גוט גוטרמן
New member
איזה חדשות נפלאות: שורות שורות של סמאלנים עוזבים את א"י
'הגולים החדשים', כפי שמכנה אותם השטירמר בעברית.
לקרוא - וליהנות:
הם הובילו כאן תנועות שמאל, אך התייאשו ונדחקו להגר. סיפורם של הגולים החדשים
בשנים האחרונות עזבו לחו"ל רבים מהאקטיביסטים שהובילו את השמאל הישראלי. השיחות עמם משרטטות איך איבדו תקווה ונדחקו החוצה — עד שכמעט לא נותרה להם ברירה אלא לעזוב את ישראל
שני ליטמן
21.05.2020
17:56
בדצמבר האחרון, כשאיש עוד לא ידע שהקורונה אורבת מעבר לפינה, עזבו איתן ברונשטיין אפריסו (60) ובת זוגו אלאונור מרזה (40) את ישראל. שניהם פעילי שמאל ידועים. הוא הקים לפני 20 שנה את עמותת "זוכרות", היא אנתרופולוגית פוליטית, ושניהם כתבו יחד ספר על הנכבה. מרזה, ילידת צרפת, בת לאם יהודייה ואב בן העדה הצ'רקסית, פשוט לא יכלה יותר — אידיאולוגית, פוליטית ומקצועית. אף על פי שעמדה לקבל כאן תושבות קבע היא מצאה עבודה בבריסל, והשניים עברו לשם — על מנת שלא לשוב. בראיון טלפוני מהסגר הקורונה בבלגיה, ברונשטיין מעיד על עצמו כי הוא עדיין מתקשה להודות שעזב. "אני מסתכל על זה כסוג של גלות, יציאה מהמרכז של ישראל", הוא אומר.
ברונשטיין אפריסו נולד בארגנטינה, היגר עם הוריו לישראל בגיל חמש וגדל בקיבוץ בחן בעמק חפר. "השם שלי הוחלף מקלאודיו לאיתן. אני נושא עמי את המהפכה הציונית", הוא צוחק, ומתאר את עצמו כ"ישראלי רגיל", ששירת בצבא כמו כולם. התהליך האישי שאותו הוא מכנה "דה־קולוניזציה של הזהות הציונית שלי", הביא אותו להקים ב–2001 את העמותה, שמבקשת להעמיק את המודעות בקרב הציבור היהודי לנכבה ולזכות השיבה לפלסטינים. יש לו חמישה ילדים — שלושה מהם חיים בישראל, אחד בברזיל וילד קטן בן כמעט ארבע שגר עמו בבריסל. "יש נקודה אחת שבה אני לגמרי שלם עם המעבר, וזה הצורך למלט את הילד שלי מהחינוך המיליטריסטי הלאומני בישראל", הוא אומר, "אני שמח שהוצאתי אותו מזה".
"השאלה אם להמשיך לחיות בארץ העסיקה אותי כי הרבה מחבריי הטובים לא יכלו יותר — ועזבו", הוא מספר. "לאנשים שדומים לי בפרופיל הפוליטי שלהם, יש תחושה שהובסנו, ושבישראל לא נוכל להשפיע באופן משמעותי. במובנים עמוקים, לא רואים אופק של תיקון, של שלום באמת או חיים בשוויון. הרבה מאוד אנשים הבינו את זה וחיפשו מקום אחר לחיות בו. בארץ יש משהו די מטורף. אז לפחות להסתכל על זה מרחוק, זה קצת יותר שפוי".
ואכן, בעשור האחרון עזבו את ישראל פעילים רבים שהשתייכו למה שמכונה כאן השמאל הרדיקלי. אפשר למצוא ביניהם אנשים שהקדישו את חייהם לאקטיביזם, שייסדו תנועות פוליטיות ועמדו בראש חלק מארגוני השמאל החשובים בישראל — בצלם, שוברים שתיקה, קואליציית נשים לשלום, זוכרות, השנה ה–21, מצפן ועוד. יש בהם אנשי אקדמיה בכירים — חלקם ממש נדחקו ממשרותיהם בשל עמדותיהם הפוליטיות — וגם אנשי תרבות או בעלי מקצועות חופשיים, שחשו כי בישראל כבר אינם יכולים להביע את עמדותיהם ללא חשש. רבים מהם הגיעו מלב השמאל הציוני, והרחיקו שמאלה בעמדותיהם, או שהמדינה התרחקה מהעקרונות שחשובים להם, עד שחשו שאין להם יותר מקום בשיח הציבורי בישראל.
הם התפזרו על פני הגלובוס בניסיון לבנות חיים עם פחות קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, לעתים קרובות מתוך דאגה לעתיד ילדיהם. רובם נזהרים מלהגדיר את עצמם גולים פוליטיים, אבל מבהירים שהתנגדותם לשלטון הישראלי היא שהניעה אותם לעזוב, או לכל הפחות לא לחזור. חלקם סירבו להתראיין, מתוך תחושת אי נוחות עם העזיבה ומשום שלא רצו להפוך את המעשה הפרטי למודל עבור אחרים. הם יהיו הראשונים להודות בפריבילגיות שאיפשרו להם להתיק את מקום מגוריהם לארץ אחרת, שכן אף אחד מהם לא עזב לטובת עתיד כלכלי רעוע או עבודות דחק. ועם זאת, בכל השיחות, עוברת נימה ברורה של כאב.
עם השמות הידועים שאינם חיים עוד בישראל ניתן למנות את החוקרת והאוצרת ד"ר אריאלה אזולאי ובן זוגה פרופ' עדי אופיר, שהיה ממקימי "השנה ה–21" וסירב לשרת בשטחים; את פרופ' ענת בילצקי, ששימשה יו"ר ארגון בצלם, ובן זוגה אלכס בילצקי, שהיה קמפיינר של מפלגת מרצ; את דנה גולן, מנכ"לית שוברים שתיקה; את פרופ' חיים יעקובי שהקים את עמותת במקום; את פרופ' חנן חבר, שהיה שותף בהקמת "השנה ה–21" ופעיל בארגון יש גבול; את פרופ' אילן פפה, איש מפלגת חד"ש ומאסכולת ההיסטוריונים החדשים, שעזב ללונדון; את יונתן שפירא, טייס חיל האוויר לשעבר שיזם את מכתב הטייסים הסרבנים והשתתף בכמה משטי מחאה לעזה; את פרופ' ניב גורדון, ששימש מנכ"ל רופאים לזכויות אדם והיה פעיל תעאיוש; את יעל לרר, ממייסדי בל"ד שהקימה את ההוצאה לאור אנדלוס; את גילה סבירסקי, ממקימות קואליציית נשים לשלום; את ד"ר יונתן בן ארצי, אחיינה של שרה נתניהו, שנכלא במשך כשנתיים בשל סירובו לשרת בצה"ל; את פרופ' חיים בראשית, איש BDS שעמד בראש בית הספר לתקשורת במכללת ספיר והקים את סינמטק שדרות; את ד"ר מרסלו סבירסקי שהיה ממייסדי עמותה יהודית–ערבית בגליל, ואת אילנה ברונשטיין, ניב גל, מוחמד ג'בלי, סער ורוזין בשאראת, שפעלו ליצור זירת בילויים ותרבות פלסטינית־יהודית משותפת, באמצעות הקמת הבר אנה לולו ביפו. העוזבים החדשים הצטרפו לאלה שעזבו מסיבות פוליטיות לפני שנים רבות, בהם יגאל ארנס, פעיל מצפן ובנו של שר הביטחון לשעבר משה ארנס, פעילי מצפן נוספים — משה מחובר, עקיבא אור ושמעון צבר — שעזבו בשנות ה–60, כמו גם הקולנוענים איל סיון, סימון ביטון ואודי אלוני, שעזבו בשנות ה–80 וה–90.
המילה שתחזור שוב ושוב בשיחות עמם היא ייאוש. ייאוש מחלחל, שנמשך שנים. "אני זוכר היטב את תקופת הסכם אוסלו, את האופוריה שהיתה והייתי שותף לה", אומר ברונשטיין, "אני זוכר שנים שהיתה תחושה שאולי זה ייפתר ואולי יהיה שלום, וזה כבר הרבה מאוד זמן לא קיים. זה מצב של ייאוש מתמיד שהולך וגובר". וכך, אחרי שנים ארוכות של אקטיביזם, כל המרואיינים העידו שאיבדו תקווה לשינוי פוליטי בישראל. רבים מהם השתכנעו כי אם יגיע שינוי כלשהו, הוא לא יבוא מתוך החברה הישראלית. "אני חושב שזה יכול לבוא בעיקר מבחוץ", מסביר ברונשטיין, "אני תולה תקוות ב–BDS, זה הדבר היחידי המשמעותי שקורה כרגע בשטח. מהבחינה הזאת לגלות פוליטית כזאת יכול להיות תפקיד משמעותי".
הרגשה של כישלון
פרופ' ניב גורדון (54) החל את הפעילות הפוליטית שלו בגיל 15, בהפגנות של שלום עכשיו. במהלך שירותו הצבאי כלוחם בצנחנים נפצע קשה. בזמן האינתיפאדה הראשונה שימש כמנכ"ל הראשון של רופאים לזכויות אדם, בהמשך היה פעיל בתעאיוש וממקימי בית הספר היהודי־ערבי בבאר שבע. באינתיפאדה השנייה היה חלק מתנועת הסרבנות לשירות בצה"ל.
למרות פעילותו הפוליטית הענפה, גורדון מוכר לרוב הציבור הישראלי בעיקר בשל מאמר שפירסם ב–2009 בעיתון "לוס אנג'לס טיימס", כשהיה ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון. במאמר הביע גורדון תמיכה בתנועת החרם והגדיר את ישראל מדינת אפרטהייד. הפרסום חולל שערורייה בינלאומית, ונשיאת האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי, הודיעה כי "אנשי אקדמיה שחשים כך כלפי מדינתם, מוזמנים לחפש אכסניה מקצועית ואישית אחרת".
בשנים שלאחר מכן עלתה המחלקה על הכוונת של ארגוני ימין, ובראשם "אם תרצו", שפצחו בקמפיין שיטתי לסגירתה. ב–2012 קרא שר החינוך דאז, גדעון סער, לפטר את גורדון. בסוף 2012 המועצה להשכלה גבוהה בעצמה כמעט סגרה את המחלקה, אולם ההחלטה בוטלה כמה חודשים לאחר מכן. בשנים הסוערות הללו קיבל גורדון כמה פעמים איומים על חייו. לפני שלוש שנים וחצי, עבר עם בת זוגו, ד"ר קתרין רוטנברג, שהיתה ראש המחלקה ללימודי מגדר באוניברסיטת בן־גוריון, ושני בניהם, להתגורר בלונדון, אחרי שקיבלו מענק מחקר מהאיחוד האירופי. כיום הוא משמש פרופסור למשפט בינלאומי וזכויות אדם באוניברסיטת לונדון.
הסיבה לעזיבה, מסביר גורדון, לא היתה האיומים שקיבל על חייו, וגם לא המאבק מול ראשי מערכת ההשכלה הגבוהה. בסופו של דבר, מה שהכריע את הכף היה המחשבה על עתידם של הילדים. "אני לא רואה אופק פוליטי ויש לי שני בנים, עם כל המשמעות של לגדל בנים בישראל".
וגם קיבלת עבודה מצוינת בלונדון.
"נכון, אבל העבודה שלי בארץ היתה במידה רבה יותר טובה. מאוד אהבתי את המחלקה בבן־גוריון, אהבתי את הסטודנטים ואת חברי הסגל. הרגשתי שיש לי קהילה, ועל זה היה מאוד קשה לוותר. גם כשהגענו ללונדון, לא תיכננו להישאר. אם היינו זוג צעיר ללא ילדים, אני לא בטוח שהיינו נשארים". גורדון מוסיף כי "לקום ולעזוב בגיל 50 ומשהו, זה לא הדבר הכי פשוט. יש הרגשה של כישלון אישי וכישלון של מחנה".
'הגולים החדשים', כפי שמכנה אותם השטירמר בעברית.
לקרוא - וליהנות:
הם הובילו כאן תנועות שמאל, אך התייאשו ונדחקו להגר. סיפורם של הגולים החדשים
בשנים האחרונות עזבו לחו"ל רבים מהאקטיביסטים שהובילו את השמאל הישראלי. השיחות עמם משרטטות איך איבדו תקווה ונדחקו החוצה — עד שכמעט לא נותרה להם ברירה אלא לעזוב את ישראל
שני ליטמן
21.05.2020
17:56
בדצמבר האחרון, כשאיש עוד לא ידע שהקורונה אורבת מעבר לפינה, עזבו איתן ברונשטיין אפריסו (60) ובת זוגו אלאונור מרזה (40) את ישראל. שניהם פעילי שמאל ידועים. הוא הקים לפני 20 שנה את עמותת "זוכרות", היא אנתרופולוגית פוליטית, ושניהם כתבו יחד ספר על הנכבה. מרזה, ילידת צרפת, בת לאם יהודייה ואב בן העדה הצ'רקסית, פשוט לא יכלה יותר — אידיאולוגית, פוליטית ומקצועית. אף על פי שעמדה לקבל כאן תושבות קבע היא מצאה עבודה בבריסל, והשניים עברו לשם — על מנת שלא לשוב. בראיון טלפוני מהסגר הקורונה בבלגיה, ברונשטיין מעיד על עצמו כי הוא עדיין מתקשה להודות שעזב. "אני מסתכל על זה כסוג של גלות, יציאה מהמרכז של ישראל", הוא אומר.
ברונשטיין אפריסו נולד בארגנטינה, היגר עם הוריו לישראל בגיל חמש וגדל בקיבוץ בחן בעמק חפר. "השם שלי הוחלף מקלאודיו לאיתן. אני נושא עמי את המהפכה הציונית", הוא צוחק, ומתאר את עצמו כ"ישראלי רגיל", ששירת בצבא כמו כולם. התהליך האישי שאותו הוא מכנה "דה־קולוניזציה של הזהות הציונית שלי", הביא אותו להקים ב–2001 את העמותה, שמבקשת להעמיק את המודעות בקרב הציבור היהודי לנכבה ולזכות השיבה לפלסטינים. יש לו חמישה ילדים — שלושה מהם חיים בישראל, אחד בברזיל וילד קטן בן כמעט ארבע שגר עמו בבריסל. "יש נקודה אחת שבה אני לגמרי שלם עם המעבר, וזה הצורך למלט את הילד שלי מהחינוך המיליטריסטי הלאומני בישראל", הוא אומר, "אני שמח שהוצאתי אותו מזה".
"השאלה אם להמשיך לחיות בארץ העסיקה אותי כי הרבה מחבריי הטובים לא יכלו יותר — ועזבו", הוא מספר. "לאנשים שדומים לי בפרופיל הפוליטי שלהם, יש תחושה שהובסנו, ושבישראל לא נוכל להשפיע באופן משמעותי. במובנים עמוקים, לא רואים אופק של תיקון, של שלום באמת או חיים בשוויון. הרבה מאוד אנשים הבינו את זה וחיפשו מקום אחר לחיות בו. בארץ יש משהו די מטורף. אז לפחות להסתכל על זה מרחוק, זה קצת יותר שפוי".
ואכן, בעשור האחרון עזבו את ישראל פעילים רבים שהשתייכו למה שמכונה כאן השמאל הרדיקלי. אפשר למצוא ביניהם אנשים שהקדישו את חייהם לאקטיביזם, שייסדו תנועות פוליטיות ועמדו בראש חלק מארגוני השמאל החשובים בישראל — בצלם, שוברים שתיקה, קואליציית נשים לשלום, זוכרות, השנה ה–21, מצפן ועוד. יש בהם אנשי אקדמיה בכירים — חלקם ממש נדחקו ממשרותיהם בשל עמדותיהם הפוליטיות — וגם אנשי תרבות או בעלי מקצועות חופשיים, שחשו כי בישראל כבר אינם יכולים להביע את עמדותיהם ללא חשש. רבים מהם הגיעו מלב השמאל הציוני, והרחיקו שמאלה בעמדותיהם, או שהמדינה התרחקה מהעקרונות שחשובים להם, עד שחשו שאין להם יותר מקום בשיח הציבורי בישראל.
הם התפזרו על פני הגלובוס בניסיון לבנות חיים עם פחות קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, לעתים קרובות מתוך דאגה לעתיד ילדיהם. רובם נזהרים מלהגדיר את עצמם גולים פוליטיים, אבל מבהירים שהתנגדותם לשלטון הישראלי היא שהניעה אותם לעזוב, או לכל הפחות לא לחזור. חלקם סירבו להתראיין, מתוך תחושת אי נוחות עם העזיבה ומשום שלא רצו להפוך את המעשה הפרטי למודל עבור אחרים. הם יהיו הראשונים להודות בפריבילגיות שאיפשרו להם להתיק את מקום מגוריהם לארץ אחרת, שכן אף אחד מהם לא עזב לטובת עתיד כלכלי רעוע או עבודות דחק. ועם זאת, בכל השיחות, עוברת נימה ברורה של כאב.
עם השמות הידועים שאינם חיים עוד בישראל ניתן למנות את החוקרת והאוצרת ד"ר אריאלה אזולאי ובן זוגה פרופ' עדי אופיר, שהיה ממקימי "השנה ה–21" וסירב לשרת בשטחים; את פרופ' ענת בילצקי, ששימשה יו"ר ארגון בצלם, ובן זוגה אלכס בילצקי, שהיה קמפיינר של מפלגת מרצ; את דנה גולן, מנכ"לית שוברים שתיקה; את פרופ' חיים יעקובי שהקים את עמותת במקום; את פרופ' חנן חבר, שהיה שותף בהקמת "השנה ה–21" ופעיל בארגון יש גבול; את פרופ' אילן פפה, איש מפלגת חד"ש ומאסכולת ההיסטוריונים החדשים, שעזב ללונדון; את יונתן שפירא, טייס חיל האוויר לשעבר שיזם את מכתב הטייסים הסרבנים והשתתף בכמה משטי מחאה לעזה; את פרופ' ניב גורדון, ששימש מנכ"ל רופאים לזכויות אדם והיה פעיל תעאיוש; את יעל לרר, ממייסדי בל"ד שהקימה את ההוצאה לאור אנדלוס; את גילה סבירסקי, ממקימות קואליציית נשים לשלום; את ד"ר יונתן בן ארצי, אחיינה של שרה נתניהו, שנכלא במשך כשנתיים בשל סירובו לשרת בצה"ל; את פרופ' חיים בראשית, איש BDS שעמד בראש בית הספר לתקשורת במכללת ספיר והקים את סינמטק שדרות; את ד"ר מרסלו סבירסקי שהיה ממייסדי עמותה יהודית–ערבית בגליל, ואת אילנה ברונשטיין, ניב גל, מוחמד ג'בלי, סער ורוזין בשאראת, שפעלו ליצור זירת בילויים ותרבות פלסטינית־יהודית משותפת, באמצעות הקמת הבר אנה לולו ביפו. העוזבים החדשים הצטרפו לאלה שעזבו מסיבות פוליטיות לפני שנים רבות, בהם יגאל ארנס, פעיל מצפן ובנו של שר הביטחון לשעבר משה ארנס, פעילי מצפן נוספים — משה מחובר, עקיבא אור ושמעון צבר — שעזבו בשנות ה–60, כמו גם הקולנוענים איל סיון, סימון ביטון ואודי אלוני, שעזבו בשנות ה–80 וה–90.
המילה שתחזור שוב ושוב בשיחות עמם היא ייאוש. ייאוש מחלחל, שנמשך שנים. "אני זוכר היטב את תקופת הסכם אוסלו, את האופוריה שהיתה והייתי שותף לה", אומר ברונשטיין, "אני זוכר שנים שהיתה תחושה שאולי זה ייפתר ואולי יהיה שלום, וזה כבר הרבה מאוד זמן לא קיים. זה מצב של ייאוש מתמיד שהולך וגובר". וכך, אחרי שנים ארוכות של אקטיביזם, כל המרואיינים העידו שאיבדו תקווה לשינוי פוליטי בישראל. רבים מהם השתכנעו כי אם יגיע שינוי כלשהו, הוא לא יבוא מתוך החברה הישראלית. "אני חושב שזה יכול לבוא בעיקר מבחוץ", מסביר ברונשטיין, "אני תולה תקוות ב–BDS, זה הדבר היחידי המשמעותי שקורה כרגע בשטח. מהבחינה הזאת לגלות פוליטית כזאת יכול להיות תפקיד משמעותי".
הרגשה של כישלון
פרופ' ניב גורדון (54) החל את הפעילות הפוליטית שלו בגיל 15, בהפגנות של שלום עכשיו. במהלך שירותו הצבאי כלוחם בצנחנים נפצע קשה. בזמן האינתיפאדה הראשונה שימש כמנכ"ל הראשון של רופאים לזכויות אדם, בהמשך היה פעיל בתעאיוש וממקימי בית הספר היהודי־ערבי בבאר שבע. באינתיפאדה השנייה היה חלק מתנועת הסרבנות לשירות בצה"ל.
למרות פעילותו הפוליטית הענפה, גורדון מוכר לרוב הציבור הישראלי בעיקר בשל מאמר שפירסם ב–2009 בעיתון "לוס אנג'לס טיימס", כשהיה ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון. במאמר הביע גורדון תמיכה בתנועת החרם והגדיר את ישראל מדינת אפרטהייד. הפרסום חולל שערורייה בינלאומית, ונשיאת האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי, הודיעה כי "אנשי אקדמיה שחשים כך כלפי מדינתם, מוזמנים לחפש אכסניה מקצועית ואישית אחרת".
בשנים שלאחר מכן עלתה המחלקה על הכוונת של ארגוני ימין, ובראשם "אם תרצו", שפצחו בקמפיין שיטתי לסגירתה. ב–2012 קרא שר החינוך דאז, גדעון סער, לפטר את גורדון. בסוף 2012 המועצה להשכלה גבוהה בעצמה כמעט סגרה את המחלקה, אולם ההחלטה בוטלה כמה חודשים לאחר מכן. בשנים הסוערות הללו קיבל גורדון כמה פעמים איומים על חייו. לפני שלוש שנים וחצי, עבר עם בת זוגו, ד"ר קתרין רוטנברג, שהיתה ראש המחלקה ללימודי מגדר באוניברסיטת בן־גוריון, ושני בניהם, להתגורר בלונדון, אחרי שקיבלו מענק מחקר מהאיחוד האירופי. כיום הוא משמש פרופסור למשפט בינלאומי וזכויות אדם באוניברסיטת לונדון.
הסיבה לעזיבה, מסביר גורדון, לא היתה האיומים שקיבל על חייו, וגם לא המאבק מול ראשי מערכת ההשכלה הגבוהה. בסופו של דבר, מה שהכריע את הכף היה המחשבה על עתידם של הילדים. "אני לא רואה אופק פוליטי ויש לי שני בנים, עם כל המשמעות של לגדל בנים בישראל".
וגם קיבלת עבודה מצוינת בלונדון.
"נכון, אבל העבודה שלי בארץ היתה במידה רבה יותר טובה. מאוד אהבתי את המחלקה בבן־גוריון, אהבתי את הסטודנטים ואת חברי הסגל. הרגשתי שיש לי קהילה, ועל זה היה מאוד קשה לוותר. גם כשהגענו ללונדון, לא תיכננו להישאר. אם היינו זוג צעיר ללא ילדים, אני לא בטוח שהיינו נשארים". גורדון מוסיף כי "לקום ולעזוב בגיל 50 ומשהו, זה לא הדבר הכי פשוט. יש הרגשה של כישלון אישי וכישלון של מחנה".