מלון בוטיק רוטשילד
במסגרת הסידרה הברזות שישי בערב של ההורים
התלבטנו בין קיטשן מרקט לבין המלון בוטיק ברוטשילד והבחירה על ההוטל נפלה בעיקר בגלל שהמלון נמצא במרחק יריקה מהבית של זוג החברים איתם סעדנו.
מהחזית של רוטשילד המלון נראה פיצי וקצת מפתיע לראות בכניסה משהו כמו ארבעים חדרים. מסתבר שרוב החדרים נמצאים בחלק האחורי של המלון שהיה פעם בניין משרדים. מעניין אם מישהו שעבד שם (משרד פרסום כלשהו לפי הרוטשילדיאנים שלנו) השכיר ללילה את החדר שבו הוא עבד. אני הייתי עושה את זה, בלי ספק. נראה לי משעשע
המסעדה צופה על הלובי. למי שיושב עם החלק הקדמי עם הפנים ללובי זה קצת פוגם לדעתי באוירה לראות מולך לובי של מלון. לא אהבתי גם את התאורה שהיתה "קרה" יחסית. גם עם תאורת LED אפשר להגיע לתוצאה הרבה יותר חמימה.
בחיבור השולחנות הניסיון להתגבר על חוקי הגאומטריה ולהצמיד שולחן מרובע לעגול כשל כצפוי והיה קצת לא נוח וגם קצת מעצבן בהתחשב בעובדה שעשינו את ההזמנה כמה ימים טובים קודם לכן, אבל ספגנו בלי לתת לאוקלידס את הצ'אנס לשבור את רוחנו.
לפתיחה הוגש לחם הבית ללא תוספת תשלום. לחם די בסיסי עם מרקם שמזכיר חלה. הוא הוגש עם חמאה מעולה (רכה וצהובה - מיי פייבוריט) ושמן זית כולל מכחול למריחת השמן על הפרוסה. רעיון נחמד.
עוד לפתייה הגיע קרם דלורית שהוגש עם פרורי אפר ועוד שבבים של משהו ששכחתי אולי האישה תזכור. חלק חשבו שהטעם מוזר. אני דווקא אהבתי את המרירות העדינה שהאפר הוסיף לדלורית אבל לדעתי הקרם דלורית עצמו היה צריך להיות מעט יותר קר כדי לקבל קונטרסט ממש טוב בין המרכיבים של המנה. בטמפרטורת החדר, כפי שהוא הוגש, השפיצים של המנה קצת הלכו לאיבוד.
ראשונה אלף פרמנטייה רובשון עם פטריות ביין לבן וביצה עלומה (46). על פי תמונה של המנה ציפיתי שהיא תגיע בצנצנת אבל בסופו של דבר היא הגיעה בצלחת עמוקה. עד כמה שריירתי על המנה הזו על סמך התיאור שלה כך גדולה היתה האכזבה. הסיבה היא שהפירה ספג המון רטיבות מיתר המרכיבים ואיבד לחלוטין את המרקם שלו. יתר המרכיבים הוסיפו קצת טעם אבל באופן כללי זה היה כמו לאכול עיסה דייסתית לא מוצלחת של תפוחי אדמה עם פטריות. כבר היה עדיף שיגישו את הפירה לחוד ואת יתר המרכיבים לחוד ויתנו לסועד להרכיב את הביס לבד ולו רק כדי לשמור על המרקם הרובושוני האלוהי של הפירה. בתור רובשון הייתי מגיש כנגד המנה הזאת תביעה על הוצאת לשון הרע.
ראשונה בית קוקי סן ז'אק (62) על מצע של תרד עם קצף זעפרן ושקדים קלויים. אפשר לראות תמונה של המנה באתר של רסט וכמו שאפשר להתרשם מדובר בשלוש קוקיות שכל אחת מהן יושבת על צדפה ענקית שעליה הקציפה של הזעפרן. מתחת לצדפות על הצלחת יש נוזל מלוח שהתפקיד העיקרי שלו, אם הבנתי נכון, זה להדביק את הצדפות ובעיקרון לא אמורים לאכול אותו. חבל רק שלא מיידעים על זה כי האישה חטפה ממנו מכת מליחות כמו שחוטפים כשגל של ים נכנס לך לפה. המנה היתה חביבה אבל הקצף לא ממש הורגש וכך יצא שאתה מקבל שלוש קוקיות עשויות היטב מונחות בפרזנטציה מאד מרשימה אבל לא משהו מעבר.
אחרי הראשונה הוגש כמרענן חיך סוג של מרק מלפפונים. הבעיה שאני ממש לא אוהב מלפפונים. לא את הטעם שלהם וגם לא את הריח שלהם שאותו אני מסוגל להרגיש מהקצה השני של הקומה שכמישהו אוכל מלפפון. טעמתי ממש שלוק קטן. ראיתי שמלפפון זה שם המשחק שם וויתרתי. אם האישה רוצה להוסיף על זה משהו לטובת הציבור... תבורך.
תפריט העיקריות של המסעדה מושתת כמעט לחלוטין על מנות של דג. פארידה שמגיעה עם משהו אחד. מוסר ים שמגיע עם משהו אחר. חוץ מזה שתי מנות צימחוניות אבל מהמנות של הים שום דבר שהוא מעבר למנות דג וזה קצת מונוטוני מדי לטעמי למסעדה שאמורה להיות מסעדה של מלון.
מבין מנות הדג בחרנו בפילה מוסר ים עם גאלט תפוחי אדמה, ירקות במחבת ורוטב דמי דגים ומרטיני ביאנקו (118). הדג בצד אחד של הצלחת. הגאלט בצד השני. גם כאן - הדג היה בסדר, בלי אף תלונה על האיכויות שלו. התוספת הוסיפה מעט טעמי חמיצות שהלמו את הדג. נחמד, אבל לצערי שוב פעם לא משהו מעבר.
כדי לגוון קצת את העיקריות ניצלנו את אחד הספיישלים של אותו יום ניוקי עננים עם פטריות (48) שזה שם שאני המצאתי לניוקי שהיה עשוי מבצק וחמאה ולא מתפוחי אדמה. באופן קצת מוזר זו היתה המנה המוצלחת ביותר בארוחה. גם כאן אפשר היה עוד קצת שפיץ בטעמים אבל סך הכל מנה שבאמת נהניתי ממנה לעומת יתר המנות שדי עברו לי בצד וחמש דקות אחרי כבר שכחתי מהן.
קינוח. סוגיה רגישה אצלי ובדרך כלל אני מעדיף בלי, אבל קרמבל זה משהו שקשה לי לעמוד בפניו. לא זכור לי הרבה פעמים שנפלתי עם קרמבל אבל מסבר שאפשר. על פי התפריט קרמבל תפוחים ותמרים. בפועל - מחווה למשימה של מאסטר שף על האוכל שמתחפש למשהו אחר כי או שהתמרים שם התחפשו לתפוחים או שלא היו שם תמרים בכלל. נרה לי שאפשרות ב' היא הנכונה.
הבצק של הקרמבל לא יצא טוב וזה הפיל את כל הקרמבל. לצד הקרמבל הוגש קרם פרש שהיה חמצמץ מדי ולא בצדק: בקרמבל של תפוחים שהם עצמם חמוצים מן הראוי שהקרם פרש ייתן את האיזון לצד השני ולא יוסיף חמיצות משל עצמו. בקיצור - אחרי לפחות שלוש נפילות עם קינוח לאחרונה הודעתי לאישה שאני חוזר למדיניות של לא-רוצה-קינוח-שיקלקל-לי-את-התחושה-הנעימה-של-אחרי-ארוחה-טובה שבה אני דוגל בדרך כלל. סורי, ניסיתי - אבל זהו. עכשיו קצת הפסקה מקינוחים.
לא מזמן יצא לי להסתכל באתר מטעמים ושמתי לב שכל דיווחי המסעדות שלי נצבעים בירוק שמח לאחרונה. מאז היתה לנו את הארוחה בקפה 48 שנצבעה באדום (אם כי הגיע לה חצי חצי, לדעתי) ועכשיו נוספה לרשימה גם הארוחה הזו שאמנם למעט הקינוח לא היו בה נפילות גדולות אבל גם לא היה בה שום דבר מרגש.
כיוון שלא היו יותר מדי דיווחים על הארוחה הגעתי אליה בלי לפתח יותר מדי ציפיות. גם המונוטוניות של העיקריות הדליק איזושהי מנורה אדומה. יחד עם זאת - קיוויתי לטוב, בעיקר מהראשונות שעשה רושם שיש להן פוטנציאל גבוה. יצאתי משם בתחושה שנורא רוצים שם להשתבץ בליגה הגבוהה של מסעדות הצמרת של תל אביב אבל בפועל: מצד אחד למעט הבצק של הקרמבל לא היו שם טעויות הכנה גסות או משהו שחורק בביצוע, אבל מצד שני כאילו הולכים שם "על בטוח" ולכן שום דבר שם לא באמת יותר מדי מסעיר את הטעם וגורם לרצות לחזור לשם פעם נוספת.
מקווה שהמצב ישתנה לטובה ונחזור לצבע הירוק החביב עלינו, אבל לאור הארוחה הזאת אנחנו ננסה לצבור את ה"ירוקים" שלנו במקומות אחרים.
במסגרת הסידרה הברזות שישי בערב של ההורים
מהחזית של רוטשילד המלון נראה פיצי וקצת מפתיע לראות בכניסה משהו כמו ארבעים חדרים. מסתבר שרוב החדרים נמצאים בחלק האחורי של המלון שהיה פעם בניין משרדים. מעניין אם מישהו שעבד שם (משרד פרסום כלשהו לפי הרוטשילדיאנים שלנו) השכיר ללילה את החדר שבו הוא עבד. אני הייתי עושה את זה, בלי ספק. נראה לי משעשע
המסעדה צופה על הלובי. למי שיושב עם החלק הקדמי עם הפנים ללובי זה קצת פוגם לדעתי באוירה לראות מולך לובי של מלון. לא אהבתי גם את התאורה שהיתה "קרה" יחסית. גם עם תאורת LED אפשר להגיע לתוצאה הרבה יותר חמימה.
בחיבור השולחנות הניסיון להתגבר על חוקי הגאומטריה ולהצמיד שולחן מרובע לעגול כשל כצפוי והיה קצת לא נוח וגם קצת מעצבן בהתחשב בעובדה שעשינו את ההזמנה כמה ימים טובים קודם לכן, אבל ספגנו בלי לתת לאוקלידס את הצ'אנס לשבור את רוחנו.
לפתיחה הוגש לחם הבית ללא תוספת תשלום. לחם די בסיסי עם מרקם שמזכיר חלה. הוא הוגש עם חמאה מעולה (רכה וצהובה - מיי פייבוריט) ושמן זית כולל מכחול למריחת השמן על הפרוסה. רעיון נחמד.
עוד לפתייה הגיע קרם דלורית שהוגש עם פרורי אפר ועוד שבבים של משהו ששכחתי אולי האישה תזכור. חלק חשבו שהטעם מוזר. אני דווקא אהבתי את המרירות העדינה שהאפר הוסיף לדלורית אבל לדעתי הקרם דלורית עצמו היה צריך להיות מעט יותר קר כדי לקבל קונטרסט ממש טוב בין המרכיבים של המנה. בטמפרטורת החדר, כפי שהוא הוגש, השפיצים של המנה קצת הלכו לאיבוד.
ראשונה אלף פרמנטייה רובשון עם פטריות ביין לבן וביצה עלומה (46). על פי תמונה של המנה ציפיתי שהיא תגיע בצנצנת אבל בסופו של דבר היא הגיעה בצלחת עמוקה. עד כמה שריירתי על המנה הזו על סמך התיאור שלה כך גדולה היתה האכזבה. הסיבה היא שהפירה ספג המון רטיבות מיתר המרכיבים ואיבד לחלוטין את המרקם שלו. יתר המרכיבים הוסיפו קצת טעם אבל באופן כללי זה היה כמו לאכול עיסה דייסתית לא מוצלחת של תפוחי אדמה עם פטריות. כבר היה עדיף שיגישו את הפירה לחוד ואת יתר המרכיבים לחוד ויתנו לסועד להרכיב את הביס לבד ולו רק כדי לשמור על המרקם הרובושוני האלוהי של הפירה. בתור רובשון הייתי מגיש כנגד המנה הזאת תביעה על הוצאת לשון הרע.
ראשונה בית קוקי סן ז'אק (62) על מצע של תרד עם קצף זעפרן ושקדים קלויים. אפשר לראות תמונה של המנה באתר של רסט וכמו שאפשר להתרשם מדובר בשלוש קוקיות שכל אחת מהן יושבת על צדפה ענקית שעליה הקציפה של הזעפרן. מתחת לצדפות על הצלחת יש נוזל מלוח שהתפקיד העיקרי שלו, אם הבנתי נכון, זה להדביק את הצדפות ובעיקרון לא אמורים לאכול אותו. חבל רק שלא מיידעים על זה כי האישה חטפה ממנו מכת מליחות כמו שחוטפים כשגל של ים נכנס לך לפה. המנה היתה חביבה אבל הקצף לא ממש הורגש וכך יצא שאתה מקבל שלוש קוקיות עשויות היטב מונחות בפרזנטציה מאד מרשימה אבל לא משהו מעבר.
אחרי הראשונה הוגש כמרענן חיך סוג של מרק מלפפונים. הבעיה שאני ממש לא אוהב מלפפונים. לא את הטעם שלהם וגם לא את הריח שלהם שאותו אני מסוגל להרגיש מהקצה השני של הקומה שכמישהו אוכל מלפפון. טעמתי ממש שלוק קטן. ראיתי שמלפפון זה שם המשחק שם וויתרתי. אם האישה רוצה להוסיף על זה משהו לטובת הציבור... תבורך.
תפריט העיקריות של המסעדה מושתת כמעט לחלוטין על מנות של דג. פארידה שמגיעה עם משהו אחד. מוסר ים שמגיע עם משהו אחר. חוץ מזה שתי מנות צימחוניות אבל מהמנות של הים שום דבר שהוא מעבר למנות דג וזה קצת מונוטוני מדי לטעמי למסעדה שאמורה להיות מסעדה של מלון.
מבין מנות הדג בחרנו בפילה מוסר ים עם גאלט תפוחי אדמה, ירקות במחבת ורוטב דמי דגים ומרטיני ביאנקו (118). הדג בצד אחד של הצלחת. הגאלט בצד השני. גם כאן - הדג היה בסדר, בלי אף תלונה על האיכויות שלו. התוספת הוסיפה מעט טעמי חמיצות שהלמו את הדג. נחמד, אבל לצערי שוב פעם לא משהו מעבר.
כדי לגוון קצת את העיקריות ניצלנו את אחד הספיישלים של אותו יום ניוקי עננים עם פטריות (48) שזה שם שאני המצאתי לניוקי שהיה עשוי מבצק וחמאה ולא מתפוחי אדמה. באופן קצת מוזר זו היתה המנה המוצלחת ביותר בארוחה. גם כאן אפשר היה עוד קצת שפיץ בטעמים אבל סך הכל מנה שבאמת נהניתי ממנה לעומת יתר המנות שדי עברו לי בצד וחמש דקות אחרי כבר שכחתי מהן.
קינוח. סוגיה רגישה אצלי ובדרך כלל אני מעדיף בלי, אבל קרמבל זה משהו שקשה לי לעמוד בפניו. לא זכור לי הרבה פעמים שנפלתי עם קרמבל אבל מסבר שאפשר. על פי התפריט קרמבל תפוחים ותמרים. בפועל - מחווה למשימה של מאסטר שף על האוכל שמתחפש למשהו אחר כי או שהתמרים שם התחפשו לתפוחים או שלא היו שם תמרים בכלל. נרה לי שאפשרות ב' היא הנכונה.
הבצק של הקרמבל לא יצא טוב וזה הפיל את כל הקרמבל. לצד הקרמבל הוגש קרם פרש שהיה חמצמץ מדי ולא בצדק: בקרמבל של תפוחים שהם עצמם חמוצים מן הראוי שהקרם פרש ייתן את האיזון לצד השני ולא יוסיף חמיצות משל עצמו. בקיצור - אחרי לפחות שלוש נפילות עם קינוח לאחרונה הודעתי לאישה שאני חוזר למדיניות של לא-רוצה-קינוח-שיקלקל-לי-את-התחושה-הנעימה-של-אחרי-ארוחה-טובה שבה אני דוגל בדרך כלל. סורי, ניסיתי - אבל זהו. עכשיו קצת הפסקה מקינוחים.
לא מזמן יצא לי להסתכל באתר מטעמים ושמתי לב שכל דיווחי המסעדות שלי נצבעים בירוק שמח לאחרונה. מאז היתה לנו את הארוחה בקפה 48 שנצבעה באדום (אם כי הגיע לה חצי חצי, לדעתי) ועכשיו נוספה לרשימה גם הארוחה הזו שאמנם למעט הקינוח לא היו בה נפילות גדולות אבל גם לא היה בה שום דבר מרגש.
כיוון שלא היו יותר מדי דיווחים על הארוחה הגעתי אליה בלי לפתח יותר מדי ציפיות. גם המונוטוניות של העיקריות הדליק איזושהי מנורה אדומה. יחד עם זאת - קיוויתי לטוב, בעיקר מהראשונות שעשה רושם שיש להן פוטנציאל גבוה. יצאתי משם בתחושה שנורא רוצים שם להשתבץ בליגה הגבוהה של מסעדות הצמרת של תל אביב אבל בפועל: מצד אחד למעט הבצק של הקרמבל לא היו שם טעויות הכנה גסות או משהו שחורק בביצוע, אבל מצד שני כאילו הולכים שם "על בטוח" ולכן שום דבר שם לא באמת יותר מדי מסעיר את הטעם וגורם לרצות לחזור לשם פעם נוספת.
מקווה שהמצב ישתנה לטובה ונחזור לצבע הירוק החביב עלינו, אבל לאור הארוחה הזאת אנחנו ננסה לצבור את ה"ירוקים" שלנו במקומות אחרים.
