סולה - ביקור שני בספונטאניות
אנחנו וספונטאניות זה לא בדיוק מילים נרדפות. אני יודע שיש הרבה כאלה שמעדיפים לזרום עם הרוח ולא לתכנן מראש, וזה אולי טוב למי שיוצא ארבע פעמים בשבוע. בשבילנו ארוחה במסעדה זה אירוע מיוחד ולא משהו יום יומי, וכשזה כבר קורה אנחנו רוצים לנצל את הזמן בצורה מיטבית ולא לבזבז זמן בהתברברות בין מקומות בתקווה ש"יהיה בסדר", שלא נדבר על כך שזמן זה כסף, במיוחד כשאתה צריך לשלם גם לבייביסיטר.
הפעם הספונטאניות נכפתה עלינו בגלל אוזריה, שנורא רצינו אבל לא מאפשרים להזמין מקומות למעט ביום שישי. החלטנו שבניגוד למנהגנו ננסה וגם אם לא יהיה מקום - יש די הרבה אופציות בלוינסקי. כמובן שבאנו והכל היה מלא, עם צפי של לפחות עוד חצי שעה אולי יתפנה משהו ושלושה זוגות שכבר עומדים לפנינו בתור. עזבנו ואצנו רצנו לחלוצים 3.
אני חייב לציין שהתמונות של החלוצים 3 שיצא לי לראות, שכולם צולמו באור יום מלא, עושים למקום קצת עוול. נכון שהוא לא מושקע ברמות העשירון העליון של הטומפולופומו אבל בלילה הוא בכל זאת נראה קצת יותר כמו מקום בילוי LoFi ולא כמו מטבח מארח כפי שזה מצטייר בתמונות. על הבר לא היה מקום ושולחן צדדי שהוצע לנו הרגיש קצת מעאפן כי הוא היה תקוע במקום שלראות אתה לא רואה כלום ולשמוע אתה שומע רק את נקישות הכלים מהמטבח. עם האוירה הלקויה הזאת ובהתחשב בתפריט שלא היו בו יותר מדי אופציות קורצות החלטנו לוותר ולהמשיך הלאה תוך תהיה עוד יותר גדולה מתמיד מה גורם לאנשים שאוהבים ספונטאניות לחבב את מסעות הנדודים המעצבנים האלה?
אחרי שתי תחנות מאכזבות ובגלל שלוינסקי בלילה הוא לא בדיוק המקום שכיף לשוטט בו החלטנו לעושת switch רציני ולנסוע לביקור נוסף בסולה אחרי שהדיווחים האחרונים הבטיחו שהמטבח התייצב. ליתר ביטחון הפעם כן התקשרנו לוודא שיש מקום.
ספציפית לאותו ערב הכיוון שלנו היה יותר בכיוון של שתיה וקצת אוכל מאשר ארוחה של ממש (ובגלל זה הבחירה הראשונית באוזריה). בסולה מן הסתם קשה לאכול ממש ממש "בקטנה" אז התפשרנו על שתי עיקריות וקינוח.
מהמנצחות של הביקור הקודם בחרנו בקאפאלטי די פאנקויה כיסוני הפסטה הממולאים בתירס מתוק, מסקרפונה, עירית ופרמז'ן. הגיעו שישה כיסונים מעולים בדיוק כפי שזכרנו. בדיווח הקודם כתבתי שההנאה מהכיסונים האלה היא כמו הנאה מאכילת ממתק וזה עדיין התחושה שלי גם אחרי הפעם השניה.
מהתעלומות של הביקור הקודם בחרנו בלזניהההההההההה והפעם היתה גם היתה. הרבה כתבו על הלזניה הזו מה שגרם לי לאלץ את עצמי להוריד ציפיות כדי לא להתאכזב אבל האמת שהיא באמת מופלאה, רק חשוב לציין שמדובר על סוג של הנאה שקרוב יותר להנאה מאוכל מנחם מאשר לאיזה זיקוק קולינארי מרהיב. זה משהו שצריך ללעוס לאט ולבלוע עוד יותר לאט ולתת לדימיון לקחת אותך לחורף אירופאי קר במיוחד ובתיאום ציפיות הזה מדובר על מאכל שבאמת מביא הרבה הרבה נחת.
מהקינוחים ביקשנו את מוס השוקולד שלהם עם שברי אגוזים אבל ללא קליפות ההדרים (מחומרי הגלם המזוויעים ביותר בעיניי). הבקשה נענתה בלי בעיות וגם בלי הקליפות הדרים המוס היה מעולה ולכן נשאלת השאלה... למה להרוס משהו טוב?
השירות שבפעם הקודמת היה גם כן נקודה חלשה היה הפעם הרבה יותר מוצלח. אף מלצרית לא איבדה אותנו בדרך לשולחן... אף מנה לא חסרה... מלצר חביב עם מבטא אנגלוסקסי שאם קלטנו נכון היה צריך לעמוד באתגר לא פשוט כמלצר בודד על כל המסעדה והוא עמד בזה לא רע בכלל. שמחנו שלא התפשרנו על החלוצים 3 וכן המשכנו למקום שבו גם האוכל היה לעילא ועילא וגם האוירה היתה הרבה יותר מוצלחת וכמובן לא לשכוח שהמסעדה עצמה יפהפיה. ההערה היחידה לסדר היתה החום במסעדה שהיה גבוה מדי, אבל כששאלנו על כך הבטיחו מיד לפתוח מזגן ואכן חל שיפור מסויים.
לסיכום... האוכל אף פעם לא היה הבעיה של סולה. מאז ומתמיד המקום ידע להציע מנות שגם חורגות מהליין הרגיל של מסעדות איטלקיות בארץ וגם מאד מיוחדות וטעימות. עכשיו, כשלפי כל הדיווחים כולל הדיווח הזה המקום סוף סוף התייצב מבחינת הזמינות של המנות והשירות - הוא זוכה אצלי להכנס לקטגוריה של יעד חובה לעלייה לרגל. אז אמנם החורף לא הגיע באופן רשמי (וטוב שכך מבחינתי) אבל יש לא מעט לילות קרירים שבהם הלזניה של סולה היא בדיוק מה שיכול לחמם את הגוף ואת הלב.
אנחנו וספונטאניות זה לא בדיוק מילים נרדפות. אני יודע שיש הרבה כאלה שמעדיפים לזרום עם הרוח ולא לתכנן מראש, וזה אולי טוב למי שיוצא ארבע פעמים בשבוע. בשבילנו ארוחה במסעדה זה אירוע מיוחד ולא משהו יום יומי, וכשזה כבר קורה אנחנו רוצים לנצל את הזמן בצורה מיטבית ולא לבזבז זמן בהתברברות בין מקומות בתקווה ש"יהיה בסדר", שלא נדבר על כך שזמן זה כסף, במיוחד כשאתה צריך לשלם גם לבייביסיטר.
הפעם הספונטאניות נכפתה עלינו בגלל אוזריה, שנורא רצינו אבל לא מאפשרים להזמין מקומות למעט ביום שישי. החלטנו שבניגוד למנהגנו ננסה וגם אם לא יהיה מקום - יש די הרבה אופציות בלוינסקי. כמובן שבאנו והכל היה מלא, עם צפי של לפחות עוד חצי שעה אולי יתפנה משהו ושלושה זוגות שכבר עומדים לפנינו בתור. עזבנו ואצנו רצנו לחלוצים 3.
אני חייב לציין שהתמונות של החלוצים 3 שיצא לי לראות, שכולם צולמו באור יום מלא, עושים למקום קצת עוול. נכון שהוא לא מושקע ברמות העשירון העליון של הטומפולופומו אבל בלילה הוא בכל זאת נראה קצת יותר כמו מקום בילוי LoFi ולא כמו מטבח מארח כפי שזה מצטייר בתמונות. על הבר לא היה מקום ושולחן צדדי שהוצע לנו הרגיש קצת מעאפן כי הוא היה תקוע במקום שלראות אתה לא רואה כלום ולשמוע אתה שומע רק את נקישות הכלים מהמטבח. עם האוירה הלקויה הזאת ובהתחשב בתפריט שלא היו בו יותר מדי אופציות קורצות החלטנו לוותר ולהמשיך הלאה תוך תהיה עוד יותר גדולה מתמיד מה גורם לאנשים שאוהבים ספונטאניות לחבב את מסעות הנדודים המעצבנים האלה?
אחרי שתי תחנות מאכזבות ובגלל שלוינסקי בלילה הוא לא בדיוק המקום שכיף לשוטט בו החלטנו לעושת switch רציני ולנסוע לביקור נוסף בסולה אחרי שהדיווחים האחרונים הבטיחו שהמטבח התייצב. ליתר ביטחון הפעם כן התקשרנו לוודא שיש מקום.
ספציפית לאותו ערב הכיוון שלנו היה יותר בכיוון של שתיה וקצת אוכל מאשר ארוחה של ממש (ובגלל זה הבחירה הראשונית באוזריה). בסולה מן הסתם קשה לאכול ממש ממש "בקטנה" אז התפשרנו על שתי עיקריות וקינוח.
מהמנצחות של הביקור הקודם בחרנו בקאפאלטי די פאנקויה כיסוני הפסטה הממולאים בתירס מתוק, מסקרפונה, עירית ופרמז'ן. הגיעו שישה כיסונים מעולים בדיוק כפי שזכרנו. בדיווח הקודם כתבתי שההנאה מהכיסונים האלה היא כמו הנאה מאכילת ממתק וזה עדיין התחושה שלי גם אחרי הפעם השניה.
מהתעלומות של הביקור הקודם בחרנו בלזניהההההההההה והפעם היתה גם היתה. הרבה כתבו על הלזניה הזו מה שגרם לי לאלץ את עצמי להוריד ציפיות כדי לא להתאכזב אבל האמת שהיא באמת מופלאה, רק חשוב לציין שמדובר על סוג של הנאה שקרוב יותר להנאה מאוכל מנחם מאשר לאיזה זיקוק קולינארי מרהיב. זה משהו שצריך ללעוס לאט ולבלוע עוד יותר לאט ולתת לדימיון לקחת אותך לחורף אירופאי קר במיוחד ובתיאום ציפיות הזה מדובר על מאכל שבאמת מביא הרבה הרבה נחת.
מהקינוחים ביקשנו את מוס השוקולד שלהם עם שברי אגוזים אבל ללא קליפות ההדרים (מחומרי הגלם המזוויעים ביותר בעיניי). הבקשה נענתה בלי בעיות וגם בלי הקליפות הדרים המוס היה מעולה ולכן נשאלת השאלה... למה להרוס משהו טוב?
השירות שבפעם הקודמת היה גם כן נקודה חלשה היה הפעם הרבה יותר מוצלח. אף מלצרית לא איבדה אותנו בדרך לשולחן... אף מנה לא חסרה... מלצר חביב עם מבטא אנגלוסקסי שאם קלטנו נכון היה צריך לעמוד באתגר לא פשוט כמלצר בודד על כל המסעדה והוא עמד בזה לא רע בכלל. שמחנו שלא התפשרנו על החלוצים 3 וכן המשכנו למקום שבו גם האוכל היה לעילא ועילא וגם האוירה היתה הרבה יותר מוצלחת וכמובן לא לשכוח שהמסעדה עצמה יפהפיה. ההערה היחידה לסדר היתה החום במסעדה שהיה גבוה מדי, אבל כששאלנו על כך הבטיחו מיד לפתוח מזגן ואכן חל שיפור מסויים.
לסיכום... האוכל אף פעם לא היה הבעיה של סולה. מאז ומתמיד המקום ידע להציע מנות שגם חורגות מהליין הרגיל של מסעדות איטלקיות בארץ וגם מאד מיוחדות וטעימות. עכשיו, כשלפי כל הדיווחים כולל הדיווח הזה המקום סוף סוף התייצב מבחינת הזמינות של המנות והשירות - הוא זוכה אצלי להכנס לקטגוריה של יעד חובה לעלייה לרגל. אז אמנם החורף לא הגיע באופן רשמי (וטוב שכך מבחינתי) אבל יש לא מעט לילות קרירים שבהם הלזניה של סולה היא בדיוק מה שיכול לחמם את הגוף ואת הלב.
