~הלילה בו היגעתי ל-0 קרמה~
לקח לי – כמה? שנתיים בערך להגיע לאפס קרמה. אספר על הלילה שבו היגעתי ל-0. אחה"צ היגעתי לבזל. ירדתי מטרמפ לפני הכניסה לעיר. משמאלי ראיתי חניון משאיות. בהפתיעי את עצמי נכנסתי, ניגשתי לאחד הנהגים ושאלתי לאן הוא נוסע. הוא נוסע לאיטליה – אמר; מתכוון להגיע לפנות בוקר לאזור האגמים. האוכל לנסוע אתך? כן. עליתי. שיחתנו – שאינני זוכרת ממנה הרבה – נכנסה עמוק לחייו הפרטיים; עצותי, אותן ביקש, היו קצת יותר מדי בשבילו. בשתיים לפנות בוקר עצר לפתע ליד פונדק דרכים, באמצע האלפים של שוויץ האיטלקית. "זהו. אני הולך לישון", אמר בקרירות. (יש לנהגי משאיות מיטה בתאם. היו שהזמינו אותי לישון על המושבים הקדמיים.)"לילה טוב", אמרתי , לקחתי את תרמילי וירדתי. סיירתי בפונדק – שקומתו התחתונה היתה מסעדה. לא קיבלתי רשות מצד שמאל (מצד בעלי המקום) לפרוש שק שינה באיזו פינה מוסתרת, כפי שקיוויתי, ויצאתי חזרה לכביש. קור כלבים. זה היה על האוטוסטרדה. אסור לעצור שם טרמפים, וגדר רשת חסמה את המעבר ליער שמאחוריה. הלכתי לאורך האוטוסטרדה, לחפש פתח בגדר, או צומת לעצור טרמפים, או מסתור לפתוח שק שינה, או משהו. אבל הגדר נמשכה ונמשכה. ניידת נעצרה לידי. "אסור לעצור טרמפים באוטוסטרדה", תרגם הצעיר בין שני השוטרים את שטף האיטלקית של הקשיש לאנגלית בסיסית. "אני לא עוצרת טרמפים, אני הולכת. מחפשת יציאה מן האוטוסטרדה." היה לי דרכון וכסף – שכר עבודה בבציר בכפר לוכסנבורגי. גם הטקס המשטרתי שהיכרתי בכמה שפות- הקראת שמי בקשר, מתורגם לצופן שמות מקומיים (זיגפריד, אלפרד, ברונהילדה... אלפונס, ז'רר, רשל... לאונרדו, אלפונסו, פאוסטו...) עבר ללא מכשול. "עלי." עליתי. קיבלתי הרצאה באיטלקית שוטפת בגנות הנוודות או משהו כזה (לא הבנתי הרבה). נסענו כמה קילומטרים עד לעיירה שנראתה באופק, כששמעתי את השוטר הקשיש (לבן שפם ובלורית) אומר בקשר: "אני מביא בחורה שניסתה לעצור טרמפים באוטוסטרדה." "לא ניסיתי לעצור, רק הלכתי", אמרתי בתוקף. הצעיר קם לעמוד לצדי. לאחר ויכוח ערני, הם שינו כיוון, נכנסו לעיירה ועצרו לי בצומת. "הוטל", הצביע הקשיש על מבנה מהודר בסמוך, והצעיר אמר: "כאן מותר לך לעצור טרמפים." "תודה רבה!" שתיים לפנות בוקר – לא רציתי להמשיך לנסוע. רציתי למצוא מקום לישון. כדי שתבינו את שיקולי עלי להסביר שהיה לי (יש לי) חוש מוזר, שיכול להוליכני דרך עיר נעולת-דלתות שהגעתי אליה לראשונה בחיי, הולכת בביטחון כאדם שמפתחות ביתו בכיסו, עד לחדר מדרגות פתוח שמעל קומתו האחרונה ומתחת לגג יש מישורת שבה אפשר לפתוח בביטחה שק שינה ולישון, או בניין לא גמור, או מתבן. מאחר שהיה קר מדי לישון מחוץ לעיר, התכוונתי להגיע לעיירה ולמצוא לי מחסה ללילה. שני קילומטרים, בערך. כביש רחב ומואר. הרמתי יד, לא עצרו. הלכתי. כעבור מאות מטרים אחדות, פנה אלי מישהו מעבר לכביש בדיבור חצוף (שלא הבנתי.) בעודו מרתק את תשומת לבי ראיתי עוד אחד קרב אלי מעברי השני. ראיתי את תכניתם – לתקוף במהירות ובכוח. לא יכולתי להרשות לעצמי קרבות מגע – בגלל העובר שהיה ברחמי. "עכשיו אני צריכה טרמפ", חשבתי. ואז עצר לי טרמפ. גבר איטלקי בשנות השלושים, נאה, מהודר, שופע בלורית ושפם וידידותי. הודיתי לו שהציל אותי, סיפרתי לו על השניים. "הם היו שניים? אני ראיתי אחד", אמר (איטלקית.) "והם לא נגעו בך? שאל, משועשע", "זום-זום" הדגים, לוחץ מעל עצם הערווה שלי. "לא, הם לא הגיעו עד אלי. היו מעבר לכביש." היגענו העירה. לאחר קצת נסיעה בעיר, ביקשתי: "עצור לי כאן, בבקשה". "מה עצור לי כאן? ואיפה תשני? אקח אותך לתחנת הרכבת, שם אפשר לישון." בתחנת הרכבת של העיירה הקטנה אמנם היו ספסלי עץ נוחים, רחבים, ובניגוד לתחנות גדולות יותר, אפשר היה להשתרע עליהן באין-מפריע. חבורת נוסעים קטנה הסבה בניחותא והחליפה סיפורים – היו שם אישה פקיסטנית שחורת צמות, לבושת צבעונין, עם מלווה מצומק, שבאה מפקיסטן לפגוש את בעלה העובד הזר, לאחר פרידה של שנתיים, וקשיש קטן דובר גרמנית. פתחתי שק שינה והשתרעתי. ובטרם אירדם, המשכתי לפוצץ קורי קרמה. הייתי, נדמה לי, ב-24 – שמרתי על הספירה, החל מ-1500 ועד הסוף. או שהחל מן ה-24 זה היה שהקורים החלו להיפרם מעצמם, כמה בבת אחת כל פעם, כמו "עיניים" רופפות בסריגה כשמושכים את החוט. היגעתי ל-0 ונרדמתי. התעוררתי בשבע בבוקר. התכופפתי לנעול את נעלי. היתה אבן בתוך הנעל. הקשיש האוסטרי צחק בקול רם, סוחף בצחוקו כמה קושרי-קשר. צחקתי בנימוס, הוצאתי את האבן, נעלתי והלכתי לשרותים מבהיקי החרסינה, רחבי הידיים של התחנה הישנה. הייתי באופוריה מוחלטת. עייפה מדי לדעת מה שמי, או לבחון לפרטיה את תחושת החירות – ללא שום מתחים בגוף! הפכתי כיוון. נסעתי בטרמפ עם דובר גרמנית חביב שנראה כמו הקוסם מ"האיש הקטן" של קסטנר. נסענו צפונה בכבישים מתפתלים בין יערות מושלגים. הוא השאיר אותי בתחנת רכבת זעירה, ריקה בכפר קטן. לא יכולתי להחזיק את עיני פקוחות. שכבתי לישון על ספסלי התחנה.
