פרולוג (לנובלה) חליל מילל בואדי
פרולוג
"בימים ההם אין מלך בישראל"(שופטים י"ז 6)
חולות המדבר צרבו את כפות רגלי היחפות, רץ הייתי אל האוהל בו שכבה נעימה שותקת את ציריה, ואילמותה מכבידה את מצוקתה. לחות מלוחה חדרה אל עיני וזיעתי נמהלה בדמעות החרדה והבהלה, שניגרו על פני. מסונוור הייתי מן החולות הלבנים ומן השמש הצורבת את גופי ואת קרבי, לשוני יבשה ושפתי חרבו. כל עוד נפשי בי פרצתי אל האוהל, אל זעקת עיניה של נעימה ואל אילמות שפתיה הפצועות הרוטטות בכאב. הנער שהזעיקני מן השדה אמר שקרובה שעת הלידה, כך אמרה לו המיילדת, אך שעות רבות חלפו, וכבר ירד הערב כאשר נשמעה פעייתו הנרגזת של הילוד. נעימה עצמה את עיניה בתשישות וידי המלטפת דיברה אליה ניחומים.
דויד נולד אל השקט, אל הכאב, אל החולות הלבנים ואל השמש החורכת, שאין ממנה מנוס.
מאז שנגמל משדי אימו, היה מהדס באוהל בשתיקה, מושך בשובל שמלתה של נעימה כשנצרך לה, יודע אילמותה, מכיר את דממתה ופוצח בבכי קולני ונרגש רק ברגע שהיה רואה את דמותי מופיעה בפתח. פעמים רבות הייתה נעימה בוכה עימו חרש בראותה את דמעותיו. את דויד הייתי מרגיע במילים, שצלילן מביא שקט, ואת אימו בשפת ידי המלטפות.
כשהרתה נעימה בשנית היה דויד תינוק בן שנה ומחצה, שערו מקורזל, עיניו החומות רכות מחד ודרוכות מאידך, שפתי הדובדבן שלו מוצצות בשקיקה פיסת בד, שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו. בפיסת בד זו מצא ניחומים ומרגוע בעוד אימו עוסקת בעבודת יומה.
נעימה הייתה שולחת בו עיניים מצועפות וחרדות כל אימת שנגע בשמלתה, ידה הסורקת את שערו וזרועותיה החובקות אותו היו לדידו גן עדן שאין מִשְׁלוֹ. שתקן היה דויד ומלותיו הראשונות יצאו מפיו משובשות ומרוסקות. הרבה טרחתי על דיבורו ולא עלה בידי לשפרו, שכן רוב ימי עברו עלי במרעה ובשדות. רק בשבת יכולתי להתפנות לצרכיו; ללמדו ולפנקו מעט.
ער, בננו השני, נולד בשנת הבצורת הגדולה. נודדים היינו צפונה, מחפשים איי ירק – מחייה לצאן. הבארות יבשו כמעט כולן כשכרעה נעימה ללדת. המיילדת, תבוא עליה ברכה, אגרה מים בקנקניה ושמרה עליהם צחים ונקיים, כשהיא מצפה לשעת הלידה של נעימה ומכינה את כל הדרוש ליום המיועד.
שלא כמו בלידתו של דוד, זינק ער לאוויר העולם תוך זמן קצר, צירי הלידה של נעימה החלו כאשר עמדה השמש במרום הרקיע ועוד בטרם בואה הימה נשמעה צווחתו של התינוק, שנולד גדול ובריא.
ער החל יונק בשקיקה, כמה שעות לאחר הלידה ונדמה היה שכל החלב שבעולם אין בו כדי להשביעו. הוא תבע את מזונו ביום ובלילה בקול בכי חזק ורם. נעימה נענתה לו והייתה מחזיקה אותו בחיקה ומיניקה אותו עוד ועוד כשדויד מביט בה, מתנחם בפיסת הבד הצמודה אל פיו ובכף ידה של נעימה הסורקת את שערו.
מבלי שחשנו בכך, החלו אילמותה של נעימה ותובענותו של ער לערער את בטחונו של דויד. הוא היה מתכנס בפינת אוהל נסתרת או תחת שיח מדולדל, אשר צמח בסביבת האוהל, מוצץ חרישית את פיסת הבד ובוהה עד שנעימה, שהרגישה בחסרונו, הייתה יוצאת מבוהלת לחפשו. גם דויד וגם ער לא זכו מעולם לשמוע את קולה של נעימה. כל שיחתם עמה הייתה דרך המגע המבורך שלה. דויד למד מהר מאד לבטא את עצמו דרך מבט עיניו ודומה היה שבינו לבין נעימה התפתח קשר שאין בו צורך במילים. לא כן ער, הוא היה זקוק נואשות לקול מנחם כשהיה במצוקה כלשהי ונעימה – קצרה ידה מלהושיע. בייאושה ניסתה להעניק לו עוד מגע, עוד חיבוק או ליטוף. שוב ושוב הייתה דוחקת את פיטמת שדה לפיו כדי להרגיעו והוא היה יונק את השפע, הבלתי נדלה, גדל וצומח במהירות.
דויד וער בני הראשונים, אשר אהבתי – אייכם? נעימה האילמת, אישתי המופלאה, שעיניה וידיה הביאו לכולנו צרי ומרפא ונוחם, למה עזבתיני? באילו עולמות נדה עכשיו נפשך הקורנת, אשר ידעה כל-כך הרבה כאב בעולם הזה? איך אוכל למצוא נחמה ואתם לא איתי?
את סיפורכם, שהוא סיפורי, אני מספר כדי לנסות ולמצוא מרגוע מן הכאב והבכי.
פרולוג
"בימים ההם אין מלך בישראל"(שופטים י"ז 6)
חולות המדבר צרבו את כפות רגלי היחפות, רץ הייתי אל האוהל בו שכבה נעימה שותקת את ציריה, ואילמותה מכבידה את מצוקתה. לחות מלוחה חדרה אל עיני וזיעתי נמהלה בדמעות החרדה והבהלה, שניגרו על פני. מסונוור הייתי מן החולות הלבנים ומן השמש הצורבת את גופי ואת קרבי, לשוני יבשה ושפתי חרבו. כל עוד נפשי בי פרצתי אל האוהל, אל זעקת עיניה של נעימה ואל אילמות שפתיה הפצועות הרוטטות בכאב. הנער שהזעיקני מן השדה אמר שקרובה שעת הלידה, כך אמרה לו המיילדת, אך שעות רבות חלפו, וכבר ירד הערב כאשר נשמעה פעייתו הנרגזת של הילוד. נעימה עצמה את עיניה בתשישות וידי המלטפת דיברה אליה ניחומים.
דויד נולד אל השקט, אל הכאב, אל החולות הלבנים ואל השמש החורכת, שאין ממנה מנוס.
מאז שנגמל משדי אימו, היה מהדס באוהל בשתיקה, מושך בשובל שמלתה של נעימה כשנצרך לה, יודע אילמותה, מכיר את דממתה ופוצח בבכי קולני ונרגש רק ברגע שהיה רואה את דמותי מופיעה בפתח. פעמים רבות הייתה נעימה בוכה עימו חרש בראותה את דמעותיו. את דויד הייתי מרגיע במילים, שצלילן מביא שקט, ואת אימו בשפת ידי המלטפות.
כשהרתה נעימה בשנית היה דויד תינוק בן שנה ומחצה, שערו מקורזל, עיניו החומות רכות מחד ודרוכות מאידך, שפתי הדובדבן שלו מוצצות בשקיקה פיסת בד, שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו. בפיסת בד זו מצא ניחומים ומרגוע בעוד אימו עוסקת בעבודת יומה.
נעימה הייתה שולחת בו עיניים מצועפות וחרדות כל אימת שנגע בשמלתה, ידה הסורקת את שערו וזרועותיה החובקות אותו היו לדידו גן עדן שאין מִשְׁלוֹ. שתקן היה דויד ומלותיו הראשונות יצאו מפיו משובשות ומרוסקות. הרבה טרחתי על דיבורו ולא עלה בידי לשפרו, שכן רוב ימי עברו עלי במרעה ובשדות. רק בשבת יכולתי להתפנות לצרכיו; ללמדו ולפנקו מעט.
ער, בננו השני, נולד בשנת הבצורת הגדולה. נודדים היינו צפונה, מחפשים איי ירק – מחייה לצאן. הבארות יבשו כמעט כולן כשכרעה נעימה ללדת. המיילדת, תבוא עליה ברכה, אגרה מים בקנקניה ושמרה עליהם צחים ונקיים, כשהיא מצפה לשעת הלידה של נעימה ומכינה את כל הדרוש ליום המיועד.
שלא כמו בלידתו של דוד, זינק ער לאוויר העולם תוך זמן קצר, צירי הלידה של נעימה החלו כאשר עמדה השמש במרום הרקיע ועוד בטרם בואה הימה נשמעה צווחתו של התינוק, שנולד גדול ובריא.
ער החל יונק בשקיקה, כמה שעות לאחר הלידה ונדמה היה שכל החלב שבעולם אין בו כדי להשביעו. הוא תבע את מזונו ביום ובלילה בקול בכי חזק ורם. נעימה נענתה לו והייתה מחזיקה אותו בחיקה ומיניקה אותו עוד ועוד כשדויד מביט בה, מתנחם בפיסת הבד הצמודה אל פיו ובכף ידה של נעימה הסורקת את שערו.
מבלי שחשנו בכך, החלו אילמותה של נעימה ותובענותו של ער לערער את בטחונו של דויד. הוא היה מתכנס בפינת אוהל נסתרת או תחת שיח מדולדל, אשר צמח בסביבת האוהל, מוצץ חרישית את פיסת הבד ובוהה עד שנעימה, שהרגישה בחסרונו, הייתה יוצאת מבוהלת לחפשו. גם דויד וגם ער לא זכו מעולם לשמוע את קולה של נעימה. כל שיחתם עמה הייתה דרך המגע המבורך שלה. דויד למד מהר מאד לבטא את עצמו דרך מבט עיניו ודומה היה שבינו לבין נעימה התפתח קשר שאין בו צורך במילים. לא כן ער, הוא היה זקוק נואשות לקול מנחם כשהיה במצוקה כלשהי ונעימה – קצרה ידה מלהושיע. בייאושה ניסתה להעניק לו עוד מגע, עוד חיבוק או ליטוף. שוב ושוב הייתה דוחקת את פיטמת שדה לפיו כדי להרגיעו והוא היה יונק את השפע, הבלתי נדלה, גדל וצומח במהירות.
דויד וער בני הראשונים, אשר אהבתי – אייכם? נעימה האילמת, אישתי המופלאה, שעיניה וידיה הביאו לכולנו צרי ומרפא ונוחם, למה עזבתיני? באילו עולמות נדה עכשיו נפשך הקורנת, אשר ידעה כל-כך הרבה כאב בעולם הזה? איך אוכל למצוא נחמה ואתם לא איתי?
את סיפורכם, שהוא סיפורי, אני מספר כדי לנסות ולמצוא מרגוע מן הכאב והבכי.
