ככה זה
הבתשלי הקטנה, חיי ונישמתי (ומכאן אשוויץ בפניכם שאתמול היא עברה בטסט ראשון), מסיימת בעוד שלשה שבועות שנתיים שרות צבאי פלוס שנת שרות. הבת הבכורה שלי סיימה שנתיים, זוגתי שתחיה עד מאה ועשרים שרתה שירות מלא פלוס שנת שרות בגרעין עודד וגם אנוכי עבדכם הקטן והזוטר עשיתי איזה שש שנים נטו בצה"ל תוך הפסד כלכלי ניכר. העזר שכנגד (לפעמים אני עוזר לה אם היא נורא נחמדה) ואנוכי הכרנו כאשר שנינו עבדנו עם נערי\ות מצוקה אי אז בשנות השבעים. אנחנו, בני ההתישבות העובדת, חונכנו שאדם הוא אינו אי ואיכותה של חברה נמדדת על פי תרומת הפרטים שבה. היום זה אחרת, קשה לבוא בטענות לנוער שרואה את מנהיגיו הדואגים איש איש לישבנו השמן, לראות ממשלה אחרי ממשלה שמרמה את בוחריה, לראות את נכסי המדינה שנקנו בדם ועמל נמכרים למספר קטן של אנשים בחצי ממחיר הקרן, לראות שהצדק נמצא תמיד לצידם של אלה שיש להם מספיק כסף לעורכי דין יקרים, להבין שאין שום קשר בין איכותך האזרחית ליחס ולשרות שאתה מקבל מהחברה בכלל והשלטונות בפרט. קל מאוד להתנפל על האמנים. תמיד זה היה כך. עוצרים את אריק איינשטיין ואורי זוהר על קצת מריחואנה שעה שמשפחות הפשע ממשיכות למכור הרואין ויוצאות בעסקות טיעון מגוחכות אם המשטרה בכלל טרחה להתעסק אתם. מתנפלים על אמנים משתמטים בזמן שאף אחד לא מדבר על בניהם של ראשי המדינה ופרוטקציונרים שמשרתים שירות נוח. בסך הכל כמו בשאר העניינים מטפלים בפצע החיצוני ולא בשורש המחלה וגורמי הפציעה. הכל ספינים וקמפיינים, שום דבר לא רציני. מתנפלים על אנשים ידועים וחשופים אבל אף אחד לא שואל את עצמו מה הם הגורמים למצב הזה ומדוע הצעירים לא חשים את תחושת החובה ותחושת ההזדהות עם המדינה כהוריהם. כאשר יגיע הניעור שאנחנו כל כך צריכים אולי דברים ישתנו. בינתיים, ימשיכו להפקיר את האזרחים בימי מלחמה כבימי שלום, ימשיכו לרסס אותנו מראש המקפצה ואחר כך ישכרו משרדים של יחסי ציבור שיתנפלו על מגזר זה או אחר שהוא לא : משרת/משלם מיסים/מתנהג יפה בכביש/עובד קשה/נקי/חכם/ארופאי/יפה/שמח כמו בחוצלארץ.
