מחדש כמה פוטנציאל כן יש במטבח הצוהל. בצק נהדר, קרם נפלא בעל טעם שונה מהרגיל, מנוקד בשחור שחור הפרסי ההוא, מרנג רך בצד. ללא ספק, טארט הלימון הטוב ביותר בארץ, שונה 180 מעלות ממחוזות הבנאליה המוכרים. נדירים המקרים בהם קינוח משנה משהו בחוות דעת על מסעדה. זה היה אחד מאותם קינוחים, ולמותר לציין, הקינוח הטוב ביותר שאכלנו במחניודה, במיוחד שהאגף הזה אינו בין המצטיינים בחבורה. יופי של דבר.
אז מה. שווה ביקור? בואו נגיד ככה: בניגוד לפעם, לא הייתי מפנטז על לנסוע לכאן במיוחד. המטבח כאן כן זקוק לקצת התייצבות אחרי כל הסערות החיוביות שעברה הקבוצה של אסף גרניט. האם אפשרי לשפר? בהחלט כן. מה שבטוח, אם אתם כבר בירושלים, כן שווה ועוד איך לפנות את הצהריים ולקחת לכיוון השוק לאיזו ארוחה מגניבה ולא מאד יקרה, עם אווירה קצת רועשת אבל חד פעמית. האוכל אולי קצת פחות מדוייק, אבל יש בהחלט מנות ששוות גיחה. נשמח לעקוב ולחזור לפה בעתיד כדי לראות אם מחניודה מסוגלת להדק את האוכל ולשמור על האנרגיות. אני אופטימי.
ביקור במחניודה מגלה שהמסעדה הצבעונית בישראל אולי איבדה משהו מהטאץ' במטבח, אבל יש עדיין נקודות אור לא מעטות והרבה תקווה.
נתחיל באחת מהשורות התחתונות: אין כמו מחניודה. וטוב שאין. יש משהו שיש רק שם בירושלים. כמה שלא ניסו לחקות במרכז את האנרגיות המטורפות האופייניות, עם מסעדות כמו פלימרקט והשוקה, לדוגמה, יש כנראה דברים שאי אפשר לשחזר. לא משנה אם ישימו שם ארגזי ירקות כמו במחניודה או כיסאות מגניבים כמו במחניודה או יגישו את החשבון בתוך תיק של סבתא ויתנו בכפיים ובמוזיקה. כמו שאמר אמינם באחד השירים שלו על עצמו, זה אולי יהיה הדבר שליד, אבל לא ממש זה. כי מחניודה היא מחניודה. והיא הייתה שם לפני כולם.
בשנים שעברו מאז הביקור האחרון התרחבה האימפריה עד לונדון (פאלומר). אסף גרניט קיבל, בצדק, את תפקיד השופט הקשוח והמצחיק ב"משחקי השף" ולדעתי עולה על מקבילו יונתן רושפלד ( "משחקי" ככלל עולה על "מאסטר שף" ) , אורי נבון ויוסי אלעד נסעו לבשל בלונדון ולכן אין פלא שהמלצר המשעשע והאסרטיבי, לפעמים מדי, שהיה מנת חלקנו, ענה לשאלתנו כי השף במטבח הפתוח המפורסם הוא יהודה (שאם אינני טועה היה אחראי על שלוחת יודל'ה של הקונצרן) . האם יהודה מחזיק את המטבח ושומר על הרמה? אז זהו, שהתשובה איננה חד משמעית. מה שכן, האווירה נשארה כשהייתה ולכן שמח עבדכם הנאמן להביא לשם את אימו היקרה לצהריים במסגרת ביקור בכנסת ישראל. אחרי ביבי ובוז'י, צריך לאזן עם קצת הנאה מהחיים, ואיזה מקום מתאים יותר לעניין ממחניודה.
הושיבו אותנו ליד ארגז מקסים של חצילים, קנקן מים, לחם טוב, ואז החל מצעד האוכל. התפריט הצבעוני והמשעשע תמיד של מחניודה מבטיח הרבה: טרטר דג על מסבחה של בני דודים, טחנה שחורה וחציל שרמיט (52) מהראשונות, פולנטה ראגו פטריות, פרמז'ן ושמן כמהין (54) ממנות הביניים. הטרטר התגלה כאחת משתי המנות היותר טובות בארוחה. דג טרי ואיכותי, שלדברי המלצר היה אינטיאס, קצוץ נכון, מסבחה משכנעת וקרם חציל שחרחר חביב. סימפטי ביותר, ובכמות ראוייה. עם הלחם נוצר ניגוב מהנה למדי. הפולנטה, לעומתו, הייתה פחות. דומה שאי אפשר לצאת ממחניודה בלי להזמין את הקלאסיקה הזו. אני זוכר שפעם אפילו נסעתי במיוחד לכפר סבא צפון לקחת מגסטרו היקרה את הצנצנת שהביאה לי במיוחד ממחניודה. אין ספק שהרווויחה את מעמדה בצדק. אלא שהפעם זה היה ככה ככה: פולנטה גרגירית ופושרת מדי ופטריות בתיבול שטוח טעמים, שהפרמזן לא הצליח להציל. האם יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. נקווה שאכן כך.
הלאה. וכרגיל במחניודה מוסיקה ערבית בקולי קולות מלווה בהפתעה. פינוק על חשבון הבית. המלצר האסרטיבי בא עם צלחת גדולה: טרטר שווארמה מהפכני של איציק בנמוחא שיפקה וטחינה מסקציית הראשונות. במקור מדובר כמובן בטחיגורט אבל היות ואינני אוכל בשר וחלב באותה צלחת המירו לטחינה מתובלת בעמבה כמיטב המסורת המחניודאית. והטעם? קצת מלוח מדי, ועדיין טעים. אני יודע שאין להלין על מתנות, ועם זאת נחשפנו שוב לפוטנציאל גדול עם החמצה קלה. בשר טוב, טחינה ועמבה חביבה. יד יותר קלה על המלח והייתה כאן מנה טובה באמת. בפועל זה נעצר ב "בסדר גמור". נחמד מאד. לא מסוג האוקיי השגרתי אלא קצת יותר. קצת דיוק וזה היה הרבה יותר.
ומכיוון שמנת הבשר הנא הזו הייתה מכובדת בגודלה, כמעט כמו עיקרית, ומתוך רצון לבדוק את סקציית הבשר הצלוי, שטרם נדגמה בביקורים קודמים, הלכנו על מנה עיקרית אחת, והיקרה שבהן: אנטריקוט, "Django Unchained" סטייל, כרובית, פירה חבד וצ'ימיצ'ורי (156) סוג של מחווה לאמא הארגנטינאית. האם קוונטין טרנטינו היה נהנה מהסטייק הזה? יכול להיות. לא בטוח עד כמה. 350 גרם של אנטריקוט מאיכות טובה. לא נזר הבריאה, לא זיקוקים בפה. לא הסטייק הכי טוב שאכלנו כאן. בשר טוב בהחלט עשוי מדיום רייר כנדרש, ולא הרבה יותר מזה. פשוט סטייק טוב. נקודה. אי לכך, אין ספק שהתמחור מופרך. בהדסון ובעוד מקום או שניים אפשר להשיג איכות טובה יותר במשהו כמו 30 שקל פחות. לו היה מחירו כ 120 שקל, לא היו טענות. מה גם שהתוספות נטולות ההשראה לא העלו ולא הורידו כהוא זה.
לו הייתה הארוחה נעצרת כאן היינו נאלצים להצביע על חיוורון לא מחמיא במיוחד למסעדה שהצבע הוא סימן ההיכר שלה, אבל אז הגיעה המנה השנייה הטובה של הצהריים הזה: טארט לימון פרסי מטהרן עם מרנג תותים מפאשה (51) . מדובר בטארט כמעט מפלצתי, שטעימה ממנו הבהירה מחדש כמה פוטנציאל כן יש במטבח הצוהל. בצק נהדר, קרם נפלא בעל טעם שונה מהרגיל, מנוקד בשחור שחור הפרסי ההוא, מרנג רך בצד. ללא ספק, טארט הלימון הטוב ביותר בארץ, שונה 180 מעלות ממחוזות הבנאליה המוכרים. נדירים המקרים בהם קינוח משנה משהו בחוות דעת על מסעדה. זה היה אחד מאותם קינוחים, ולמותר לציין, הקינוח הטוב ביותר שאכלנו במחניודה, במיוחד שהאגף הזה אינו בין המצטיינים בחבורה. יופי של דבר.
אז מה. שווה ביקור? בואו נגיד ככה: בניגוד לפעם, לא הייתי מפנטז על לנסוע לכאן במיוחד. המטבח כאן כן זקוק לקצת התייצבות אחרי כל הסערות החיוביות שעברה הקבוצה של אסף גרניט. האם אפשרי לשפר? בהחלט כן. מה שבטוח, אם אתם כבר בירושלים, כן שווה ועוד איך לפנות את הצהריים ולקחת לכיוון השוק לאיזו ארוחה מגניבה ולא מאד יקרה, עם אווירה קצת רועשת אבל חד פעמית. האוכל אולי קצת פחות מדוייק, אבל יש בהחלט מנות ששוות גיחה. נשמח לעקוב ולחזור לפה בעתיד כדי לראות אם מחניודה מסוגלת להדק את האוכל ולשמור על האנרגיות. אני אופטימי.
