היום הם בני שישים

[riki yot levi]

היום הם בני שישים

כן,
הם כולם בני אותו שנתון לידה, הם כולם, כל אחד בתורו
נכנסים למה שהם מכנים 'המחצית השניה'... ילידי 1957...
יהיה מי שיאמר 'גבר אספנות' על משקל רכב אספנות...
רובם יגידו שהגיל זה מספר.. רק ספרות... מבחינתי 'אהלן וסהאלן'...
רק שיהיו מבסוטים...
הם נפגשו בשנת 1978. עד אז איש מהם לא הכיר ולא ידע אל האחר...
כל אותם משותף להם הרצון לשרת בצנחנים. כומתה אדומה נעליים אדומות...
להוציא אחד.
רובם התאמנו חודשים, היה מי שהתאמן שנה ויותר... לעבור את המבחנים ואת
המבדקים בהצלחה... היו רצים בלילות כשתרמיל עמוס אבנים על הגב...
רצים קילומטרים לא מוכנים להישבר בשום תנאי... לילות של ריצה בגשמים...
בלילות של לחות כבדה... ובימים של להט...
הם באו מהקיבוצים... מהמושבים, מהערים ומהעיירות חדורים באותו הלהט לאותה הכומתה והנעליים האדומות
כן... גם כנפי הצניחה. להוציא אחד.
לפני שהתגייס אמר לו אבא שלו... 'אל תהרוס את אמא שלך'... רב לה בחיי אשה אחת
ממוצעת שואה... בן על כסא גלגלים מארץ המרדפים... כאילו מה? לא עברה את המבחן???
אמר לו 'אבא. על הכתף שלי לא תהיה כומתה אדומה...' הבטיח. כל הבטחה שלו פלדה.
כבר באותם שנים של נעורים - כווולם ידעו... צילה זו מילה.
בלשכת גיוס כשנשאל... אמר 'גולני'...
והגורל משחק את המשחק שלו אחרת...
סיפר באחד הפעמים בפגישה אצל משפחה שכולה... ששכלה בן יליד 1957
שהוא ואחיו דומים 'קופי'... קצת הפרש של שנים וזהו... וכך
בין שרשם 'גולני' לבין שיקבל תשובה באיזה שעה יהיה הראיון וה'מסע'
הילך לא בשבילי הבקו"ם בתל השומר, אולי חיפש חבר, מכר... נסעו אותו
רגליו אל השק"מ, ואל השק"מ לא הגיע... על השביל עושה דרכו מהשק"ם סרן
שכומתה אדומה על כתפו... ונעליו אדומות... הביט בו בטרום טירון עצר הליכתו
ושאל 'חייל'.
הביט סביבו ולא ראה למי יכול היה הקצין לשאול. הצביע על עצמו אמר לו 'אתה, אתה'
עמדו זה מול זה
שאל... 'אתה אחיו של אודי?' אמר לו 'כן' אמר לו 'הייתי חייל שלו היה המ"מ שלי באותו...'
אמר לו 'כן' כמו לא מבין מה דבקה בו תהילת אחיו...
'ידענו שהיה גיבור' אמר לקצין משפיל עיניו.
'נו?' שאל 'אני מקווה שאתה מתכוון להמשיך דרכו...'
את השיחה המשיכו על הכביש הראשי שבבסיס, יצאו את השער
סיפר לו, לקצין על אחיו מאז אותו היום והלאה ואת המילה 'שנתן' לאביו...
אמר לו...
אמר לו... אני? ליחידה? אין סיכוי שאצליח... לא, לא'
'ואם?' שאל הקצין.
'למדו אותי שאסור לסרב פקודה המפקד'...
באותו ערב יצאו למסע קצר ומהיר. בחינה קצרה קצרה מאוד לפני
המסע הגדול, הארוך של ההכשרה להיות לוחם, לוחם מהטובים שיש בעולם....
היה יושב כך צמוד לאם השכולה... על השולחן מיני פיצוחים, שתיה קלה...
מלוחים, מתוקים וחבורה של לוחמים לשעבר... , מחזיק בכף ידה...
ונותן לרגעים להיות של בנה שנפל , שבאופן לא רשמי נהרג במחנה אימונים...
בדרום הארץ...
'ואני עד היום... ' אמרה נרגשת... כאילו קבלה את בנה לרגע קל אחד לעמוד מולה...
חבורה
מאז שהתגבשו ללחום יחד... לתת את חייהם למען... מאז אותו יום...
שהם התקבלו ליחידה רשמית ואולי מעט קודם... הם יחד.
הם שמחים ביחד, הם עצובים ביחד... הם נותנים יד כתף...
הם קהילה בתוך קהילה בתוך קהילה... והשנה הם בני שישים...
צה"ל כבר לא זקוק להם...
למפגשים הרשמיים והלא רשמיים, אם שחטו עגל למפגש חצי שנתי...
ואם רק טלה או... ואו...
תחילה באו כבודדים והיו שמחים... אחר כך באו...
עם הבנות... והנשים... והצאצאים... וכיום כל אחד משוויץ בנכדות...
בנכדים.
פעמיים בשנה נפגשים... לפחות היו שנים שגם יותר... שאם חייבים
לעזור ליואל לשפץ? ואם אישי נתקל בבעיה???
ואם לרותי ויחיאל נולדה נכדה...
השנה ככל שנה נעלה ונבוא אל המשפחות השכולות.
הורים שכולים רבים 'הלכו'... את הנשארים מחבקים...
לא פעם האחים והאחיות מבקשים את המפגש... הרבה גאוה
לדעת מי היה הבן, האח... וגם לנו הנשים שליד... אנחנו יודעות...
אבל להקשיב... לשמוע???
השנה בסימן נכדים... מהבוקר ועד הערב נעלה בין משפחות...
עד ערב, אז נחזור איש אישה לביתם... לחגוג, שהרי החגיגה באה על האבל...
על הזיכרון... כי מי שחושב לרגע שזו מליצה ומה...
אני הייתי ברצון מזמינה את העם... לפגוש את אותם הורים... לשמוע
את אותם הסיפורים שאסור באיסור חמור לספר... למרות שהם הם- הלוחמים...
ילידי 1957 כולם... בני שישים... כרס, שיבה ונכדים...
דור דור ומגש הכסף שלו... דבר לא ניתן בחינם...