גדרה 26
מתוך זעתרן - הבלוג
(תמונות בפוסט עצמו)
עוד אחד מהמקומות שתמיד יוצא לעבור דרכם, להסתכל פנימה, לפזול מבט לצלחות, להריח את הריחות ולשמוע את הקולות, הוא גדרה 26, בפינה של שוק הכרמל, ליד המנזר המיתולוגי [שכנראה הגיע הזמן שאבקר בו סוף סוף]. קצת לפני התחבטנו בשאלה האם לבחור בגדרה או בבאיירן לעסקית צהריים, אבל בגלל שאת באיירן כבר ניסיתי - החלטנו ללכת על הלא נודע.
אז גדרה היא מעין מסעדת שוק של אחד אמיר קרונברג, שמוצאו חריג ומעניין - חצי שוודי וחצי עיראקי. השילוב הזה בא לידי במסעדה עצמה במנות שמוצעות בה - מעין קפיצה בין שני קצוות הספקטרום - המטבח העיראקי מצד אחד והשוודי מהצד השני. אני באופן אישי חובב-נורדים ידוע, ולא היה צריך הרבה יותר מדי כדי לשכנע אותי ללכת לנסות את סודות המסעדה.
הזמנו מקום, אבל היה ריק למדי ועושה רושם שזה לא באמת הכרחי. החלק הפנימי נראה הומה יותר מהמרפסת הקטנה שבחוץ, אז החלטנו להתמקם בה, משקיפים על המדרחוב הקטנטן מצד אחד, וסלסלאות הירקות מהצד השני. מסתדר מאוד עם תדמית המסעדה כמסעדת שוק, למרות שאם אווירת שוק זה מה שאתם מחפשים - לא הגעתם למקום הנכון.
המלצר שקיבל אותנו הגיש לנו את התפריטים במהרה והוסיף כמה מילים על מנות מיוחדות שהוצעו באותו היום ולא הופיעו בתפריט. כמה דקות של התלבטויות הסתיימו בהחלטות ומיד כשביצענו את ההזמנה כבר הגיעו לשולחן שתי פרוסות לחם לבן - פשוטות מאוד, עבות מאוד וכיפיות מאוד, במיוחד עם הטחינה, הפסטו והכרוב החמוץ שהגיעו להרגיע את הבטן עד שהאוכל יגיע.
התחלנו עם מנת הכבד הקצוץ, שהגיע עם בצל חרוך ומעט חרדל. מנה מכובדת בגודלה עבור ראשונה, כשהטעם של הכבד הקצוץ - הוא טעם של כבד קצוץ. טעים מאוד, נעים, לא היו טוויסטים הזויים בכבד עצמו, אבל שמחתי לגלות שהשילוב של החרדל עם הכבד - חריף ובועט בדיוק במידה.
סשימי הסלמון היה הבא בתור. פרוסות מעט עבות ממה שאפשר היה לצפות, אבל דג טרי [ממש כאילו משו אותו עכשיו מנהר קריר בהרים של שוודיה]. התיבול היה עדין וכמעט שאינו מורגש, כשדווקא חתיכות הסלק הקטנות הורגשו והיו חביבות. הכרוב שנשאר על השולחן מקודם לכן התאים גם לביסים של הסשימי, כמו גם [באופן מעניין מאוד] הטחינה.
והופ קדימה לעיקריות. לינגוויני תרד עם עגבניות צלויות, בזיליקום, ריקוטה ומנצג'ו היתה אחת מהן. הפסטה היתה עשויה מעולה, ממש טיפה מעבר לאל-דנטה, והכל יחדיו היה טעים למדי ונחמד. אבל נחמד מסכם את זה. לא היה כאן שום דבר חריג, מרענן, מיוחד או מחדש, אבל הביצוע היה מוצלח והרכיבים היו מעולים. אם בא לכם ללכת על בטוח - זו המנה בשבילכם.
העיקרית השניה שניסינו היתה כדורי הבשר השוודיים, כראוי למסעדה שהשף שלה הוא חצי ויקינג. אז אני חייב לספר קודם כל על הביס הראשון והבום שהגיע איתו - מכת מלח עצומה. זה לא היה באמת ביס, אלא טעימה מרוטב השמנת-פלפל של כדורי הבשר, בלי שום דבר נוסף. חשבתי שנפלתי קשה. ואז החלטתי לאכול כפי שהתכוון המשורר - חתיכת בשר, ניגוב מהרוטב, קצת פירה וקצת מריבת פירות היער - וראיתי את שערי גן עדן. שילוב פשוט מטריף של כל הרכיבים הללו יחדיו, עם כל הטעמים השונים כל כך. כמה שבא לי לטעום שם מנות נוספות - אני משוכנע שגם בפעם הבאה אקח את זו.
בסופו של דבר הגיע שלב הקינוחים ותשמחו לשמוע שכל קינוח שם עולה 17 שקלים בלבד. כן, זה לא אמין, אבל נשבע לכם, בת'ור ובאיקאה [ספיקינג אוף, אל תראו ת'ור. אם אתם בקטע של ויקינגים, תראו Vikings, זה פשוט הרבה יותר טוב]. תפריט קינוחים לא היה ממש - המלצר פשוט אמר לנו מה יש באותו הזמן - ועם זה הלכנו.
אקזיביט א' היה מוס שוקולד קצר. סקופ נדיב של מוס דחוס מספיק ומוצק מספיק כדי שאני אוהב אותו. הוא היה פשוט מאוד, מתוק מאוד וקר מאוד. השקדים מלמעלה הוסיפו המון לדעתי, במליחות ובקראנצ'יות, וקינוח א' עבר בהצלחה.
כמה דקות של רגיעה ומים קרירים הובילו לקינוח השני, שהיה קר יותר ואף מוצלח יותר מקודמו, בדמות סורבה קלמנטינות. גילוי נאות מסורתי - קלמנטינות זה לא הקאפ אוף טי שלי, בדמותן הטבעית. יותר מדי עבודה ולכלוך בשביל רווח קטן למדי וטעם תפוזי בכאילו - זה לא זה. אממה, הסורבה היה פשוט נהדר. מתוק-חמצמץ, מרענן מאוד, עם חתיכות קלמנטינה [שלא דרשו עבודה ממני ולא לכלכו אותי!] - פשוט כיף כתום וקפוא. אקורד סיום נהדר לארוחה.
איך אסכם? סופסוף הגעתי לאכול במקום שסימנתי כבר מהביקור הראשון שלי בשוק כשרק עברתי לעיר, ותודה לאל שזה קרה. צוות חביב ואדיב, אווירה רגועה [למרות שכנראה נהיית לחוצה יותר בעתות עומס], הרגשה נעימה, אוכל מעולה ולא בהכרח רגיל ומחיר זול עבור התמורה הנהדרת [48 שקלים לכבד קצוץ ולינגוויני תרד, 49 שקלים לכדורי הבשר השוודיים וסשימי סלמון, 17 שקלים למוס השוקולד ו-17 שקלים לסורבה הקלמנטינות].
מתוך זעתרן - הבלוג
(תמונות בפוסט עצמו)
עוד אחד מהמקומות שתמיד יוצא לעבור דרכם, להסתכל פנימה, לפזול מבט לצלחות, להריח את הריחות ולשמוע את הקולות, הוא גדרה 26, בפינה של שוק הכרמל, ליד המנזר המיתולוגי [שכנראה הגיע הזמן שאבקר בו סוף סוף]. קצת לפני התחבטנו בשאלה האם לבחור בגדרה או בבאיירן לעסקית צהריים, אבל בגלל שאת באיירן כבר ניסיתי - החלטנו ללכת על הלא נודע.
אז גדרה היא מעין מסעדת שוק של אחד אמיר קרונברג, שמוצאו חריג ומעניין - חצי שוודי וחצי עיראקי. השילוב הזה בא לידי במסעדה עצמה במנות שמוצעות בה - מעין קפיצה בין שני קצוות הספקטרום - המטבח העיראקי מצד אחד והשוודי מהצד השני. אני באופן אישי חובב-נורדים ידוע, ולא היה צריך הרבה יותר מדי כדי לשכנע אותי ללכת לנסות את סודות המסעדה.
הזמנו מקום, אבל היה ריק למדי ועושה רושם שזה לא באמת הכרחי. החלק הפנימי נראה הומה יותר מהמרפסת הקטנה שבחוץ, אז החלטנו להתמקם בה, משקיפים על המדרחוב הקטנטן מצד אחד, וסלסלאות הירקות מהצד השני. מסתדר מאוד עם תדמית המסעדה כמסעדת שוק, למרות שאם אווירת שוק זה מה שאתם מחפשים - לא הגעתם למקום הנכון.
המלצר שקיבל אותנו הגיש לנו את התפריטים במהרה והוסיף כמה מילים על מנות מיוחדות שהוצעו באותו היום ולא הופיעו בתפריט. כמה דקות של התלבטויות הסתיימו בהחלטות ומיד כשביצענו את ההזמנה כבר הגיעו לשולחן שתי פרוסות לחם לבן - פשוטות מאוד, עבות מאוד וכיפיות מאוד, במיוחד עם הטחינה, הפסטו והכרוב החמוץ שהגיעו להרגיע את הבטן עד שהאוכל יגיע.
התחלנו עם מנת הכבד הקצוץ, שהגיע עם בצל חרוך ומעט חרדל. מנה מכובדת בגודלה עבור ראשונה, כשהטעם של הכבד הקצוץ - הוא טעם של כבד קצוץ. טעים מאוד, נעים, לא היו טוויסטים הזויים בכבד עצמו, אבל שמחתי לגלות שהשילוב של החרדל עם הכבד - חריף ובועט בדיוק במידה.
סשימי הסלמון היה הבא בתור. פרוסות מעט עבות ממה שאפשר היה לצפות, אבל דג טרי [ממש כאילו משו אותו עכשיו מנהר קריר בהרים של שוודיה]. התיבול היה עדין וכמעט שאינו מורגש, כשדווקא חתיכות הסלק הקטנות הורגשו והיו חביבות. הכרוב שנשאר על השולחן מקודם לכן התאים גם לביסים של הסשימי, כמו גם [באופן מעניין מאוד] הטחינה.
והופ קדימה לעיקריות. לינגוויני תרד עם עגבניות צלויות, בזיליקום, ריקוטה ומנצג'ו היתה אחת מהן. הפסטה היתה עשויה מעולה, ממש טיפה מעבר לאל-דנטה, והכל יחדיו היה טעים למדי ונחמד. אבל נחמד מסכם את זה. לא היה כאן שום דבר חריג, מרענן, מיוחד או מחדש, אבל הביצוע היה מוצלח והרכיבים היו מעולים. אם בא לכם ללכת על בטוח - זו המנה בשבילכם.
העיקרית השניה שניסינו היתה כדורי הבשר השוודיים, כראוי למסעדה שהשף שלה הוא חצי ויקינג. אז אני חייב לספר קודם כל על הביס הראשון והבום שהגיע איתו - מכת מלח עצומה. זה לא היה באמת ביס, אלא טעימה מרוטב השמנת-פלפל של כדורי הבשר, בלי שום דבר נוסף. חשבתי שנפלתי קשה. ואז החלטתי לאכול כפי שהתכוון המשורר - חתיכת בשר, ניגוב מהרוטב, קצת פירה וקצת מריבת פירות היער - וראיתי את שערי גן עדן. שילוב פשוט מטריף של כל הרכיבים הללו יחדיו, עם כל הטעמים השונים כל כך. כמה שבא לי לטעום שם מנות נוספות - אני משוכנע שגם בפעם הבאה אקח את זו.
בסופו של דבר הגיע שלב הקינוחים ותשמחו לשמוע שכל קינוח שם עולה 17 שקלים בלבד. כן, זה לא אמין, אבל נשבע לכם, בת'ור ובאיקאה [ספיקינג אוף, אל תראו ת'ור. אם אתם בקטע של ויקינגים, תראו Vikings, זה פשוט הרבה יותר טוב]. תפריט קינוחים לא היה ממש - המלצר פשוט אמר לנו מה יש באותו הזמן - ועם זה הלכנו.
אקזיביט א' היה מוס שוקולד קצר. סקופ נדיב של מוס דחוס מספיק ומוצק מספיק כדי שאני אוהב אותו. הוא היה פשוט מאוד, מתוק מאוד וקר מאוד. השקדים מלמעלה הוסיפו המון לדעתי, במליחות ובקראנצ'יות, וקינוח א' עבר בהצלחה.
כמה דקות של רגיעה ומים קרירים הובילו לקינוח השני, שהיה קר יותר ואף מוצלח יותר מקודמו, בדמות סורבה קלמנטינות. גילוי נאות מסורתי - קלמנטינות זה לא הקאפ אוף טי שלי, בדמותן הטבעית. יותר מדי עבודה ולכלוך בשביל רווח קטן למדי וטעם תפוזי בכאילו - זה לא זה. אממה, הסורבה היה פשוט נהדר. מתוק-חמצמץ, מרענן מאוד, עם חתיכות קלמנטינה [שלא דרשו עבודה ממני ולא לכלכו אותי!] - פשוט כיף כתום וקפוא. אקורד סיום נהדר לארוחה.
איך אסכם? סופסוף הגעתי לאכול במקום שסימנתי כבר מהביקור הראשון שלי בשוק כשרק עברתי לעיר, ותודה לאל שזה קרה. צוות חביב ואדיב, אווירה רגועה [למרות שכנראה נהיית לחוצה יותר בעתות עומס], הרגשה נעימה, אוכל מעולה ולא בהכרח רגיל ומחיר זול עבור התמורה הנהדרת [48 שקלים לכבד קצוץ ולינגוויני תרד, 49 שקלים לכדורי הבשר השוודיים וסשימי סלמון, 17 שקלים למוס השוקולד ו-17 שקלים לסורבה הקלמנטינות].
