עפרה מדיסקר
New member
חנות העתיקות והאספנות נמצאת ברחוב דורות ראשונים 9 ירושלים
רק עכשיו שמתי לב שחיפשו את כתובת החנות של בעלי
בהזדמנות אני מצרפת קטע מ" מועדון האספנים בן יהודה 34 ירושלים"
כשהמילואים מסתיימים סוף-סוף הוא מבשר לי שהחליט לפתוח חנות עתיקות במרכז העיר. מישהו שפגש במילואים הציע לו שותפות. מזמן לא ראיתי אותו נלהב כל כך. עיניו, שנוצצות דרך קבע, מאירות עכשיו כמו שני פנסי רחוב. הזקן הטרי שגידל במילואים הולם אותו. "את לא מבינה איזו הזדמנות זו. תמיד רציתי שתהיה לי חנות שיש בה רק דברים טובים".
"מה זה 'דברים טובים'? יש טובים ורעים בסיפור הזה?", אני שואלת בהתרסה.
"טובים, חשובים, נדירים, יקרים, איכותיים, תקראי לזה איך שתרצי, העיקר שזאת תהיה חנות יפה ויוקרתית שאנשים עם הרבה כסף יתגאו שקנו בה".
אורי הפעוטה, שקיבלה מחדש את אביה, נצמדת אליו כגור קואלה חמוד. היא עוטפת את צווארו בחוזקה ולא מרפה. הוא מחבק אותה חזק, ומספר לה שלאבא תהיה חנות יפה ושכשתהיה גדולה תוכל לעזור לו.
"ומה יהיה גורל החפצים שקנית בשנתיים האחרונות?", אני משביתה את האידיליה.
"תמשיכי למכור אותם במרתף העיר", יוחאי משיב, מופתע שאני בכלל שואלת. "הסתדרת מצוין כשלא הייתי".
"סליחה?! זה מה שמגיע לי? שכנעת אותי להחליף אותך לחודש, ועכשיו זה לתמיד?" אני מביטה בו לא מאמינה. "אולי תבקש במקום להעמיד אותי בפני עובדה?"
נחשול עלבון מתנער מרבצו ומשתלט עלי בפראות. אני חסרת אונים מולו. גופי מתקשה ואני הופכת לנציב עלבון.
"ענתי, זה לא עונש, זו פרנסה. תמשיכי לעבוד בטלוויזיה, וביום שישי תמכרי במרתף. תרוויחי מקצוע ליום שבו תאריך התפוגה שלך יגיע ויקצצו אותך מרשות השידור".
"תודה, באמת תודה שאתה דואג לעתידי המקצועי", אני מנסה להגיד, אבל הקול מסרב לצאת. העלבון הצמיגי נכרך סביבי, מקיף את כולי בשכבה עבה ובלתי חדירה. אני הולכת לחדר השינה, מתכסה בשמיכה, מפנה את ראשי לקיר ובוכה. יוחאי הולך אחרי, מחבק אותי, מרים את ראשי המתייפח, מביט לתוך עיניי ואומר: "ענתי, אל תיקחי את זה כל כך קשה. שנה, תנסי שנה אחת. אם לא תרצי להמשיך אחרי שנה, נסגור את הבסטה. אבל תני לזה הזדמנות".
רוב האספנים שהיו מגיעים לדוכן עברו יחד עם יוחאי לחנות שפתח ברחוב דורות ראשונים. החתוליים שבהם קיבלו את חילופי הפרסונל באדישות ולא ראו סיבה לשנות את הרגליהם.
ל פתיחת החנות
רק עכשיו שמתי לב שחיפשו את כתובת החנות של בעלי
בהזדמנות אני מצרפת קטע מ" מועדון האספנים בן יהודה 34 ירושלים"
כשהמילואים מסתיימים סוף-סוף הוא מבשר לי שהחליט לפתוח חנות עתיקות במרכז העיר. מישהו שפגש במילואים הציע לו שותפות. מזמן לא ראיתי אותו נלהב כל כך. עיניו, שנוצצות דרך קבע, מאירות עכשיו כמו שני פנסי רחוב. הזקן הטרי שגידל במילואים הולם אותו. "את לא מבינה איזו הזדמנות זו. תמיד רציתי שתהיה לי חנות שיש בה רק דברים טובים".
"מה זה 'דברים טובים'? יש טובים ורעים בסיפור הזה?", אני שואלת בהתרסה.
"טובים, חשובים, נדירים, יקרים, איכותיים, תקראי לזה איך שתרצי, העיקר שזאת תהיה חנות יפה ויוקרתית שאנשים עם הרבה כסף יתגאו שקנו בה".
אורי הפעוטה, שקיבלה מחדש את אביה, נצמדת אליו כגור קואלה חמוד. היא עוטפת את צווארו בחוזקה ולא מרפה. הוא מחבק אותה חזק, ומספר לה שלאבא תהיה חנות יפה ושכשתהיה גדולה תוכל לעזור לו.
"ומה יהיה גורל החפצים שקנית בשנתיים האחרונות?", אני משביתה את האידיליה.
"תמשיכי למכור אותם במרתף העיר", יוחאי משיב, מופתע שאני בכלל שואלת. "הסתדרת מצוין כשלא הייתי".
"סליחה?! זה מה שמגיע לי? שכנעת אותי להחליף אותך לחודש, ועכשיו זה לתמיד?" אני מביטה בו לא מאמינה. "אולי תבקש במקום להעמיד אותי בפני עובדה?"
נחשול עלבון מתנער מרבצו ומשתלט עלי בפראות. אני חסרת אונים מולו. גופי מתקשה ואני הופכת לנציב עלבון.
"ענתי, זה לא עונש, זו פרנסה. תמשיכי לעבוד בטלוויזיה, וביום שישי תמכרי במרתף. תרוויחי מקצוע ליום שבו תאריך התפוגה שלך יגיע ויקצצו אותך מרשות השידור".
"תודה, באמת תודה שאתה דואג לעתידי המקצועי", אני מנסה להגיד, אבל הקול מסרב לצאת. העלבון הצמיגי נכרך סביבי, מקיף את כולי בשכבה עבה ובלתי חדירה. אני הולכת לחדר השינה, מתכסה בשמיכה, מפנה את ראשי לקיר ובוכה. יוחאי הולך אחרי, מחבק אותי, מרים את ראשי המתייפח, מביט לתוך עיניי ואומר: "ענתי, אל תיקחי את זה כל כך קשה. שנה, תנסי שנה אחת. אם לא תרצי להמשיך אחרי שנה, נסגור את הבסטה. אבל תני לזה הזדמנות".
רוב האספנים שהיו מגיעים לדוכן עברו יחד עם יוחאי לחנות שפתח ברחוב דורות ראשונים. החתוליים שבהם קיבלו את חילופי הפרסונל באדישות ולא ראו סיבה לשנות את הרגליהם.
ל פתיחת החנות
