אלון דובובי
New member
זוכרים את הניסוי הזה שאהבנו כילדים, של להחזיק בידיים למשך כמה שניות משהו נורא כבד, ואז להניח אותו ולהרגיש כאילו הידיים שלנו מרחפות מעלה מעצמן? כאילו יש ׳להן׳ רצון משל עצמן?
האדם הוא ייצור דואלי. לא במובן שהגוף והנפש נפרדים הם, אלא בכך שלאדם יש תודעה, שלמרות היותה מושתתת על הגוף - היא במובנים רבים חיצונית לו, לא חופפת לו, ומביטה בו ׳מבחוץ׳, לעתים אפילו תוך תחושת ניכור. משום שכך, לעתים אנו חווים תחושות גופניות כמוזרות לנו; משום שכך, קיימת החוויה המוכרת בעת מחלה / זיקנה ש״גופי בוגד בי״; משום שכך, לא תמיד אנו מזהים (או מזדהים עם) את הדמות הנשקפת לנו במראה; משום שכך, קיימת תופעה הקרויה כאבי / איברי פאנטום; ומשום שכך, האפקט האידיאומוטרי יש בו מן האמת.
האפקט האידיאומוטורי הוא תופעה פסיכולוגית בה אדם מבצע פעולות בצורה לא מודעת. בדומה לתגובה הרפלקסיבית לכאב, הגוף לעתים פועל בצורה לא מודעת, ללא החלטה רצונית של האדם ליזום פעולה, כחלק מהמערכת הפאראסימפתטית / אוטונומית בגוף.
החוויה האנושית חצויה, בכך שישנן תמיד מחשבות אולם במקביל אליהן ישנה מודעות למחשבות - מחשבות על המחשבות, מטה-קוגניציה. אותו פער, בייחוד כשמתבטא בין התודעה המודעת לבין תופעות גופניות, עשוי להוליד מצבים מעניינים פסיכולוגית של פעילות גופנית בצורת התנהגות בעולם שאיננו מודעים לה.
האפקט האידיאומוטרי עשוי להופיע כהשפעות סוגסטיביות או ציפיות על התנהגות מוטורית לא-רצונית או מודעת, כמתבטא בהופעות של מנטליסטים או מהפנטים, כתיבה אוטומטית או משחק השולחנות. אפילו תופעת לוח הוויג׳ה המשמש לסיאנסים ותקשור יכול להיות מוסבר באמצעות אפקט זה.
כמטפל, לעתים אני מבחין בשפת הגוף של המטופל, אשר מספרת לי משהו שהוא עדיין אינו מוכן לומר לי ישירות, באופן ורבלי. אחת הדוגמאות הנפוצות היא כאשר אנו דנים בהיבטים מהותיים ואינטימיים של החיים ומעלים שאלות נוקבות, וכמעט מיידית ניתן להבחין באי-שקט פסיכומוטורי של ניעות רגליים / ידיים מוגברת, כרמז לעיסוק הטעון רגשית עבורו. מחקרים מסוימים אף מרחיקים לכת וטוענים שכאשר האדם דן בעתידו, הוא נוטה לרכון קדימה בכיסאו, ולהתרווח לאחור כאשר מדבר על עברו. אני תמיד משתדל להיות ער גם לאפיק תקשורתי א-מילולי זה, ולמה שהוא יכול לספר לי על האדם שיושב מולי.
היש לנו התנסות כלשהי עם תגובות גופניות בלתי רצוניות?
