הפסקת הפנסיה התקציבית היתה מעין בלוף
בפועל הונהג סידור אחר שהעניק לאנשי קבע שיפרשו בגיל 45 פנסיית גישור מתקציב המדינה עד הגעתם לגיל 67. הסידור הזה ביטא את הקושי של מערכת הביטחון להיגמל מהפנסיה התקציבית.
המעבר מפנסיה תקציבית רגילה לפנסיית גישור לא רק שלא חסך כסף, אלא גם הפך את המידע על עלויות פנסיית הגישור לבלתי־שקוף לחלוטין. בעוד המדינה יודעת להעריך את העלות של התחייבויותיה האקטואריות בפנסיה התקציבית לכל עובדי המגזר הציבורי, ובכלל זה לצבא, והיא גם מפרסמת את העלויות מדי שנה, אין לה שום מושג מהן העלויות של פנסיות הגישור. עלויות אלה — שאינן מחושבות — עשויות לטפס בשל גורמים כמו הגידול במספר אנשי הקבע לאורך השנים (למרות צמצומו בשנתיים האחרונות), העלייה בתוחלת החיים, שינוי בהגדרות תפקידים ועלייה בדרגות.
על פי הדו"ח של החשב הכללי במשרד האוצר, ב–2016 הסתכמה החבות האקטוארית של המדינה לעובדיה וגמלאיה ב–747 מיליארד שקל. מתוך סכום זה, 405 מיליארד שקל הם חבות פנסיה תקציבית לגמלאים, והשאר — לעובדים פעילים. מתוך הסכום לגמלאים, 302 מיליארד שקל הם בגין פנסיות לאנשי קבע וגמלאי מערכת הביטחון. ואולם, הסכום הזה אינו כולל את פנסיות הגישור לאנשי קבע שגויסו החל ב–2004. ההתחייבויות לאותם אנשי קבע יגדלו עם השנים.
וכמובן, יש עוד נעלם ששכחו להביא בחשבון. "פנסיית גישור לעובדים נוספים במערכת הביטחון", מכנה זאת החשב הכללי בדו"ח הכספי, ומציין כי "טרם הוסדרו התקנות ליישום פנסיית הגישור לגופים אלה". זהו ניסוח עדין לכך שכלל לא התחיל המשא ומתן עם עובדי המוסד, שב"כ, המשטרה ושב"ס בנוגע למעבר שלהם לפנסיה צוברת הכוללת גם פנסיית גישור, אבל ברור לחלוטין שהם יוצמדו לצבא. משמע, כל הכללים שייקבעו לגבי פנסיית הגישור של אנשי הקבע ישוכפלו אחר כך לעובדי המערכות הביטחוניות האחרות, עם ההתאמות הנדרשות לכל גוף.
