אדורה
אז... מזמן לא כתבתי ביקורות.
אבל כמו שאפשר להבין, זה עניין הפיך
אז הנה ביקורת קצרה על עסקית באדורה.
זכרונות נעימים + צהרים פנויים הובילו אותנו לאדורה (בעיקר לאחר שהתברר שנאם עדיין לא פתוחים בצהרים). החלל עדיין מעיק, הכיסאות עדיין לא נוחים וגם התפריט לא השתנה בהרבה מהביקור האחרון לפני שלוש שנים (פרט למחירים).
עסקית עולה 69 שקלים, כשרוב המנות מהמנות דורשות תוספת למחיר והלחם לא כלול (מה נסגר עם הטרנד של לחייב כמעט 20 שקלים על לחם? גררר).
מה הזמנו?
לחם, כמובן. הגיע עם חמאה טעימה, קונפי שום מוצלח ואריסה (עריסה?) ממש מצויינת. הלחם עצמו היה חם ופריך (יאי).
שתי מנות ראשונות: הראשונה, סלט עגבניות שרי עם גבינת המאירי, היתה לא גדולה במיוחד אבל טעימה ומרעננת. וכי מה יכול להיות רע בעגבניות שרי? השנייה, לעומת זאת, אכזבה. היה זה גם סלט עגבניות שרי, אבל הפעם עם קלאמרי, שעועית ויוגורט. הקלאמרי, כך דוווח מול השולחן, היו מהסוג הצמיגי המעפן. השעועית לא התחברה לכלום והיוגורט בכלל לא היה קשור. נאכל מחמת הרעב. בשתי המנות, אגב, היו נבטוטי אלפלפא. לא שזה רע, אבל קצת מקוריות פריטי פליז?
המשכנו לעיקריות: פילאס של סלמון אטלנטי היא מנה שאנחנו מכירים ושמאוד אהבנו. קיבלנו בדיוק את מה שציפינו. היה טעים מאוד, טיפה כבד מדי. אבל כאן אני מאשימה את הטעם שלי שהתפתח בשנים האחרונות, ולא את תקינות המנה. אגב - הפתעה הפתעה - גם כאן היה אלפלפא!
המנה השנייה שהזמנו היתה ריזוטו תרד ערבי ופטריות כמהין, שהיתה מפוצצת בפרמזן. ובשמן כמהין. תרד, לעומת זאת, היה פחות. אני מסוג האנשים שמסוגלים לאכול גושי פרמזן, אבל ההרגשה שלי היתה שהמנה הזו מנסה בכוח להתחנף לחיך הרחב ביותר. היה טעים - לא אכחיש - אבל לא אלגנטי בשום צורה. לפחות כאן לא היה אלפלפא. אבל מה שעצבן במיוחד בקינוח, הוא שהמלצרית הזהירה אותנו מכוסברה, ובסוף לא כוסברה ולא נעליים, אלא פטרוזיליה. שקר בפרסום
את האוכל ליווינו ביין לבן צרפתי (לא זוכרת איזה יקב ואיזה זן) שתומחר בהגינות (31 שקל לכוס) והיה מוצלח. אני הזמנתי גם קוקטייל מוחיטו ערק (יש לי חולשה למוחיטו. וערק), שהיה מתוק מדי והוכן ביד קפוצה.
לקינוח, חשקנו במשהו קליל יחסית, אחרי כל השמנת והפרמזן ומה לא. המנה הכי קלילה מבין כל הקינוחים היתה סורבה מלון במרק שקדים ונענע, ואת זה הזמנו.
אני לא אנינת טעם בקינוחים, באמת שלא. אני יכולה להוריד שקית שלמה של סקיטלס בלי להניד עפעף. אבל הקינוח הזה היה, וסליחה על הביטוי נוסח גן-שולה, פשוט מגעיל. כדור סורבה מלון במי שקדים עכורים עם טעם של סירופ רוזטה + סבון כלים. ביס אחד הספיק לנו להבין במה מדובר. לזכותה של המסעדה, יצויין שהם הבחינו בחוסר שביעות רצוננו והחליפו לנו לקינוח אחר בלי לשאול שאלות. הפעם, הלכנו על בטוח (יחסית), ובחרנו בקציפת ורדים עם קראנץ' אגוזים. קיבלנו קצפת של מילקי. לא שיש לי משהו נגד מילקי, חו"ח, אבל ב-36 שקלים אפשר לקנות שמיניית מילקי בסופר, ואפילו להישאר עם עודף.
לסיכום: לא היה רע, באמת שלא, אבל ב300 וקצת שקלים לארוחת צהרים אני מצפה למשהו קצת יותר מוצלח.
לא נשוב.
אז... מזמן לא כתבתי ביקורות.
אבל כמו שאפשר להבין, זה עניין הפיך
אז הנה ביקורת קצרה על עסקית באדורה.
זכרונות נעימים + צהרים פנויים הובילו אותנו לאדורה (בעיקר לאחר שהתברר שנאם עדיין לא פתוחים בצהרים). החלל עדיין מעיק, הכיסאות עדיין לא נוחים וגם התפריט לא השתנה בהרבה מהביקור האחרון לפני שלוש שנים (פרט למחירים).
עסקית עולה 69 שקלים, כשרוב המנות מהמנות דורשות תוספת למחיר והלחם לא כלול (מה נסגר עם הטרנד של לחייב כמעט 20 שקלים על לחם? גררר).
מה הזמנו?
לחם, כמובן. הגיע עם חמאה טעימה, קונפי שום מוצלח ואריסה (עריסה?) ממש מצויינת. הלחם עצמו היה חם ופריך (יאי).
שתי מנות ראשונות: הראשונה, סלט עגבניות שרי עם גבינת המאירי, היתה לא גדולה במיוחד אבל טעימה ומרעננת. וכי מה יכול להיות רע בעגבניות שרי? השנייה, לעומת זאת, אכזבה. היה זה גם סלט עגבניות שרי, אבל הפעם עם קלאמרי, שעועית ויוגורט. הקלאמרי, כך דוווח מול השולחן, היו מהסוג הצמיגי המעפן. השעועית לא התחברה לכלום והיוגורט בכלל לא היה קשור. נאכל מחמת הרעב. בשתי המנות, אגב, היו נבטוטי אלפלפא. לא שזה רע, אבל קצת מקוריות פריטי פליז?
המשכנו לעיקריות: פילאס של סלמון אטלנטי היא מנה שאנחנו מכירים ושמאוד אהבנו. קיבלנו בדיוק את מה שציפינו. היה טעים מאוד, טיפה כבד מדי. אבל כאן אני מאשימה את הטעם שלי שהתפתח בשנים האחרונות, ולא את תקינות המנה. אגב - הפתעה הפתעה - גם כאן היה אלפלפא!
המנה השנייה שהזמנו היתה ריזוטו תרד ערבי ופטריות כמהין, שהיתה מפוצצת בפרמזן. ובשמן כמהין. תרד, לעומת זאת, היה פחות. אני מסוג האנשים שמסוגלים לאכול גושי פרמזן, אבל ההרגשה שלי היתה שהמנה הזו מנסה בכוח להתחנף לחיך הרחב ביותר. היה טעים - לא אכחיש - אבל לא אלגנטי בשום צורה. לפחות כאן לא היה אלפלפא. אבל מה שעצבן במיוחד בקינוח, הוא שהמלצרית הזהירה אותנו מכוסברה, ובסוף לא כוסברה ולא נעליים, אלא פטרוזיליה. שקר בפרסום
את האוכל ליווינו ביין לבן צרפתי (לא זוכרת איזה יקב ואיזה זן) שתומחר בהגינות (31 שקל לכוס) והיה מוצלח. אני הזמנתי גם קוקטייל מוחיטו ערק (יש לי חולשה למוחיטו. וערק), שהיה מתוק מדי והוכן ביד קפוצה.
לקינוח, חשקנו במשהו קליל יחסית, אחרי כל השמנת והפרמזן ומה לא. המנה הכי קלילה מבין כל הקינוחים היתה סורבה מלון במרק שקדים ונענע, ואת זה הזמנו.
אני לא אנינת טעם בקינוחים, באמת שלא. אני יכולה להוריד שקית שלמה של סקיטלס בלי להניד עפעף. אבל הקינוח הזה היה, וסליחה על הביטוי נוסח גן-שולה, פשוט מגעיל. כדור סורבה מלון במי שקדים עכורים עם טעם של סירופ רוזטה + סבון כלים. ביס אחד הספיק לנו להבין במה מדובר. לזכותה של המסעדה, יצויין שהם הבחינו בחוסר שביעות רצוננו והחליפו לנו לקינוח אחר בלי לשאול שאלות. הפעם, הלכנו על בטוח (יחסית), ובחרנו בקציפת ורדים עם קראנץ' אגוזים. קיבלנו קצפת של מילקי. לא שיש לי משהו נגד מילקי, חו"ח, אבל ב-36 שקלים אפשר לקנות שמיניית מילקי בסופר, ואפילו להישאר עם עודף.
לסיכום: לא היה רע, באמת שלא, אבל ב300 וקצת שקלים לארוחת צהרים אני מצפה למשהו קצת יותר מוצלח.
לא נשוב.
