העדכון התורן מטאיזו
אז הגיע תורי לאכול שם הפעם, אחרי ששמעתי עליה מלא...
הפוסט המלא בבלוג
הגענו למקום מתוקתקים ומכופתרים, והובלנו אל מקומותינו על השולחן הגבוה. התאורה היתה מעומעמת מעט ומוזיקת רקע נעימה התנגנה [אם כי לא ממש אסיאתית, יש לומר]. מלצר חביב שהגיע אלינו כמה פעמים כדי לבדוק את התקדמותנו בגיבוש ההזמנה הסביר לנו על הקונספט הנהוג בארוחות בטאיזו - אין ממש מנות ראשונות ועיקריות, אלא חמישה חלקים, בהתאם לחמשת האלמנטים שעליהם שמו דגש במסעדה: מים, עץ, אש, אדמה ומתכת [האמת, לא ידעתי שאפשר להחשיב עץ ומתכת כאלמנטים]. הרעיון הוא לבחור מנות מכל האלמנטים ולאכול אותן בסדר מסוים, שנראה למחבר מתאים, תוך כדי חלוקה של הכל. אגב אלמנטים, ממש היה אפשר להרגיש באלמנטים השונים בחלל המסעדה - בין אם זה בגזעי העץ ששימשו כמחזיקי סכום ומפיות, העציצים הירוקים, המנורות המעוצבות, השולחנות הכהים והחזקים והתאורה הצהבהבה ממקרר היינות. יופי של השקעה במחשבה ובעיצוב, לטעמי לפחות [ומתברר שלא רק לטעמי].
פתחנו את המשתה בלחמניות מאודות, שהגיעו יחד עם צ'אטני עגבניות ויוגורט - ומיד גרמו לי לשמוח שלא ויתרנו עליהן. הלחמניות היו שונות מעט אחת מהשניה, אחת עם כורכום, שניה עם שומשום שחור ושלישית [שכחתי!] אבל דומות מאוד, רכות מאוד וחמימות מאוד. השילוב שלהן עם הצ'אטני היה נהדר, מתקתק מאוד, כשקצת חמיצות הגיעה מהיוגורט שליווה את הצ'אטני.
סשימי הטונה היה המנה הראשונה שטעמנו ממנות-האלמנטים. טונה אדומה, בציר טונה, עם למון-גראס, כוסברה, בזיליקום, בצלי שאלוט מקורמלים ו[מעט מאוד] אורז יסמין קלוי. הטונה עצמה היתה טעימה וטריה, והטעמים שהורגשו במנה היו חזקים מאוד, כמעט טעם של אניס, שהורגש בעיקר החל מהביס השני. מנה מאוד עדינה ועוקצנית בחריפות.
מקבוצת האלמנטים השניה [עץ, אם אני לא טועה] בחרנו דווקא מנה בשרית, למרות שנראה היה שרוב התפריט מנסה להמנע מלגעת בבעלי-חיים החיים על פני האדמה ולהתמקד באחיהם הימיים. פוט סטיקרס של עגל חלב שהיו מאכזבים במידת מה. הכיסונים הגיעו עם כוסברה, בצלים, יוגורט באפלו ופלפל שחור ארוך ונראו מזמינים מאוד ויזואלית. הביס הראשון גרם לאכזבה - הבצק לא התנהג כמו שאפשר היה לצפות ממנו - היה צריך ללעוס אותו הרבה יותר מדי פעמים ולהאבק איתו מעט כדי לחתוך דרכו והוא זה שגרם לאכזבה היחסית מהמנה. השילוב של הכיסונים עם היוגורט והטופינגס המינימליים ממעל היה נעים מאוד ולעניין.
הבא בתור היה סלט השרימפס והעשבים הוייטנאמים, שהגיע עם קרקרי שרימפס וביצה רכה. הסלט היה מתקתק מעט ומרענן, הביצה היתה עשויה באופן מושלם וקרקרי השרימפס התגלו כהברקה מנצחת, קריספיים ואווריריים, נראים טהורים בלובן שלהם. רגע השיא הראשון במנה היה כשהמלצר החביב שלנו ראה שאנחנו לא בטוחים איך לבנות ביס על הקרקר, ופשוט עט עלינו והתחיל לערבב לנו את כל הסלט יחדיו, עם הביצה. מה שנשאר לנו לעשות היה לערום את מה שהתקבל על הקרקר ולהגיע לרגע השיא השני בביס הנהדר.
קלמרי טנדורי היה הקורבן הבא. קלמרי מתובלן, עם שמנת חמוצה, שקדים קלויים, בצל ירוק, כוסברה, תפוחי אדמה ובטטות וטילקוט מסאלה. לא בטוח מה הטילקוט אומר, אבל המנה היתה נהדרת. הקלמרי היה רך ולא גומי-י בכלל, הכל היה חריף עדין מאוד שהחמצמצות של היוגורט איזנה.
מהבלוק האחרון בחרנו להזמין את יריעות האורז הקנטונזיות. מה זה, אתם שואלים? דפי אורז הממולאים בעיקר בטייגר שרימפס, ברוטב סויה מתוקה, עם שום, צ'ילי ועלים ירוקים. הגלילה [אם אפשר לקרוא לזה כך] הראשונה שניסיתי היתה נהדרת - המון שרימפס בפנים, סויה שלא משתלטת על הכל, רך, נימוח, תענוג. הגלילה השניה, שנותרה אחרונה בצלחת, כבר הספיקה לשחות בכל הסויה שהיתה שם. הטעם שלה כבר צרב קצת, אבל אני אקח חלק מהאשמה עליי. כנראה שאסור להשאיר את הטוב ביותר לסוף, כי הוא פשוט יספוג לכם מלא סויה וכבר לא יהיה הטוב ביותר.
אחרי כל הטוב הזה שהגיע אלינו, החלטנו למשוך את התענוג עוד קצת ולקנח במתוק, בדמות אנטרומה שוקולד ולרונה. עכשיו, היו חילוקי דעות בשולחן לגבי התוצר הסופי. אני אישית חשבתי שזה אחד הקינוחים הטובים שטעמתי מעודי, כמו גם חברה #1. לעומת זאת, חברה #2 [חובבת המטבח המתוק] אמרה שלדעתה זה דווקא ממוצע מאוד ולא וואו. אז בגלל שזה הבלוג שלי, בינתיים לפחות, נלך עם הגרסא שלי [או שנתרץ את זה בהכרעת הרוב. דמוקרטיה וזה] ונפסוק שהקינוח היה פשוט כיף אחד גדול. השוקולד היה מתוק מאוד, אבל משקה התותים החמצמץ היה שם כדי להזכיר לנו שמתוק זה לא הכל בחיים. גלידת הקשיו היתה מדהימה בפני עצמה, לא מתוקה מדי ועל סף המושלמת. היה ביס אחד של שוקולד, בוטנים, גלידה ושלוק תות שהיה מבחינתי הפיק בארוחה הזו. כן.
טוב, אז סיכומיישן. טאיזו יופי של מקום. לא זול בכלל, אבל מהנה, טעים ומכניס לאווירת עשירון עליון לשעתיים שלוש, אם זה הקאפ-אוף-טי שלכם. מה שכן, הפעם הבאה שאחזור לשם [ואחזור] כנראה תהיה בעסקית שלהם שאמורה להיות משתלמת מאוד, באיזור ה-89 שקלים חדשים. לאנשי הערב, אתם כנראה תצאו עם נזק קצת גדול יותר [לחמניות מאודות 18, סשימי דג ים 66, סלט שרימפס 66, פוט סטיקרס עגל חלב 54, קלמרי טנדורי 82, יריעות אורז קנטונזיות 76, אנטרומה שוקולד ולרונה 48, אלכסנדר טאיזו 32, כוס יין לבן 32] וסה"כ כ-500 שקלים חדשים לפני טיפ.
אז הגיע תורי לאכול שם הפעם, אחרי ששמעתי עליה מלא...
הפוסט המלא בבלוג
הגענו למקום מתוקתקים ומכופתרים, והובלנו אל מקומותינו על השולחן הגבוה. התאורה היתה מעומעמת מעט ומוזיקת רקע נעימה התנגנה [אם כי לא ממש אסיאתית, יש לומר]. מלצר חביב שהגיע אלינו כמה פעמים כדי לבדוק את התקדמותנו בגיבוש ההזמנה הסביר לנו על הקונספט הנהוג בארוחות בטאיזו - אין ממש מנות ראשונות ועיקריות, אלא חמישה חלקים, בהתאם לחמשת האלמנטים שעליהם שמו דגש במסעדה: מים, עץ, אש, אדמה ומתכת [האמת, לא ידעתי שאפשר להחשיב עץ ומתכת כאלמנטים]. הרעיון הוא לבחור מנות מכל האלמנטים ולאכול אותן בסדר מסוים, שנראה למחבר מתאים, תוך כדי חלוקה של הכל. אגב אלמנטים, ממש היה אפשר להרגיש באלמנטים השונים בחלל המסעדה - בין אם זה בגזעי העץ ששימשו כמחזיקי סכום ומפיות, העציצים הירוקים, המנורות המעוצבות, השולחנות הכהים והחזקים והתאורה הצהבהבה ממקרר היינות. יופי של השקעה במחשבה ובעיצוב, לטעמי לפחות [ומתברר שלא רק לטעמי].
פתחנו את המשתה בלחמניות מאודות, שהגיעו יחד עם צ'אטני עגבניות ויוגורט - ומיד גרמו לי לשמוח שלא ויתרנו עליהן. הלחמניות היו שונות מעט אחת מהשניה, אחת עם כורכום, שניה עם שומשום שחור ושלישית [שכחתי!] אבל דומות מאוד, רכות מאוד וחמימות מאוד. השילוב שלהן עם הצ'אטני היה נהדר, מתקתק מאוד, כשקצת חמיצות הגיעה מהיוגורט שליווה את הצ'אטני.
סשימי הטונה היה המנה הראשונה שטעמנו ממנות-האלמנטים. טונה אדומה, בציר טונה, עם למון-גראס, כוסברה, בזיליקום, בצלי שאלוט מקורמלים ו[מעט מאוד] אורז יסמין קלוי. הטונה עצמה היתה טעימה וטריה, והטעמים שהורגשו במנה היו חזקים מאוד, כמעט טעם של אניס, שהורגש בעיקר החל מהביס השני. מנה מאוד עדינה ועוקצנית בחריפות.
מקבוצת האלמנטים השניה [עץ, אם אני לא טועה] בחרנו דווקא מנה בשרית, למרות שנראה היה שרוב התפריט מנסה להמנע מלגעת בבעלי-חיים החיים על פני האדמה ולהתמקד באחיהם הימיים. פוט סטיקרס של עגל חלב שהיו מאכזבים במידת מה. הכיסונים הגיעו עם כוסברה, בצלים, יוגורט באפלו ופלפל שחור ארוך ונראו מזמינים מאוד ויזואלית. הביס הראשון גרם לאכזבה - הבצק לא התנהג כמו שאפשר היה לצפות ממנו - היה צריך ללעוס אותו הרבה יותר מדי פעמים ולהאבק איתו מעט כדי לחתוך דרכו והוא זה שגרם לאכזבה היחסית מהמנה. השילוב של הכיסונים עם היוגורט והטופינגס המינימליים ממעל היה נעים מאוד ולעניין.
הבא בתור היה סלט השרימפס והעשבים הוייטנאמים, שהגיע עם קרקרי שרימפס וביצה רכה. הסלט היה מתקתק מעט ומרענן, הביצה היתה עשויה באופן מושלם וקרקרי השרימפס התגלו כהברקה מנצחת, קריספיים ואווריריים, נראים טהורים בלובן שלהם. רגע השיא הראשון במנה היה כשהמלצר החביב שלנו ראה שאנחנו לא בטוחים איך לבנות ביס על הקרקר, ופשוט עט עלינו והתחיל לערבב לנו את כל הסלט יחדיו, עם הביצה. מה שנשאר לנו לעשות היה לערום את מה שהתקבל על הקרקר ולהגיע לרגע השיא השני בביס הנהדר.
קלמרי טנדורי היה הקורבן הבא. קלמרי מתובלן, עם שמנת חמוצה, שקדים קלויים, בצל ירוק, כוסברה, תפוחי אדמה ובטטות וטילקוט מסאלה. לא בטוח מה הטילקוט אומר, אבל המנה היתה נהדרת. הקלמרי היה רך ולא גומי-י בכלל, הכל היה חריף עדין מאוד שהחמצמצות של היוגורט איזנה.
מהבלוק האחרון בחרנו להזמין את יריעות האורז הקנטונזיות. מה זה, אתם שואלים? דפי אורז הממולאים בעיקר בטייגר שרימפס, ברוטב סויה מתוקה, עם שום, צ'ילי ועלים ירוקים. הגלילה [אם אפשר לקרוא לזה כך] הראשונה שניסיתי היתה נהדרת - המון שרימפס בפנים, סויה שלא משתלטת על הכל, רך, נימוח, תענוג. הגלילה השניה, שנותרה אחרונה בצלחת, כבר הספיקה לשחות בכל הסויה שהיתה שם. הטעם שלה כבר צרב קצת, אבל אני אקח חלק מהאשמה עליי. כנראה שאסור להשאיר את הטוב ביותר לסוף, כי הוא פשוט יספוג לכם מלא סויה וכבר לא יהיה הטוב ביותר.
אחרי כל הטוב הזה שהגיע אלינו, החלטנו למשוך את התענוג עוד קצת ולקנח במתוק, בדמות אנטרומה שוקולד ולרונה. עכשיו, היו חילוקי דעות בשולחן לגבי התוצר הסופי. אני אישית חשבתי שזה אחד הקינוחים הטובים שטעמתי מעודי, כמו גם חברה #1. לעומת זאת, חברה #2 [חובבת המטבח המתוק] אמרה שלדעתה זה דווקא ממוצע מאוד ולא וואו. אז בגלל שזה הבלוג שלי, בינתיים לפחות, נלך עם הגרסא שלי [או שנתרץ את זה בהכרעת הרוב. דמוקרטיה וזה] ונפסוק שהקינוח היה פשוט כיף אחד גדול. השוקולד היה מתוק מאוד, אבל משקה התותים החמצמץ היה שם כדי להזכיר לנו שמתוק זה לא הכל בחיים. גלידת הקשיו היתה מדהימה בפני עצמה, לא מתוקה מדי ועל סף המושלמת. היה ביס אחד של שוקולד, בוטנים, גלידה ושלוק תות שהיה מבחינתי הפיק בארוחה הזו. כן.
טוב, אז סיכומיישן. טאיזו יופי של מקום. לא זול בכלל, אבל מהנה, טעים ומכניס לאווירת עשירון עליון לשעתיים שלוש, אם זה הקאפ-אוף-טי שלכם. מה שכן, הפעם הבאה שאחזור לשם [ואחזור] כנראה תהיה בעסקית שלהם שאמורה להיות משתלמת מאוד, באיזור ה-89 שקלים חדשים. לאנשי הערב, אתם כנראה תצאו עם נזק קצת גדול יותר [לחמניות מאודות 18, סשימי דג ים 66, סלט שרימפס 66, פוט סטיקרס עגל חלב 54, קלמרי טנדורי 82, יריעות אורז קנטונזיות 76, אנטרומה שוקולד ולרונה 48, אלכסנדר טאיזו 32, כוס יין לבן 32] וסה"כ כ-500 שקלים חדשים לפני טיפ.
