טיפים להיערכות
אחד הטיפים שאני חושבת עליו זה להיערך ללהיות עם התינוק נון-סטופ בשעות ובימים הראשונים לאחר הלידה, הרבה עור-לעור עם התינוק וגישה חופשית לציצי.
הרבה ממנגנוני משק החלב נקבעים בשעות ובימים הקריטיים האלה.
 
לוודא שהצוות בבי"ח תומך בשהיה ומגע רציף, ולשנן להם שזה מאוד חשוב לך.
אם הם לא תומכים - אז את במקום אחר לגמרי, מקום שבו את עובדת נגד הזרם וצריכה לייצר לעצמך את התמיכה.
למשל: דולה ללידה. שני מלווים לאחר הלידה: אחד שידאג לצרכים שלך, ושני - אסרטיבי, תקיף, אדיב ומודע לזכויות התינוק - שיוכל להיות בפוקוס על התינוק ולוודא שהוא נשאר אצלך כל עוד אין צורך רפואי ממשי [בדיקות שגרתיות זה לא נחשב] וחוזר אלייך *מייד* כשהצורך הרפואי נגמר [רוטינות ונהלים של בית החולים גם לא נחשבים לצורך רפואי].
 
פוסט-פארטום: לארגן לעצמך תמיכה מקסימלית לששת השבועות הראשונים. גם למען ההנקה, וגם למען רצפת האגן שלך. שתוכלי לזכות במנוחה, הרבה שכיבה, פטור כללי מכל עבודת בית, וכו'.
את יודעת הכי טוב מכולם איזו תמיכה ועזרה הכי מתאימות לך, אבל באופן כללי: כל שקל שאת משקיעה בתמיכה ועזרה בזמן הזה, חוזר אלייך בריבית לעשרים השנה הבאות.
 
להכין את הגדול לאח החדש באופן הכי טוב שאפשר, כי ככל שהוא יהיה יותר סגור על עצמו רגשית, כך גדלים סיכוייך להחלים היטב מהלידה ולהקדיש בנחת את הזמן הדרוש לביסוס הנקה (8 שעות ביום, בימים הראשונים). הטיפים כולם באדיבות הפיזיותרפיסטית המלכה שלי ובעלה הפסיכיאטר
:
 
כשאת אומרת לילד שתלכי לבית חולים כדי ללדת, תזכרי גם להגיד שאת חוזרת משם אחרי יומיים. המון הורים שוכחים להזכיר את הפרט "השולי" הזה, כי לנו זה מובן מאליו.
 
כשאת הולכת לבי"ח - תשאירי לו את הארנק (בלי כרטיסי אשראי) / המפתחות של האוטו / המשקפי שמש שלך / הנייד או פריט אישי אחר מהסוג הזה. ככה ילדים, בייחוד צעירים יותר, מבינים פיזית שאמא באמת תחזור - אם לא במיוחד בשבילם, אז בטח כדי לקחת את הפלאפון.
 
טיפ שנראה לי מוזר בזמנו: אם הילד בא לבקר אותך בבית חולים, אז להשתדל לתזמן את זה כך שכשהוא נכנס בדלת, את לא מיניקה. נשמע בדיוק הפוך להמלצות על ביסוס הנקה, אבל הרציונל פשוט: קודם שהוא יכיר את התינוק ויקבל אותו (סמלית) למשפחה, ורק אז שייראה אותו על הציצי. אם הוא נכנס ותופס אותך עם תינוק זר בתנוחה אינטימית... נו, מה היה קורה אילו את היית נכנסת בדלת וקולטת את בעלך חבוק-צמוד עם מישהי שאת לא מכירה? כמובן, ייתכן שזו בת דודתו האובדת שעד עכשיו גרה בטנזניה, אבל את זה את לא יודעת ברגע הראשון והמכריע.
אצלנו זה יצא מצחיק כי הבכור שלי כבר היה בן חמש ובעצמו כבר היה חצי מדריך-הנקה (בא אתי לימי השתלמות וכאלה), אבל בכל אופן ביקשתי מהם להודיע לי כשהם נכנסים בשערי בית החולים. אז הוא נכנס לחדר, רואה אותי לבד, שואל בחשדנות "איפה התינוק?" וכשאני מראה לו אותו שוכב לידי, הוא הזעיף פנים וגער בי: "למה את לא מיניקה אותו?!" (כי הוא ישן...)
 
כל פעם שאת מדברת על התינוק, לקשר את זה אל הגדול, ולהביא אותו למרכז השיחה. למשל: "אוי, הוא עשה קקי. אתה יודע שאתה היית עושה קקיים ע-נ-ק-יי-ם? וגם פלוצים!" או: "תראה איזה עיניים גדולות יש לו. בדיוק כמו לך. כשאתה נולדת אתה הסתכלת עלי עם עיניים כאלה והיית הכי חמוד בעולם". וכולי.
ילדים בטוחים שהם מרכז העולם, זה בסדר שהם בטוחים שהם מרכז העולם, והולדת אח לא אמורה לשנות את זה, תני לו להיות שם, במרכז ההקשר המשפחתי החדש.
 
לתלות על הדלת שלט ולהזהיר מראש את כל המבקרים: כשהם נכנסים, דבר ראשון להיות עם הגדול, לשחק אתו, לתת לו מתנה אם הם בעניין, ולהתייחס אליו כאל אינדיווידואל ולא כאל האח הגדול. אחרי עשר דקות הם יכולים לפנות אל הרך הנולד.
 
יש הורים שקונים לילד מתנה ואומרים שזה מהאח החדש שלו. לא עובד. ילדים יודעים שהתינוק לא באמת יכול לבחור מתנה בשבילם (שלא לדבר על לשלם עבורה). עדיף שהמתנה תהיה מההורים, ו/או לתת לגדול לבחור מתנה אישית ממנו בשביל התינוק, לפני או אחרי הלידה.
 
להזמין אותו להתכרבל לידך בהנקות. הבן שלי היה משוגע על זה. "גם אני רוצה להיות חלק!!" והיה מתכרבל לי על כתף אחת כשאחיו על הציץ השני. זה היה נורא כיף...
 
ואחרי כל זה, העצה הקלאסית של לתת לו לעזור, לעזור, לעזור, גם אם זה מטריד.
הבן שלי אהב מאוד בהתחלה להביא את החיתולים הנקיים בזמן ההחלפה. זה היה מגוחך, כשהחיתול היה ממש לידי, ובכל זאת הייתי מחכה עד שהבן ידהר מהחדר השני, ייקח אותו מתחתית השידה תוך הפלת שלושה חיתולים אחרים ויביא לי. גם אחרי שזה עבר לו, הוא עדיין היה מתעקש להיות מדווח על כל קקי, ואז הוא היה דוהר לחדר, מעיין בו עמוקות, חורץ דינו "איככסס!!" ומסתלק. כל הבידור בקקי
 
 
