אמורה מיו, אבן גבירול, תל אביב
ערכנו ארוחת יום הולדת משפחתית לאחותי בשבת בצהריים במתכונת תלת דורית, סבא וסבתא, שלושה בוגרים ושישה נכדים גדולים למדי.
המסעדה מעוצבת באופן חמים ומשפחתי ובהחלט מזכירה טרטוריות ברחבי איטליה. התפריט הוא איטלקי, אבל לא מבחין בין צפון לדרום ומציג פיצות בעובי דרומי לצד ריזוטו צפוני.
מעבר לתפריט האיטלקי המגוון, המאפיין הבולט מבחינת האוכל הוא גודלן הנדיב של המנות במחיר שנראה סביר לחלוטין (החשבון שולם על ידי הסבא הנדיב).
להלן פירוט המנות שהוזמנו בצד השולחן שלנו:
מנות ראשונות – פוקאצ'ה טובה מאוד, קרפצ'יו, מרק אפונה שהיה מצוין והתאים ליום החורפי. אני הזמנתי אנטיפסטי קטן שהיה מצוין, ירקות מגוונים (בטטה, ארטישוק, שעועית ירוקה ועוד) שטופלו כל אחד לפי מידתו ותובלו במתינות עם שמן זית, מלח גס ופלפל שחור.
מנות עיקריות – שתי פיצות מצוינות (מרגריטה ו"מקומטת"), מנת כבד טובה ופילה בקר שלא טעמתי. אני הזמנתי מנת פסטה שנקראה ציו מרקו (ספגטי בשמן זית, שום, בשר טחון, בצל, גמבה אדומה, קישואים, חצילים, גבינת פטה ופטרוזיליה), טעמים מצוינים עם חריפות מודגשת לבקשתי. באופן אישי אני מעדיף את הפסטה שלי מבושלת פחות.
קינוחים – אלף עלים (נהדר!), טירמיסו (אוטנטי, בדיוק כמו באיטליה), קרם ברולה ופונדנט שוקולד שלא נטעמו, עוגת גבינה עם ריבת חלב שהיתה מתוקה מדי לטעמי.
לסיכום, בהחלט נהננו מהמסעדה, מהאוכל ומהשירות המצוין. נקודת החולשה העיקרית שתמיד מפריעה לי במסעדות תל אביב, זה הצורך לפנות לאחר פרק זמן מוקצב וידוע מראש. אני מבין בהחלט את בעלי המסעדות, אבל שעתיים לארוחת צהריים משפחתית זה לא מספיק זמן.
ערכנו ארוחת יום הולדת משפחתית לאחותי בשבת בצהריים במתכונת תלת דורית, סבא וסבתא, שלושה בוגרים ושישה נכדים גדולים למדי.
המסעדה מעוצבת באופן חמים ומשפחתי ובהחלט מזכירה טרטוריות ברחבי איטליה. התפריט הוא איטלקי, אבל לא מבחין בין צפון לדרום ומציג פיצות בעובי דרומי לצד ריזוטו צפוני.
מעבר לתפריט האיטלקי המגוון, המאפיין הבולט מבחינת האוכל הוא גודלן הנדיב של המנות במחיר שנראה סביר לחלוטין (החשבון שולם על ידי הסבא הנדיב).
להלן פירוט המנות שהוזמנו בצד השולחן שלנו:
מנות ראשונות – פוקאצ'ה טובה מאוד, קרפצ'יו, מרק אפונה שהיה מצוין והתאים ליום החורפי. אני הזמנתי אנטיפסטי קטן שהיה מצוין, ירקות מגוונים (בטטה, ארטישוק, שעועית ירוקה ועוד) שטופלו כל אחד לפי מידתו ותובלו במתינות עם שמן זית, מלח גס ופלפל שחור.
מנות עיקריות – שתי פיצות מצוינות (מרגריטה ו"מקומטת"), מנת כבד טובה ופילה בקר שלא טעמתי. אני הזמנתי מנת פסטה שנקראה ציו מרקו (ספגטי בשמן זית, שום, בשר טחון, בצל, גמבה אדומה, קישואים, חצילים, גבינת פטה ופטרוזיליה), טעמים מצוינים עם חריפות מודגשת לבקשתי. באופן אישי אני מעדיף את הפסטה שלי מבושלת פחות.
קינוחים – אלף עלים (נהדר!), טירמיסו (אוטנטי, בדיוק כמו באיטליה), קרם ברולה ופונדנט שוקולד שלא נטעמו, עוגת גבינה עם ריבת חלב שהיתה מתוקה מדי לטעמי.
לסיכום, בהחלט נהננו מהמסעדה, מהאוכל ומהשירות המצוין. נקודת החולשה העיקרית שתמיד מפריעה לי במסעדות תל אביב, זה הצורך לפנות לאחר פרק זמן מוקצב וידוע מראש. אני מבין בהחלט את בעלי המסעדות, אבל שעתיים לארוחת צהריים משפחתית זה לא מספיק זמן.