לא רק שיהיה עוד רצח פוליטי, כדברייך,
אלא שהפעם אנחנו נקבל את זה אחרת לגמרי.
אנחנו הופכים קהים, כעם.
למצב הבטחוני, לפיגועים, לשנאה, להסתה, לאכזריות, לחוסר הומניות.
וגם למצבים מזעזעים, כמו רצח רבין.
המנהיג הפוליטי הבא שירצח (ואני חוזה את זה כמעט כעובדה) יגרור גל של "אמרנו לכם שזה מה שיקרה!", האשמות של שני הצדדים, סרטים דוקומנטריים על פועלו של האיש, וזהו. אף אחד לא יציין 5 שנים, 10 שנים, 20 שנים להרצחו. לא תהיה מורשת, כמו שיש מורשת רבין. לא תהיה כיכר.
---
הייתי בת 11 כשרבין נרצח, בכיתה ו', בבית ללא שום זיקה פוליטית. שני הוריי היו, מחוסר הגדרה טובה יותר, היפים של שנות ה-70' שהתבגרו ועשו ילדים. אבי הלום קרב ממלחמת יום כיפור, אמי שחושבת שאקטואליה זו מילה גסה. שכבתי בסלון וצפיתי בחדשות באדישות של ילדה שלא מבינה את המשמעות של מה שקרה,
ורק למחרת בבוקר בבית הספר, כשכל השיעורים הרגילים באותו היום בוטלו, ובמקומם דברנו על התמודדות עם אבל, ומה כל אחד מאיתנו מרגיש לגבי הרצח, רק אז הבנתי שקרה משהו גדול יותר.
בכיתה לא היה לי מה לומר, כשחזרתי הביתה, לא היה עם מי לדבר על מה שקרה ומה המשמעות של זה.