להיות הורים לעצמנו

[נעמי66]

תזונה היא לא הכל, אבל היא, לדעתי, הכי חשובה

תזונה נכונה, בצירוף על הטיפולים האחרים המדוברים כאן - טוב מאוד. כל הטיפולים שבעולם, בלי לשים דגש על תזונה בריאה - לבריאות למי שנוהג כך. זו לא הדרך שלי.

 

[freearth10]

לדעתי...

תזונה היא חלק חשוב בדיוק כמו כל שאר המרכיבים בסעודת החיים. כשאני קוראת את הודעותיך ואת השינויים אותם את עברת, אני חושבת לעצמי:שתינו הצלחנו לעשות שינויים גדולים בחיינו. את התחלת במזון הפיזי והוספת אחר כך גם תפריט רגשי להשבחה. אני התחלתי עם דגש על העבודה הרגשית שמשכה איתה גם את השינויים ברמה הפיזית: תזונה ופעילות גופנית. שתינו הצלחנו להפרד לשלום מתחלואים שהקשו על חיינו - את בדרך אחת. אני בדרך אחרת. לשתינו יש עוד עבודה להשלים - בתחומים שונים. יש אינספור וריאציות וכל אחד ימצא לו את הדרך הכי מתאימה לו. אז גם אם זו לא הדרך שלך - זו בכל זאת דרך שמסתבר שמובילה לאותו השינוי.

מאיה.

 

[שלומלומי]

אוכל...

ואני עונה לפני שקראתי את כל השירשור שנפרס מעלי... כל מה שאנחנו אוכלים משפיע על הגוף. לא רק המרכיבים, אלא דרך ההכנה, והכוונה שהייתה לנו בזמן הבישול. יש לנו הרבה תסביכים עם אוכל. אמא דוחפת לנו אוכל, אבא מנסה לשדל אותנו לאכול, ומצד שני כולם אומרים לנו שצריך לרזות. "אוכל בריא", בתפיסה של הרבה אנשים, זו בעצם רק מילה נרדפת ל"לא טעים". וחוץ מזה, איך אפשר בלי קפה/ סוכר/ חלב/ במבה/ שוקולד. אנחנו מפחדים משינויים. אנחנו מפחדים, בכלל, מכל מה ששונה מאיתנו. אז איך נבצע שינוי? כשהתחלתי ללמוד נטורופתיה, ועברתי לתזונה בריאה, אף אחד לא הבין מה קרה לי. כשעברתי את ניקוי הרעלים הראשון שלי, הם בכלל איבדו כיוון, וחשבו שהשתגעתי. אבא שלי, מועמד לסכרת, לא מוכן להוריד מזון שפוגע בו כי "זה טעים", ומתעקש "לכבד" אותי בכל מיני מזונות שאני כבר הרבה זמן לא אוכל. אבל הקונפליקטים שלנו לגבי התזונה מאוד ברורים. האוכל הלא- בריא הרי מאוד זמין, הוא קורא לנו מכל פינה. וגם אם הוא לא בריא- משכנעים אותנו שהוא כזה. על מיץ סינטטי, שאפילו לא מכיל פרי, כתוב "מרכיבים טבעיים בלבד", ומוצרים שמכילים בנוסף לדברים מאוד לא בריאים גם מעט רכיבים בריאים, נחשבים לטובים. כאמור, המזון הבריא נחשב ללא אכיל, והוא גם יקר יותר, מה שיוצר רתיעה (למרות שנראה לי שתזונה לא בריאה עולה, בשורה התחתונה קצת יותר, כי אוכלים גם הרבה מעבר). מאן, שרק אנשים שמוכנים ליצור שינויי, שמוכנים להבין מה לא בסדר בתזונה שלהם, ולמה זה פוגע בהם, ומוכנים לאמץ חלופות בריאות יותר, אפילו במעט- יצליחו ליצור שינוי. שאר השינויים יגיעו בוודאי עם תגובה קיצונית של הגוף (הרעלת קפאין, או מחלה שתוקפת), או שיחוו חוויה ידידותית עם אוכל בריא, וישימו לב לתגובות גוף שלהם לכך. ומעבר לכל הדברים האלה, הרי גדלנו עם זה שזה לא בסר להיות רק בסדר. אנחנו חיבים לחבל לעצמנו איכשהו, אז לאכול רק בריא? איזו זכות יש לנו? זה הרי לא בסדר, ממש כמו להיות עשיר, שמח, מאושר, אוהב, ונחמד גם לזרים. יש לנו הרבה מגבלות משונות שהצבנו לעצמנו. איכשהו- זו אחת מהן. ולגבי המטופל- יכול להיות שהסיבה שהשינוי "לא סובל דיחוי" נובעת גם מכך שהרגשת את ההשפעה הלא טובה, והפסקת לצרוך משהו לא בריא ("סטייל-"ראיתי את האור")?

 

[yperelman]

וואו

איזה שירשור הבאת עלינו מיכלי. שתהי לי בריאה. אני קורא את התשובות ומוצא עצמי מאוד מרותק ומעורב. תודה לך. לאחרונה כתבתי מאמר העוסק במחלות דם בראיה ההוליסטית (עפ"י תפישתי כמובן). אני חושב שבתוכו אפשר למצוא גם את החיבור בין גישתה של מאיה ואחרים לדיון המרתק שהתפתח עם האל, נעמי.... הנוגע לקשר בין מחלות לאורח חיים. מחלות דם כרוניות בראיה ההוליסטית

 

[רויטל ב א]

מיכל הדעה שלי בנושא

שכדי לעשות שינויים צריכים עזרה או חיזוק למשל אני עברתי לטבעונות בקלות כאשר הייתי בטיפול הומאופתי שפשוט חיזק אותי פיזית ונפשית ואחרי הלידה כאשר עברתי ניתוח מעיים קשה אז הפסקתי לשלוט במה שאני אוכלת כי הייתי חלשה נורא פיזית ונפשית אחרי ביקורים נוספים אצל ההומאופתית התחזקתי שוב והתחלתי שוב לשלוט במה שאני אוכלת

 

[טאוֹ]

נושא מצוין, דיון מרתק ../images/Emo45.gif

מעורר מחשבה, וכשיתפנה לי יותר זמן גם לכתוב, אוסיף את שני הסנט שלי.

 

[מיכל הלב]

תודה על כל מה שכתבתם

ואם יהיו עוד תגובות, מה טוב. ברור לי שזה נושא שמדבר מצד אחד לכולם, ואולי בגלל זה הדעות חלוקות. כל אחד רואה צד שונה של העניין, ולכן זה באמת מרתק. מטפל ברפואה סינית בעל המון נסיון שאני מכירה, סובל מעודף משקל קיצוני. הוא אומר לי שמידי פעם מגיעות אליו נשים שמבקשות טיפול למטרת הרזיה, והוא מסרב לטפל בהן. או שהוא חושב שזה לא מצב שמצריך טיפול, או שהוא חושב שהרפואה הסינית לא יכולה לעזור, אבל לי ברור שזה בגלל הבעיה האישית שלו. לכן הזדהיתי עם הדברים שיוסי כתב. חשבתי מה כל זה אומר מבחינת הרפואה הסינית: מעבר למה שנאמר, הכליות אחראיות על כוח הרצון. לעולם לא אשכח את המטופלת שהיתה לי, שבה טיפלתי רק פעם אחת, בגלל כאבי הגב שלה. חלק מהטיפול היה חיזוק הכליות, ואחרי הטיפול לא רק שנפסקו כאבי הגב, אלא היא גם התחילה בדיאטה והשילה מעליה שלושים ק"ג מיותרים. דבר נוסף הוא הפער בין התכנון לביצוע, שנמצא בין אלמנט המים לאלמנט העץ. כאן יש את הקשר בין הכליות לכיס המרה ולכבד. לקיבה יש חלק גדול בנושא: כשיש אש בקיבה, קשה לנו לשלוט על הצורך שלנו בסיפוק מיידי. זה יכול לבוא בצורת רעב לא מתפשר או הגעה מוקדמת מידי לסיפוק מיני. בין הקיבה ללב מחבר מרידיאן קצר, הקרבה בין שני האיברים הללו גם משחקת תפקיד. לסיכום, אני מסכימה עם מה שכתבה רויטל ואחרים. כשהגוף מאוזן, אנחנו מרגישים הרבה יותר טוב. לי ברור ששתיית הקפה הגיעה מעייפות ומהצורך להתרכז בלימודי הבוקר שלי. לאחרונה התחלתי לישון הרבה יותר טוב, וזה עזר להיפרד מהקפה, וכן אני בחופש מהלימודים, וכך אני לא נרתעת מלפהק בכל חמש דקות מול המרצה. טיפלתי פעמים רבות באנשים שאמרו שכתוצאה מהטיפול הם לא מרגישים יותר צורך לעשן, וזאת מבלי שהטיפול כוון לנושא. כנ"ל עם קפה וממתקים. אנו מרגישים צורך בסוכר כשאנו עייפים או רעבים. כשהמערכת מאוזנת, הצורך לא מתעורר.

 

[טאוֹ]

שני הסנט שלי

לא הספקתי לחשוב על זה הרבה ואין לי יותר מדי זמן להרחיב, כך שזה באמת יהיה לא יותר משני סנט... אבל האמת היא די פשוטה ודי קצרה, לדעתי: מדובר בלקיחת אחריות על הבריאות שלנו ועל החיים שלנו. הסיבות לאי לקיחת אחריות על הבריאות שלנו יכולות להיות עצלות, חוסר רצון לשינוי, או קוצר ראייה לגבי האופן שבו התנהלותנו בהווה משליכה על עתידנו ועתיד הסובבים אותנו. אולי כל הסיבות האלה נובעות באופן כלשהו מסיבה עמוקה ומהותית יותר, אותה הזכיר יוסי: מודעות. זה נכון לא רק לגבי תזונה, אלא לגבי כל תחום בחיים. אני מכיר אדם שנוהג בזהירות כשהילדים שלו יושבים במושב האחורי, ובפראות של נהג מירוצים כשילדיו אינם ברכב. האם האחריות שלו כלפיהם נגמרת ברגע שאינם בסביבתו הפיזית? האם הם לא יסבלו מהשלכות של תאונה, אם חלילה תקרה לו? באותו אופן עלינו לזכור שהוספת פעילות גופנית מתאימה, שיפור הרגלי התזונה שלנו, שינה מתאימה, שתייה של מים (מינרליים, כמובן...) - דברים אלה ואחרים פשוט יסייעו לנו לחיות טוב יותר. נראה לי חשוב להדגיש שאיננו צריכים להרגיש אשמה אם איננו עושים את הדברים האלה כרגע, ואשמה ממילא אינה מקדמת אותנו לשום מקום (חרטה זה סיפור אחר). אנו יכולים להחליט לעשות אותם, ולהתחיל לעשות אותם. זה לא תמיד קל, אבל זה חשוב. אני חושב שרבים מאיתנו זקוקים לפעמים לתזכורת מעוררת. אני יודע שאצלי זה כך. לא תמיד קל לנו לראות למה אנו זקוקים, קל לנו יותר לראות למה האחרים זקוקים. לפעמים אנו מחליטים למה האחר זקוק מתוך תפיסת עולם צרה שלנו, מתוך רצון לא מודע שהדברים יסתדרו לפי תפיסת העולם שלנו. אך אנו מסוגלים גם לצאת מהמעגל הזה ולהרחיב את המבט שלנו כדי לראות באמת למה האחר זקוק, בלי לבוא עם תשובות מוכנות מראש; הדבר דורש מאתנו להקשיב, וזה דבר שאנו כמטפלים מתורגלים בו. אך כשהדברים אמורים בנו, אנו נוכחים לדעת לעתים קרובות שלא קל לנו לטפל בעצמנו, ולפעמים זה קשה עד כמעט בלתי אפשרי. לכן אנו צריכים את פעמון ההתעוררות. לפעמים קולו של הפעמון מגיע מצד מי שמטפל בנו, ולפעמים הוא מופיע באמצעות מחלה שמחבקת אותנו, ספר שאנו קוראים בעיתוי הנכון, שיחה עם חבר שמראה לנו דברים מזווית שונה, או דיון בפורום... ולכן, שוב, תודה על פתיחת הדיון. ובקשר להגיגים האחרים, על המטופל החדש; נשמע שדיברת באופן שהולם את המצב, שכן מצב קיצוני דורש תגובה קיצונית. למעשה, זהו המשך ישיר של הדברים שנכתבו לעיל. הרי לדברייך, אינך רגילה להתבטא כך או להמליץ המלצה כה דרסטית למטופלים. אולם מתוך קשב וראייה של מצבו של המטופל הזה, הגבת בהתאם. לא בהתאם למה שאת רגילה, לא בהתאם לאיך שאת עצמך חיה, לא בהתאם למה שאולי קל או נוח יותר לשמוע, אלא בהתאם למה שהמטופל הזה זקוק לו כאן ועכשיו: פעמון שיעיר אותו למצבו, בתור התחלה, וגם הנחיה ברורה איך לשפר את המצב הזה, שנשמע כמו מצב חירום. לכן נשמע לי שפעלת נכון. בנייה של מערכת אמון הדדי היא חשובה, אבל אמון הוא לא רק עניין של זמן, לדעתי, אלא בראש ובראשונה של כנות וכוונות טובות. כיוון שאמרת לו מה שאמרת מתוך כנות ומתוך כוונה להיטיב עימו, אני מקווה שהוא יפנים את הדברים ושהנושא אכן יתקדם.