שרונה מרקט - אני דווקא אהבתי (מאוד)
אני צמחוני כבר למעלה מ- 10 שנים, למרות שבעבר מאוד אהבתי בשר לרוב אין לי בעיה לוותר עליו (בחירה אידאולוגית מודעת) אבל לפעמים, לעתים נדירות, כאשר אתה מרגיש כי מולך ניצב מישהו שבאמת מבין מה הוא עושה עולים בי רגשות געגוע והרהורי חרטה.
בארץ זה כמעט ולא קורה - בחו"ל לעתים קרובות יותר, אבל אתמול הגעגועים בהחלט תקפו אותי בכל הכח במהלך הביקור בשרונה מרקט.
אני ונסראללה (בני הבכור כמעט 11) נצלנו חלון בין הרצאות באייקון כדי ללכת ולבדוק את שוק האוכל החדש. במתחם שרונה עצמו ביקרנו כמה פעמים בעבר והוא מאוד לא הרשים אותי - מסעדות תל אביביות מהסוג הרע, מפעלי מזון מהונדסים במקום מסעדות עם לב ונשמה,שאתה ממש יכול לדמיין את גליונות האקסל שעומדים מאחורי כל שורה בתפריט.
לשמחתי דווקא בשוק החדש ההרגשה הזו כמעט ולא היתה קיימת - ונראה שחלק גדול מהדוכנים שם מופעלים על ידי אנשים שבאמת יודעים מה הם עושים - ואפילו נהנים מזה, כך שבחלק גדול מהדוכנים מרגישים את הנשמה שכל כך חסרה לפעמים.
כמו שהוזכר בביקורות קודמות השוק צפוף מאוד, ובימי חול המועד אני מניח שהצפיפות גדולה עוד יותר מאשר בימי חול רגילים. וקיים מחסור חמור במקומות ישיבה - מה שהופך גרוע יותר לאור הנטיה הישראלית לרוץ ולתפוס שולחן עוד לפני שהזמנת את האוכל - כך שפעמיים היינו צריכים להעיר לאנשים שאנחנו כבר עם אוכל ביד ונשמח לשבת על השולחן בעוד הם ממתינים להכנת ההזמנה שלהם.
אחרי סיבוב ראשוני על מנת להבין מה האפשרויות, נסראללה המכיר את נקודות החולשה של אבא שלו החליט להעמיד אותי במבחן האולטימטיבי ולהזמין נקניקיות חזיר בדוכן של ביירן. הזמנו שתי נקניקיות מבשר לבן בלחמניה, צ'יפס מתובל גדול ובירה פילזנר קטנה (סה"כ 73 ש"ח). הקופאים לא היו מאוד שרותיים, ולא ממש סייעו להבין את הרכבי הארוחות סוגי הנקניקיות ואיך לעזאזל מבטאים את שם הנקניקיה הגרמנית בראטוורסט, אך בעלת המקום / מנהלת המשמרת מאחורה היתה חייכנית ונחמדה והשרתה אווירה טובה.
הגדול טרף את הנקניקיות וטען שהן בין הטובות שאכל בחייו וגם הכרוב שהתווסף אליהן ערב לחיכו. הצ'יפס המתובל גם הוא היה טעים (מעולם לא חשבתי שפפריקה מתאימה לתיבול צ'יפס אבל כנראה שטעיתי) והבירה היתה טריה קלילה וטעימה. בהחלט ארוחה טובה במחיר מעט גבוה - והרבה מאמץ מצידי לא לשבור את הצמחונות.
אני לא איש של דגים מעולם לא אהבתי אותם (גם לפני הצמחונות) אבל דוכן הדגים ופירות הים שם עשה לי פשוט חשק אדיר שגם אותו נאלצתי לכבוש - הן דוכן חמרי הגלם והן דוכן מסעדת הדגים שלידו וכך גם המקום שמכירים כריכי פורל אשר בעליו עמד ליד הגריל וצלה את הדגים ונראה שהוא נהנה מאוד מעבודתו.
איפוק דומה נדרשתי להפגין מול הדוכן של קארל ברג והתפריט המרשים שלהם.
אני תכננתי לאכול במסעדת הראמן של אהרוני - ולמרבית ההפתעה האיש עצמו עמד בדוכן ובישל עם שאר הטבחים. התור היה ענק ומאחר ונסראללה כבר שבע מהנקניקיות לא הרגשתי נכון לתפוס שני מקומות עבור ארוחה אחת אז ויתרתי ובמקום זאת חזרתי לנקודת החולשה התמידית שלי גבינה טובה.
עברנו לדוכן של באשר ושם הזמנתי כריך גבינות בבגט תוצרת בית - 35 ש"ח של אושר צרוף - ביקשתי חמאה ושיתמקד בגבינות האנגליות והרכיבו לי כריך מופלא עם חמאה, סטילטון, צ'דר חריפה, צימוקי עגבניות וחסה. פשוט אושר צרוף.
חזרנו לאייקון עם הבטחה לחזור אחרי סבב ההרצאות הבא - וכך עשינו.
בערב המקום היה פחות עמוס ונעים יותר - אני עדיין הייתי מפוצץ - אז למרות שהפעם היה תורי לבחור ראשון וויתרתי וזרמתי עם נסראללה לדוכן המתוקים לקראת הסוף לנסות את מנת הכדורים המתוקים. 6 כדורים מטוגנים של בלילה שמזכירה פנקייק כך שאתה מקבל כמעט רק את הקרום הטעים ובתוכם מוטבעת חתיכת שוקולד נמס (להלן: "הפלאפל") על זה מפזרים רוטב שוקולד לבן, חלב או כרמל או צרוף שלהם (להן: "טחינה / עמבה") ומקשטים בסוכריות או אגוזים (להלן: "חמוצים") אנחנו הוספנו למנה גם גלידה טובה אבל לא מופלאה, ותמורת 42 ש"ח מקבלים ים של מתיקות "טפשה" וקלוריות מיותרות. מיותר מיותר אבל טעים מאוד ופעם בחצי שנה לגיטימי.
אני קינחתי בקפה טעים בקפה רומא - כאשר הברמן טרח עבורנו להציג הופעת אורח של חמוצית המלצרית התל אביבית המיתולוגית שעד עכשיו לא הופיעה מה שדי הדאיג אותי. הבריסטה לעומת זאת ידע מה הוא עושה והתערובת היתה טובה. מי צריך יותר.
כמה תובנות נוספות:
א. מי לעזאזל שיבץ שם 3 דוכנים של שווארמה של שגב ? זה כל כך לא מתאים כל כך מיותר ושובר את כל ההרמוניה של השוק.
ב. בעיניים חיפאיות בורקס פוני נראה חובבני לחלוטין ולא מתקרב לבורקסים האמיתיים - משהו שניתן לקנות במחלקת המאפים בסופר
ג. כך גם פלאפל ג'ינה - לא מבין מה הוא עושה שם ולמה לא להביא פלאפל טוב באמת ? (גילוי נאות לא טעמתי)
ד. הדוכן של פושון פשוט דוחה - אוכל שנראה מפלסטיק ומהונדס משהו שנותנים לבובת בארבי לאכול לא לאנשים.
ה. דוכן הליקרים / ויסקי / שמן הזית לא היה נגיש ולא ממש עורר עניין - לראות תצוגת כדים זה נחמד אבל לא באמת מעודד לנסות לטעום או לקנות והצוות היה מאוד "מאופק" ולא מזמין - וחבל.
ונקודה אחת לסיום:
לאורך שני הביקורים - משהו הפריע לי - אני לא סובל קניונים והם מוציאים לי את התאבון ושם בהחלט היה לי תאבון אבל משהו לא היה נכון ולא הצלחתי לשים עליו את האצבע. רק ברכבת בדרך חזרה לאור הערתו של lriemann על המזגנים הבנתי שמה שהיה חסר לי שם זה ריח - יש שם המון אוכל ואפס ריח.
מבחינתה זה מעקר חלק גדול מהחוויה. איש המיזוג שלהם ומתקיני קולטי האדים עשו עבודה נפלאה - אבל קיקלו חלק מהותי מחווית האוכל - שכן במקום שמוכרים אוכל חייב להיות ריח כלשהו הפותח את התיאבון.
אני מבין שאם כל דוכן יוכל לשחרר את הריח של המאכלים שלו בחלל הציבורי זה עשוי לייצר עומס קשה מנשוא אבל העדר ריח לחלוטין פשוט לא נכון. אז תנו למאפיות לשחרר קצת ריח אפיה לחלל הפתוח או לקולי הקפה או ריח אחר שלא מעורר מחלוקת ומעורר תיאבון.
מבחינתי (ומבחינת נסראללה) למרות הכל זו היתה חוויה מצוינת שאני מקווה לשחזר בקרוב.
אני צמחוני כבר למעלה מ- 10 שנים, למרות שבעבר מאוד אהבתי בשר לרוב אין לי בעיה לוותר עליו (בחירה אידאולוגית מודעת) אבל לפעמים, לעתים נדירות, כאשר אתה מרגיש כי מולך ניצב מישהו שבאמת מבין מה הוא עושה עולים בי רגשות געגוע והרהורי חרטה.
בארץ זה כמעט ולא קורה - בחו"ל לעתים קרובות יותר, אבל אתמול הגעגועים בהחלט תקפו אותי בכל הכח במהלך הביקור בשרונה מרקט.
אני ונסראללה (בני הבכור כמעט 11) נצלנו חלון בין הרצאות באייקון כדי ללכת ולבדוק את שוק האוכל החדש. במתחם שרונה עצמו ביקרנו כמה פעמים בעבר והוא מאוד לא הרשים אותי - מסעדות תל אביביות מהסוג הרע, מפעלי מזון מהונדסים במקום מסעדות עם לב ונשמה,שאתה ממש יכול לדמיין את גליונות האקסל שעומדים מאחורי כל שורה בתפריט.
לשמחתי דווקא בשוק החדש ההרגשה הזו כמעט ולא היתה קיימת - ונראה שחלק גדול מהדוכנים שם מופעלים על ידי אנשים שבאמת יודעים מה הם עושים - ואפילו נהנים מזה, כך שבחלק גדול מהדוכנים מרגישים את הנשמה שכל כך חסרה לפעמים.
כמו שהוזכר בביקורות קודמות השוק צפוף מאוד, ובימי חול המועד אני מניח שהצפיפות גדולה עוד יותר מאשר בימי חול רגילים. וקיים מחסור חמור במקומות ישיבה - מה שהופך גרוע יותר לאור הנטיה הישראלית לרוץ ולתפוס שולחן עוד לפני שהזמנת את האוכל - כך שפעמיים היינו צריכים להעיר לאנשים שאנחנו כבר עם אוכל ביד ונשמח לשבת על השולחן בעוד הם ממתינים להכנת ההזמנה שלהם.
אחרי סיבוב ראשוני על מנת להבין מה האפשרויות, נסראללה המכיר את נקודות החולשה של אבא שלו החליט להעמיד אותי במבחן האולטימטיבי ולהזמין נקניקיות חזיר בדוכן של ביירן. הזמנו שתי נקניקיות מבשר לבן בלחמניה, צ'יפס מתובל גדול ובירה פילזנר קטנה (סה"כ 73 ש"ח). הקופאים לא היו מאוד שרותיים, ולא ממש סייעו להבין את הרכבי הארוחות סוגי הנקניקיות ואיך לעזאזל מבטאים את שם הנקניקיה הגרמנית בראטוורסט, אך בעלת המקום / מנהלת המשמרת מאחורה היתה חייכנית ונחמדה והשרתה אווירה טובה.
הגדול טרף את הנקניקיות וטען שהן בין הטובות שאכל בחייו וגם הכרוב שהתווסף אליהן ערב לחיכו. הצ'יפס המתובל גם הוא היה טעים (מעולם לא חשבתי שפפריקה מתאימה לתיבול צ'יפס אבל כנראה שטעיתי) והבירה היתה טריה קלילה וטעימה. בהחלט ארוחה טובה במחיר מעט גבוה - והרבה מאמץ מצידי לא לשבור את הצמחונות.
אני לא איש של דגים מעולם לא אהבתי אותם (גם לפני הצמחונות) אבל דוכן הדגים ופירות הים שם עשה לי פשוט חשק אדיר שגם אותו נאלצתי לכבוש - הן דוכן חמרי הגלם והן דוכן מסעדת הדגים שלידו וכך גם המקום שמכירים כריכי פורל אשר בעליו עמד ליד הגריל וצלה את הדגים ונראה שהוא נהנה מאוד מעבודתו.
איפוק דומה נדרשתי להפגין מול הדוכן של קארל ברג והתפריט המרשים שלהם.
אני תכננתי לאכול במסעדת הראמן של אהרוני - ולמרבית ההפתעה האיש עצמו עמד בדוכן ובישל עם שאר הטבחים. התור היה ענק ומאחר ונסראללה כבר שבע מהנקניקיות לא הרגשתי נכון לתפוס שני מקומות עבור ארוחה אחת אז ויתרתי ובמקום זאת חזרתי לנקודת החולשה התמידית שלי גבינה טובה.
עברנו לדוכן של באשר ושם הזמנתי כריך גבינות בבגט תוצרת בית - 35 ש"ח של אושר צרוף - ביקשתי חמאה ושיתמקד בגבינות האנגליות והרכיבו לי כריך מופלא עם חמאה, סטילטון, צ'דר חריפה, צימוקי עגבניות וחסה. פשוט אושר צרוף.
חזרנו לאייקון עם הבטחה לחזור אחרי סבב ההרצאות הבא - וכך עשינו.
בערב המקום היה פחות עמוס ונעים יותר - אני עדיין הייתי מפוצץ - אז למרות שהפעם היה תורי לבחור ראשון וויתרתי וזרמתי עם נסראללה לדוכן המתוקים לקראת הסוף לנסות את מנת הכדורים המתוקים. 6 כדורים מטוגנים של בלילה שמזכירה פנקייק כך שאתה מקבל כמעט רק את הקרום הטעים ובתוכם מוטבעת חתיכת שוקולד נמס (להלן: "הפלאפל") על זה מפזרים רוטב שוקולד לבן, חלב או כרמל או צרוף שלהם (להן: "טחינה / עמבה") ומקשטים בסוכריות או אגוזים (להלן: "חמוצים") אנחנו הוספנו למנה גם גלידה טובה אבל לא מופלאה, ותמורת 42 ש"ח מקבלים ים של מתיקות "טפשה" וקלוריות מיותרות. מיותר מיותר אבל טעים מאוד ופעם בחצי שנה לגיטימי.
אני קינחתי בקפה טעים בקפה רומא - כאשר הברמן טרח עבורנו להציג הופעת אורח של חמוצית המלצרית התל אביבית המיתולוגית שעד עכשיו לא הופיעה מה שדי הדאיג אותי. הבריסטה לעומת זאת ידע מה הוא עושה והתערובת היתה טובה. מי צריך יותר.
כמה תובנות נוספות:
א. מי לעזאזל שיבץ שם 3 דוכנים של שווארמה של שגב ? זה כל כך לא מתאים כל כך מיותר ושובר את כל ההרמוניה של השוק.
ב. בעיניים חיפאיות בורקס פוני נראה חובבני לחלוטין ולא מתקרב לבורקסים האמיתיים - משהו שניתן לקנות במחלקת המאפים בסופר
ג. כך גם פלאפל ג'ינה - לא מבין מה הוא עושה שם ולמה לא להביא פלאפל טוב באמת ? (גילוי נאות לא טעמתי)
ד. הדוכן של פושון פשוט דוחה - אוכל שנראה מפלסטיק ומהונדס משהו שנותנים לבובת בארבי לאכול לא לאנשים.
ה. דוכן הליקרים / ויסקי / שמן הזית לא היה נגיש ולא ממש עורר עניין - לראות תצוגת כדים זה נחמד אבל לא באמת מעודד לנסות לטעום או לקנות והצוות היה מאוד "מאופק" ולא מזמין - וחבל.
ונקודה אחת לסיום:
לאורך שני הביקורים - משהו הפריע לי - אני לא סובל קניונים והם מוציאים לי את התאבון ושם בהחלט היה לי תאבון אבל משהו לא היה נכון ולא הצלחתי לשים עליו את האצבע. רק ברכבת בדרך חזרה לאור הערתו של lriemann על המזגנים הבנתי שמה שהיה חסר לי שם זה ריח - יש שם המון אוכל ואפס ריח.
מבחינתה זה מעקר חלק גדול מהחוויה. איש המיזוג שלהם ומתקיני קולטי האדים עשו עבודה נפלאה - אבל קיקלו חלק מהותי מחווית האוכל - שכן במקום שמוכרים אוכל חייב להיות ריח כלשהו הפותח את התיאבון.
אני מבין שאם כל דוכן יוכל לשחרר את הריח של המאכלים שלו בחלל הציבורי זה עשוי לייצר עומס קשה מנשוא אבל העדר ריח לחלוטין פשוט לא נכון. אז תנו למאפיות לשחרר קצת ריח אפיה לחלל הפתוח או לקולי הקפה או ריח אחר שלא מעורר מחלוקת ומעורר תיאבון.
מבחינתי (ומבחינת נסראללה) למרות הכל זו היתה חוויה מצוינת שאני מקווה לשחזר בקרוב.
