אור הקטן 2
New member
מחשבותיי אודות "והיום איננו כלה" של צ'ינגיס אייטמטוב
והיום איננו כלה, כשביל החלב הוא נמשך. באור ובחושך, בחמה וקרה, רק נמתח ונמתח בעיירת הנצח של הסארוזק.
הספר עוקב אחר סיפורם של פועלי רכבת בערבת קזחסטן הקשוחה, שעה שאחד מהם, בארוני ידיגיי, מוביל את חברו המנוח לקבורה. במקביל, מתואר סיפור מעבורת החלל החוקרת את כוכב הלכת "איקס" במסגרת יוזמה רוסית-אמריקאית סודית במיוחד.
אייטמטוב השתמש בציר העלילה המשני כדי לחוות את דעתו על מספר נושאים, בין היתר, השלכות המלחמה (פגיעה בקדמה) וניצול יעיל של משאבים. בדמיוני הפרוע, דימיתי כי בסוף העלילה יתגלה שהיישוב בוראנלי-בוראני, שוכן באחת המדבריות בכוכב החדש.
בציניקניות אופיינית נטיתי לחשוב כי הציוויליזציה החדשה אינה אלא הונאה כחלק מבגידת אחת המעצמות באחרת (ברית המועצות וארצות הברית – המלחמה הקרה).
שיטת העינויים של הז'ואנז'ואנים (עקירת הזיכרון והרגש באמצעות הידוק רצועת עור חמה לראש הקורבן) הייתה מרתקת בעיניי. מדובר בשיטה אכזרית במיוחד להולדת עבדים צייתנים (מאנקורטים).
הרהרתי על מחשבות הקורבן ברגעי גסיסתו – האם מקלל הוא את בוראו, מפקירו? את אמו, שהולידהו למיתה שכזו? אילו מחשבות חולפות בראשו של אדם ברגעי סבלו האחרונים?
הפרק העשירי נגנז במקור (עקב צנזורה/חשש מהשלכות), וראה אור רק לאחר פירוק ברית המועצות. הוא מחולק לשניים – ביקורת נוקבת על המשטר הקומוניסטי (באמצעות סיפורו מעורר הרחמים של אבוטאליפ אל מול סמל השחיתות, טאנסיקבייב) ואגדת הענן הלבן של ג'נג'יס חאן (שלטעמי הייתה ארוכה מדי – ניתן היה להעביר את המסר יותר בתכליתיות).
קיוויתי שאייטמטוב יקשור בין שני החלקים, למשל שהענן הנס מג'נג'יס חאן יאפוף את אבוטאליפ (יותיר תקווה) או שתופי המלחמה ישובו להדהד, על חוסר הצדק של העריצות הבזויה.
כריכת הספר שבתה אותי (יחד עם שמו), היא מציגה את הדגל שרקמה דוגולאנג, ועליו שילוב בין הדרקון המונגולי ובארוני קרנר, הגמל המרשים בתבל.
הדמיון בין קרנר ובעליו (יידיגיי), ניכר - שניהם קורקעו למדבר, לא מסוגלים או מבינים את הצורך, לצאת ממרחביו האינסופיים.
הספר אינו פשוט לקריאה, אך הוא אינו חייב להיות. ברגע שצוללים פנימה, אין שום מעמסה בשמות המקומיים או מספר הפרקים המצומצם. סגנון כתיבתו של אייטמטוב, אינו מאופיין בלשון ציורית, אולם המשלב הלשוני הגבוה ויכולתו לברוא סיפור, מעוררי הערכה.
קווי העלילה המקבילים נועדו להיפגש, אך ציפיתי להתנגשות מרשימה יותר (כפיצוי על הפירוט המצומצם אודות מאורעות מעבורת החלל). עם זאת, בסופו של דבר, הסוף הוא סמלי, הוא ממחיש את הניגוד ביניהם - עתיד מול עבר, קדמה מול פיגור. בהחלטה לבודד את האנושות משאר הבריות, גזרו עליה להיות כסאורזק, מובלעת סוערת ויפהפייה, בה האדם, הגמל והכלב משולים לאחד, הדורך במקום, חסר הבנה (אולי כמטאפורה המהווה ביקורת על השלטון).
האם זוהי שגיאה או לא? לכם הפתרונים.
מומלץ.
והיום איננו כלה, כשביל החלב הוא נמשך. באור ובחושך, בחמה וקרה, רק נמתח ונמתח בעיירת הנצח של הסארוזק.
הספר עוקב אחר סיפורם של פועלי רכבת בערבת קזחסטן הקשוחה, שעה שאחד מהם, בארוני ידיגיי, מוביל את חברו המנוח לקבורה. במקביל, מתואר סיפור מעבורת החלל החוקרת את כוכב הלכת "איקס" במסגרת יוזמה רוסית-אמריקאית סודית במיוחד.
אייטמטוב השתמש בציר העלילה המשני כדי לחוות את דעתו על מספר נושאים, בין היתר, השלכות המלחמה (פגיעה בקדמה) וניצול יעיל של משאבים. בדמיוני הפרוע, דימיתי כי בסוף העלילה יתגלה שהיישוב בוראנלי-בוראני, שוכן באחת המדבריות בכוכב החדש.
בציניקניות אופיינית נטיתי לחשוב כי הציוויליזציה החדשה אינה אלא הונאה כחלק מבגידת אחת המעצמות באחרת (ברית המועצות וארצות הברית – המלחמה הקרה).
שיטת העינויים של הז'ואנז'ואנים (עקירת הזיכרון והרגש באמצעות הידוק רצועת עור חמה לראש הקורבן) הייתה מרתקת בעיניי. מדובר בשיטה אכזרית במיוחד להולדת עבדים צייתנים (מאנקורטים).
הרהרתי על מחשבות הקורבן ברגעי גסיסתו – האם מקלל הוא את בוראו, מפקירו? את אמו, שהולידהו למיתה שכזו? אילו מחשבות חולפות בראשו של אדם ברגעי סבלו האחרונים?
הפרק העשירי נגנז במקור (עקב צנזורה/חשש מהשלכות), וראה אור רק לאחר פירוק ברית המועצות. הוא מחולק לשניים – ביקורת נוקבת על המשטר הקומוניסטי (באמצעות סיפורו מעורר הרחמים של אבוטאליפ אל מול סמל השחיתות, טאנסיקבייב) ואגדת הענן הלבן של ג'נג'יס חאן (שלטעמי הייתה ארוכה מדי – ניתן היה להעביר את המסר יותר בתכליתיות).
קיוויתי שאייטמטוב יקשור בין שני החלקים, למשל שהענן הנס מג'נג'יס חאן יאפוף את אבוטאליפ (יותיר תקווה) או שתופי המלחמה ישובו להדהד, על חוסר הצדק של העריצות הבזויה.
כריכת הספר שבתה אותי (יחד עם שמו), היא מציגה את הדגל שרקמה דוגולאנג, ועליו שילוב בין הדרקון המונגולי ובארוני קרנר, הגמל המרשים בתבל.
הדמיון בין קרנר ובעליו (יידיגיי), ניכר - שניהם קורקעו למדבר, לא מסוגלים או מבינים את הצורך, לצאת ממרחביו האינסופיים.
הספר אינו פשוט לקריאה, אך הוא אינו חייב להיות. ברגע שצוללים פנימה, אין שום מעמסה בשמות המקומיים או מספר הפרקים המצומצם. סגנון כתיבתו של אייטמטוב, אינו מאופיין בלשון ציורית, אולם המשלב הלשוני הגבוה ויכולתו לברוא סיפור, מעוררי הערכה.
קווי העלילה המקבילים נועדו להיפגש, אך ציפיתי להתנגשות מרשימה יותר (כפיצוי על הפירוט המצומצם אודות מאורעות מעבורת החלל). עם זאת, בסופו של דבר, הסוף הוא סמלי, הוא ממחיש את הניגוד ביניהם - עתיד מול עבר, קדמה מול פיגור. בהחלטה לבודד את האנושות משאר הבריות, גזרו עליה להיות כסאורזק, מובלעת סוערת ויפהפייה, בה האדם, הגמל והכלב משולים לאחד, הדורך במקום, חסר הבנה (אולי כמטאפורה המהווה ביקורת על השלטון).
האם זוהי שגיאה או לא? לכם הפתרונים.
מומלץ.