ניצן אלישיב
New member
לזכרם, כמה מילים שרוצות לצאת..
"מה אתה חושב כל כך הרבה??" נשמע קול מאחורי , " תפסיק לחשוב , זה יטוס גם ככה". אני מסתובב לאחור, ורואה גבר חייכן , שער קצר, ממושקף, לבוש ב"מעיל-צלמים" חום כזה עם אלף כיסים... ככה הכרתי את צבי פז. זה היה לפני כשנתיים , בשלבים האחרונים של לימודי הטיס שלי. למדתי ב FNA שמטוסיהם חונים ברחבה המערבית , ממש בסמוך למסוקים הקטנים (שכפי שלמדתי אחר כך להכיר היו אהבתו הגדולה של צבי). חורף 2002, אני אמור לצאת לסולו ניווטים, בודק את המטוס לפני המראה, אך הרוח הנושבת על פני קצת מטרידה. ואז מגיע צבי, רואה אותי מתחבט ואמר מה שאומר. וממשיך: " זה כלום, לפי ההרגשה שלך זה רוח סערה, אבל תאמין לי שזה פחות מ-8 קשרים. קטן עליך"..ואכן, לפני המראה אומר לי הפקח במגדל "רוח מסלול קלה"... כל ה"פגישות" שלנו היו בערך כך. אני לפני או אחרי המראה, וצבי ז"ל יורד מטיסה או בדרך אליה. תמיד, אבל תמיד היתה לו סבלנות לעצור ולהחליף מספר מילים. גם ביום שיצאתי למבחן המעשי פגשתי אותו. " נו, היום יהיה לנו עוד טיס??" אני כולי מתרגש ולחוץ, וצבי מרגיע אותי. "אתה רוצה שאחכה איתך עד שהבוחן יגיע?" סיפר לי חויות מההיסטוריה שלו, ואני לא שם לב איך הזמן עובר ואני הולך ושוכח את הבחינה והלחץ. אח"כ , כבר לא הגעתי כל כך הרבה לרחבה המערבית. ביליתי יותר במרכז השדה. אבל אי אפשר לעבור בהרצליה בלי לפגוש פנים מוכרים, ותמיד המשכנו להחליף שלומות. כך גם נודע לי שצבי ז"ל קורא בשקיקה את הפורום. היה נוהג מדי פעם להגיב על דברים שכתבתי. שמחתי יותר מאוחר לראות דברים שכתב בעצמו. בהרצליה, כמו בהרצליה, אתה תמיד למד על האנשים מסיפורים , בהרצליה, לא רבים המפרגנים ולא תמיד תשמע דברים טובים. אבל על צבי פז ז"ל מעולם לא שמעתי מילה רעה. כל ששמעת היה רק כמה הוא טוב לב ושמח לעזור ומתנדב לסייע בכל מה שרק היה יכול. את נמרוד גרשוני, חצי "פוש פוש" , הכרתי בימים הראשונים שהצמד הזה נכנס לפורום. זכיתי להטיס את שניהם, ביחד ולחוד. בטיסה הראשונה שלי עם נמרוד הוא שואל אותי- "תגיד. אלישיב זה שם פרטי או שם משפחה? " .."שם משפחה " אני עונה לו. "אתה במקרה מכיר את מור אלישיב??" , אכן, עניתי, יש לי אחיינית בשם מור שגרה בכוכב יאיר" (עדיין לא ידעתי איפה הוא גר) "אז אנחנו חברים. אני מכיר אותה מילדות" ענה לי נמרוד. כמה שהעולם קטן ,.. יצא לי לפגוש אותו אחר כך עוד מספר פעמים, ותמיד הייתי שומע סיפורים במפגשים משפחתיים. ככה נודע לי שהוא עומד להגשים חלום ויצא לארה"ב ללמוד טיסה. כל כך שמחתי בשבילו. פגשתי בו שוב כשחזר לארץ עם הרשיון בידו, והוא טס איתי את טיסתו הראשונה בארץ כבעל רשיון.ראית בחור כשרוני ויפה ,בעל כח רצון ושמחת חיים וידעת שלפניך מישהוא שעוד יגיע רחוק. ביום ששי, כמו כל סוף שבוע, אני מתנתק מהעולם, מכבה את הסלולרי, ולא מתקרב למחשב. חובה לנקות קצת את הראש והנפש ולעסוק בעיניני הבית. בשעה 1500, מצלצל הטלפון. אחי על הקו."אתה בסדר?" הוא שואל. "טוב לשמוע.. אבל. שמעת שנמרוד נפגע בתאונת מטוס?". והסוף המר ידוע... עצוב. עצוב.. כל הזמן חולפות בראש התמונות המזעזעות וברקע פניהם המחייכות של נמרוד וצבי. זכיתי להכיר שני אנשים נפלאים שבבת אחת נגדעו ואינם. האחד השאיר אחריו קריירה ארוכה ומפוארת, וחברים טובים ורבים , השני- הבטחה צעירה שלא הספיקה להתגשם.. את ערן ז"ל , לא הכרתי כלל, אבל ממה ששמעתי בימים האחרונים- גם לכתו היא אבדה נוראית. אני מבקש לנחם את המשפחות האבלות, את הקרובים והחברים. מי יתן וזכרם לא ישכח לעד, ותמיד נזכור אותם ברגעים היפים. מי יתן ונוכל להמשיך לטוס בבטחה כשהם שומרים עלינו ממעל.. רק בשבילם, צריך לצאת ולטוס ולהמשיך את שגרת החיים. ורק שלא נדע עוד צער.
"מה אתה חושב כל כך הרבה??" נשמע קול מאחורי , " תפסיק לחשוב , זה יטוס גם ככה". אני מסתובב לאחור, ורואה גבר חייכן , שער קצר, ממושקף, לבוש ב"מעיל-צלמים" חום כזה עם אלף כיסים... ככה הכרתי את צבי פז. זה היה לפני כשנתיים , בשלבים האחרונים של לימודי הטיס שלי. למדתי ב FNA שמטוסיהם חונים ברחבה המערבית , ממש בסמוך למסוקים הקטנים (שכפי שלמדתי אחר כך להכיר היו אהבתו הגדולה של צבי). חורף 2002, אני אמור לצאת לסולו ניווטים, בודק את המטוס לפני המראה, אך הרוח הנושבת על פני קצת מטרידה. ואז מגיע צבי, רואה אותי מתחבט ואמר מה שאומר. וממשיך: " זה כלום, לפי ההרגשה שלך זה רוח סערה, אבל תאמין לי שזה פחות מ-8 קשרים. קטן עליך"..ואכן, לפני המראה אומר לי הפקח במגדל "רוח מסלול קלה"... כל ה"פגישות" שלנו היו בערך כך. אני לפני או אחרי המראה, וצבי ז"ל יורד מטיסה או בדרך אליה. תמיד, אבל תמיד היתה לו סבלנות לעצור ולהחליף מספר מילים. גם ביום שיצאתי למבחן המעשי פגשתי אותו. " נו, היום יהיה לנו עוד טיס??" אני כולי מתרגש ולחוץ, וצבי מרגיע אותי. "אתה רוצה שאחכה איתך עד שהבוחן יגיע?" סיפר לי חויות מההיסטוריה שלו, ואני לא שם לב איך הזמן עובר ואני הולך ושוכח את הבחינה והלחץ. אח"כ , כבר לא הגעתי כל כך הרבה לרחבה המערבית. ביליתי יותר במרכז השדה. אבל אי אפשר לעבור בהרצליה בלי לפגוש פנים מוכרים, ותמיד המשכנו להחליף שלומות. כך גם נודע לי שצבי ז"ל קורא בשקיקה את הפורום. היה נוהג מדי פעם להגיב על דברים שכתבתי. שמחתי יותר מאוחר לראות דברים שכתב בעצמו. בהרצליה, כמו בהרצליה, אתה תמיד למד על האנשים מסיפורים , בהרצליה, לא רבים המפרגנים ולא תמיד תשמע דברים טובים. אבל על צבי פז ז"ל מעולם לא שמעתי מילה רעה. כל ששמעת היה רק כמה הוא טוב לב ושמח לעזור ומתנדב לסייע בכל מה שרק היה יכול. את נמרוד גרשוני, חצי "פוש פוש" , הכרתי בימים הראשונים שהצמד הזה נכנס לפורום. זכיתי להטיס את שניהם, ביחד ולחוד. בטיסה הראשונה שלי עם נמרוד הוא שואל אותי- "תגיד. אלישיב זה שם פרטי או שם משפחה? " .."שם משפחה " אני עונה לו. "אתה במקרה מכיר את מור אלישיב??" , אכן, עניתי, יש לי אחיינית בשם מור שגרה בכוכב יאיר" (עדיין לא ידעתי איפה הוא גר) "אז אנחנו חברים. אני מכיר אותה מילדות" ענה לי נמרוד. כמה שהעולם קטן ,.. יצא לי לפגוש אותו אחר כך עוד מספר פעמים, ותמיד הייתי שומע סיפורים במפגשים משפחתיים. ככה נודע לי שהוא עומד להגשים חלום ויצא לארה"ב ללמוד טיסה. כל כך שמחתי בשבילו. פגשתי בו שוב כשחזר לארץ עם הרשיון בידו, והוא טס איתי את טיסתו הראשונה בארץ כבעל רשיון.ראית בחור כשרוני ויפה ,בעל כח רצון ושמחת חיים וידעת שלפניך מישהוא שעוד יגיע רחוק. ביום ששי, כמו כל סוף שבוע, אני מתנתק מהעולם, מכבה את הסלולרי, ולא מתקרב למחשב. חובה לנקות קצת את הראש והנפש ולעסוק בעיניני הבית. בשעה 1500, מצלצל הטלפון. אחי על הקו."אתה בסדר?" הוא שואל. "טוב לשמוע.. אבל. שמעת שנמרוד נפגע בתאונת מטוס?". והסוף המר ידוע... עצוב. עצוב.. כל הזמן חולפות בראש התמונות המזעזעות וברקע פניהם המחייכות של נמרוד וצבי. זכיתי להכיר שני אנשים נפלאים שבבת אחת נגדעו ואינם. האחד השאיר אחריו קריירה ארוכה ומפוארת, וחברים טובים ורבים , השני- הבטחה צעירה שלא הספיקה להתגשם.. את ערן ז"ל , לא הכרתי כלל, אבל ממה ששמעתי בימים האחרונים- גם לכתו היא אבדה נוראית. אני מבקש לנחם את המשפחות האבלות, את הקרובים והחברים. מי יתן וזכרם לא ישכח לעד, ותמיד נזכור אותם ברגעים היפים. מי יתן ונוכל להמשיך לטוס בבטחה כשהם שומרים עלינו ממעל.. רק בשבילם, צריך לצאת ולטוס ולהמשיך את שגרת החיים. ורק שלא נדע עוד צער.