צ'יריפום
עוד מאז שאבי לוי פתח את המוציא בירושלים אנחנו מסובבים עם סקרנות לא ממומשת לטעום את מעשה ידיו. בכל זאת לא כל יום אנחנו בירושלים, אבל מצד שני אחרי לא מעט כשלונות עם אוכל שתוייג כאותנטי והתגלה כיציקת בטן נוטפת שמן בא מישהו, של רק מנצח עם האוכל הזה את מאסטר שף אלא גם מקבל חותמת איכות של שפים כמו רושפלד זו חידה שחייבים לפצח. צ'יריפום, המסעדה החדשה שלו באחד העם נתנה לנו את ההזדמנות.
שתים בצהרים. המסעדה מפוצצת ולא נראה שהלחץ הולך לרדת בקרוב. למזלנו נמצא לנו די מהר השולחן שגאל אותנו מהקיץ שבחוץ (מחווה לברונו
)
עם הארוחה מקבלים כוס שתיה ומה שהמלצרית קראה סלטים. כל כך קיוותי לקבל סלטים מיוחדים שיאפשרו להתרשם מהיד המפורסמת של אבי, אלא שלבאסתי מה שהגיע היה שלוש קעריות ששתים מהן היו חומוס בנאלי וטחינה נוזלית מדי. שום דבר שאפשר להתרשם ממנו על יכולות סילוט יוצאות דופן. השלישית היתה סוג של מטבוחה שכבר היתה הרבה יותר בכיוון עם טעם בסדר אבל גם היא נוזלית מדי לטעמי.
לצד הסלטים נח הלחם של המקום שמככב לצד לא מעט מנות. היו כאלו שהשוו אותו לחלה אבל זה ממש לא הזכיר לי את החלה של שישי בערב. זה הזכיר לי יותר את הלחם המרוקאי, אבל הרבה יותר דק וממש לא שמנוני. הלחם היה אחד החוליות החזקות בארוחה ובהחלט הצדיק את המוניטין שלו.
החלק המרכזי של התפריט הן מנות ששייכות למחלקת ה"סינייה", ואת כל העיקריות שלנו בחרנו משם.
ראשון הגיע ההמבורגר של הקטנה. הוא הוגש בתוך הלחם של המקום, עם בצל מקורמל. הטעם של ההמבורגר היה מוצלח, והבצל המקורמל הוסיף. אבל הלחם לא הצליח להחזיק את ההמבורגר (כנראה מהרטיבות של הבצל) והיה קצת קשה לאכול את זה. כמו כן ההמבורגר לא היה אחיד במידת הצליה שלו. במרכז זה נטה יותר לכיוון המדיום כפי שביקשנו ובצדדים well לחלוטין, מה שכאמור הקטנה לא נוגעת. טעמתי ואכן אם במרכז זה היה דווקא טעים עם הבצל - בצדדים זה היה כבר יבשושי לחלוטין.
עם ההמבורגר הגיע צ'יפס שהוא מין גירסה קצת יותר דקה וקצת יותר מדי שחומה של פרינגל'ס. אני לא אהבתי את זה וגם הקטנה לא התעניינה בזה במיוחד ונראה לי שהיא גם קצת התאכזבה שזה לא צ'יפס מטוגן.
המנה השניה - שקדי עגל ברוטב חריימה + אפונה. לא אהבנו את המנה. שקדי העגל הלכו לגמרי לאיבוד בתוך הרוטב, עד כדי כך שאפילו אי אפשר היה להגיד בוודאות שאלו באמת שקדי עגל. לרוטב עצמו היה חסר פאנץ'. האישה מכינה לא פעם קציצות ברוטב חריימה. אני לא אובייקטיבי, אבל הרוטב שלה הרבה יותר משכנע עם הרבה הרבה כוסברה. כאן זו היתה מנה מפוספסת לחלוטין.
המנה שלי - מעיים ממולאים בטחול ואברי פנים. המעיים עצמם היו מצויינים. סוף סוף אפשר היה להבין על מה מדובר כשמהללים את הטעמים של המאסטר. הבעיה היתה שמדובר בדיוק בחמישה ביסים של בשר, ואחריהם אתה נשאר עם סיר שלם של גרגרי חומוס שאין לך כל כך מה לעשות איתו.
עוד טעימה מהתפריט היה קונוס עם כרובית מטוגנת. דווקא עליה אין לי תלונות. היא היתה סבבה עם ציפוי פירורים קראנצ'י שנצמד אליה היטב. אבל לא בשביל כרובית מטוגנת הגענו לפה.
סיכום
החדשות הטובות - הבטן יצאה רגועה לחלוטין מהארוחה, בלי תחשות הכבדות שאני כל כך לא אוהב. החדשות הפחות טובות זה שעם כל הכוונות הטובות, לא התרשמנו מהתוצאה. הביסים היחידים שעשו חשק לעוד היו חמשת הביסים של המעיים הממולאים. בכל היתר לא היה איזה כישלון גמור או משהו ממש לא טעים, אבל מצד שני גם לא היה שם משהו שהיה יותר מדי כן טעים. אז אכלנו. שילמנו. הלכנו. ושכחנו. בלי שיהיה משהו שיגרום לנו לרצות לחזור.
למי שבכל זאת סקרן לטעום, הייתי ממליץ לחכות לחורף. לטעמי הבישול הזה קצת כבד מדי על הקיץ. משלב כלשהו של הארוחה כבר לא הרגשתי שאני יושב בפנים במזגן. בחורף התבשילים האלה דווקא יכולים לעשות חם ונעים בבטן, כך שהייתי שומר את הסקרנות בבטן ומחכה לירידת טמפרטורה ולא הולך לשם בשיא הקיץ.
התייחסות לשאלות שעלו בתגובה לדיווחים קודמים
- השוואה לפיתות של אייל שני. מדובר על שני דברים שונים לגמרי. הפיתות של אייל שני הן ה"כיס" המושלם. הפיתות של צ'יריפום הן ה"ספוג" המושלם. אכלתי במזנון למעלה מעשר פעמים. מעולם לא התפרקה לי פיתה. הפיתה של אייל מחזיקה בקלות 300 גרם כבד עוף עם כל הנוזלים וכל התכולה. לא רק שלא מזיז לה, אלא שהיא גם אוגרת נהדר את כל הנוזלים בקרקעית ולסיים אותה ככה ספוגת juices זה פשוט תענוג. הלחם של אבי לא הצליח להחזיק אפילו את ההמבורגר. הוא הגיע מפורק והיה צורך לחצות אותו כדי שלא יתפרק לגמרי ביד. מנגד, הבצק שלו סופג מעולה. חבל רק שלא היה כל כך מה לספוג איתו.
- בקשר למידת החריפות ששאלה חתולית. החריפות שם מתונה מאד. אין כוונה להתקיף את הלשון של הסועד עם חריפות עצבנית. יכול להיות שאפשר לבקש שיכינו את המנות יותר חריף אבל אם לא מבקשים מקבלים את המנה באיזור המכונה "פיקנטי". רגוע לחלוטין.
עוד מאז שאבי לוי פתח את המוציא בירושלים אנחנו מסובבים עם סקרנות לא ממומשת לטעום את מעשה ידיו. בכל זאת לא כל יום אנחנו בירושלים, אבל מצד שני אחרי לא מעט כשלונות עם אוכל שתוייג כאותנטי והתגלה כיציקת בטן נוטפת שמן בא מישהו, של רק מנצח עם האוכל הזה את מאסטר שף אלא גם מקבל חותמת איכות של שפים כמו רושפלד זו חידה שחייבים לפצח. צ'יריפום, המסעדה החדשה שלו באחד העם נתנה לנו את ההזדמנות.
שתים בצהרים. המסעדה מפוצצת ולא נראה שהלחץ הולך לרדת בקרוב. למזלנו נמצא לנו די מהר השולחן שגאל אותנו מהקיץ שבחוץ (מחווה לברונו
עם הארוחה מקבלים כוס שתיה ומה שהמלצרית קראה סלטים. כל כך קיוותי לקבל סלטים מיוחדים שיאפשרו להתרשם מהיד המפורסמת של אבי, אלא שלבאסתי מה שהגיע היה שלוש קעריות ששתים מהן היו חומוס בנאלי וטחינה נוזלית מדי. שום דבר שאפשר להתרשם ממנו על יכולות סילוט יוצאות דופן. השלישית היתה סוג של מטבוחה שכבר היתה הרבה יותר בכיוון עם טעם בסדר אבל גם היא נוזלית מדי לטעמי.
לצד הסלטים נח הלחם של המקום שמככב לצד לא מעט מנות. היו כאלו שהשוו אותו לחלה אבל זה ממש לא הזכיר לי את החלה של שישי בערב. זה הזכיר לי יותר את הלחם המרוקאי, אבל הרבה יותר דק וממש לא שמנוני. הלחם היה אחד החוליות החזקות בארוחה ובהחלט הצדיק את המוניטין שלו.
החלק המרכזי של התפריט הן מנות ששייכות למחלקת ה"סינייה", ואת כל העיקריות שלנו בחרנו משם.
ראשון הגיע ההמבורגר של הקטנה. הוא הוגש בתוך הלחם של המקום, עם בצל מקורמל. הטעם של ההמבורגר היה מוצלח, והבצל המקורמל הוסיף. אבל הלחם לא הצליח להחזיק את ההמבורגר (כנראה מהרטיבות של הבצל) והיה קצת קשה לאכול את זה. כמו כן ההמבורגר לא היה אחיד במידת הצליה שלו. במרכז זה נטה יותר לכיוון המדיום כפי שביקשנו ובצדדים well לחלוטין, מה שכאמור הקטנה לא נוגעת. טעמתי ואכן אם במרכז זה היה דווקא טעים עם הבצל - בצדדים זה היה כבר יבשושי לחלוטין.
עם ההמבורגר הגיע צ'יפס שהוא מין גירסה קצת יותר דקה וקצת יותר מדי שחומה של פרינגל'ס. אני לא אהבתי את זה וגם הקטנה לא התעניינה בזה במיוחד ונראה לי שהיא גם קצת התאכזבה שזה לא צ'יפס מטוגן.
המנה השניה - שקדי עגל ברוטב חריימה + אפונה. לא אהבנו את המנה. שקדי העגל הלכו לגמרי לאיבוד בתוך הרוטב, עד כדי כך שאפילו אי אפשר היה להגיד בוודאות שאלו באמת שקדי עגל. לרוטב עצמו היה חסר פאנץ'. האישה מכינה לא פעם קציצות ברוטב חריימה. אני לא אובייקטיבי, אבל הרוטב שלה הרבה יותר משכנע עם הרבה הרבה כוסברה. כאן זו היתה מנה מפוספסת לחלוטין.
המנה שלי - מעיים ממולאים בטחול ואברי פנים. המעיים עצמם היו מצויינים. סוף סוף אפשר היה להבין על מה מדובר כשמהללים את הטעמים של המאסטר. הבעיה היתה שמדובר בדיוק בחמישה ביסים של בשר, ואחריהם אתה נשאר עם סיר שלם של גרגרי חומוס שאין לך כל כך מה לעשות איתו.
עוד טעימה מהתפריט היה קונוס עם כרובית מטוגנת. דווקא עליה אין לי תלונות. היא היתה סבבה עם ציפוי פירורים קראנצ'י שנצמד אליה היטב. אבל לא בשביל כרובית מטוגנת הגענו לפה.
סיכום
החדשות הטובות - הבטן יצאה רגועה לחלוטין מהארוחה, בלי תחשות הכבדות שאני כל כך לא אוהב. החדשות הפחות טובות זה שעם כל הכוונות הטובות, לא התרשמנו מהתוצאה. הביסים היחידים שעשו חשק לעוד היו חמשת הביסים של המעיים הממולאים. בכל היתר לא היה איזה כישלון גמור או משהו ממש לא טעים, אבל מצד שני גם לא היה שם משהו שהיה יותר מדי כן טעים. אז אכלנו. שילמנו. הלכנו. ושכחנו. בלי שיהיה משהו שיגרום לנו לרצות לחזור.
למי שבכל זאת סקרן לטעום, הייתי ממליץ לחכות לחורף. לטעמי הבישול הזה קצת כבד מדי על הקיץ. משלב כלשהו של הארוחה כבר לא הרגשתי שאני יושב בפנים במזגן. בחורף התבשילים האלה דווקא יכולים לעשות חם ונעים בבטן, כך שהייתי שומר את הסקרנות בבטן ומחכה לירידת טמפרטורה ולא הולך לשם בשיא הקיץ.
התייחסות לשאלות שעלו בתגובה לדיווחים קודמים
- השוואה לפיתות של אייל שני. מדובר על שני דברים שונים לגמרי. הפיתות של אייל שני הן ה"כיס" המושלם. הפיתות של צ'יריפום הן ה"ספוג" המושלם. אכלתי במזנון למעלה מעשר פעמים. מעולם לא התפרקה לי פיתה. הפיתה של אייל מחזיקה בקלות 300 גרם כבד עוף עם כל הנוזלים וכל התכולה. לא רק שלא מזיז לה, אלא שהיא גם אוגרת נהדר את כל הנוזלים בקרקעית ולסיים אותה ככה ספוגת juices זה פשוט תענוג. הלחם של אבי לא הצליח להחזיק אפילו את ההמבורגר. הוא הגיע מפורק והיה צורך לחצות אותו כדי שלא יתפרק לגמרי ביד. מנגד, הבצק שלו סופג מעולה. חבל רק שלא היה כל כך מה לספוג איתו.
- בקשר למידת החריפות ששאלה חתולית. החריפות שם מתונה מאד. אין כוונה להתקיף את הלשון של הסועד עם חריפות עצבנית. יכול להיות שאפשר לבקש שיכינו את המנות יותר חריף אבל אם לא מבקשים מקבלים את המנה באיזור המכונה "פיקנטי". רגוע לחלוטין.
