אז הנה הסיפור. מכלי ראשון.
לאצל וללחי היו חברים באירלנד. תא קטן שרובו, אגב, מה שקרוי חרדים (אירופאים, בעלי מקצוע). שני הארגונים בקשו מחבריהם, בין יתר משימותיהם (למשל לבלוש אחרי הנמלים למשלוחי נשק לערבים), למצוא מעבדות זיוף דרכונים ומסמכים. היחידים שהיו בעלי מלאכה אומנים, ומהמשובחים ביותר, היו חברי המחתרת האירית. נגד הבריטים היה בדיוק בשבילם, והם העמידו את כל שירותיהם הטובים חינם אין כסף (והוסיפו לעזור לשני הארגונים בהשגת נשק ותחמושת). התא גייס נזירה אוהבת ישראל אירית והיא הערימה על שלטונות הבריטים והבריחה את כל הדרכונים למחנות העצורים באפריקה. היא האריכה ימים. המדינה קמה, הבריטים קבלו בעיטה מהישוב וכולם היו מרוצים. חברי התא, אגב, השתתפו במלחמת העצמאות. האיש שלנו גוייס לחיל הים (חרדי על ספינת חיל הים, דאז...). זה לא נגמר כאן.
בתחילת שנות השישים אחד מחברי התא, שכבר עבר לגור בלונדון, פותח את דלת ביתו וראש חברי המחתרת האירית שעזרו אז, עומד בפתח, הם מתחבקים ונכנסים בשיחה. האירי אומר: אנחנו עזרנו לכם בשנות הארבעים, עכשיו אנחנו צריכים עזרה מכם. האיש היה המום, ובקש זמן לבדוק. פנה ישירות למי שפנה, וכמובן הגיעה תשובה שלילית. האירי חזר, לא אהב את התשובה ואמר לו שיבדוק שוב. כמובן שהתשובה נשארה לא. האירי אמר לו: עד עכשיו היה בינינו ברית אחים של דמים, אבל מעכשיו, דמך ודם משפחתך הותר, ראה את עצמך ומשפחתך כמתים, והלך.
האיש לא ידע את נפשו. אשתו ניצולת שואה מהמחנות, עם בעיית נרווים קשה, ולהם שני ילדים. הוא נסע באותו לילה לאירופה לפגוש תלמיד חכם וצדיק שהוא הוקיר וסיפר הכל. השאלה הראשונה הייתה האם להתקפל מיידית מלונדון ולברוח, ולאן. הרב ענה, המצב ביש, אבל בריחה עכשיו זה לא נכון - מבחינת מחשבת האירים. אז מה לעשות? הרב אמר לו, המצב ביש, ובעזרת השם זממת האירי לא תצא לפועל. תמשיך בדיוק בשגרת עיסוקך, אל תגיד אף מילה על זה לאף אחד, בטח לא בתוך המשפחה. ככה הוא הסתובב... עד שעשר שנים אחר כך הוא ראה את תמונת האירי בעיתון - חוסל ע"י הבריטים.
לא הרבה זמן לפני שהוא נפטר הוא סיפר למשפחתו את כל האירוע. הם כמובן כעסו על שתיקתו, אבל לא יכלו שלא להעריץ את כוחות הנפש שלו.