הייתי שואבת את הטיפולים מחיי
אומנם עבר זמן מה אבל את פצע לא שוכחים מהר, או בכלל. יש לי צלקת מהטיפולים, והיא בלב. גם בבטן, בוריד של היד, ובעוד כמה מקומות, כבר הפסקתי לבדוק. לפעמים היא נפתחת, כבר לא מדממת, אך היא קיימת. ולעיתים רחוקות, בטעות גמורה אני מגרדת אותה, ספק היתה משהו שניתן להורדה, עד שאני נזכרת, שאם אמשיך לגרד היא תפתח ותדמם. זו היתה תקופה ארוכה של יותר משנתיים של ניסיונות מתישים ומלאים פיזית ובעיקר נפשית לעשות את הדבר הכל כך טבעי שכולם עושים סביביינו, ולהקים משפחה. הדבר הכל כך בסיסי הזה שחלמנו עליו ביחד מהרגע שראינו אחד את השני (כן, זה נשמע קיצ'י, אני יודעת, אבל זו האמת), הקיומי- השרדותי הזה, שהפך מרצון קיומי ובסיסי לסלע ענק שחסם את שביל חיי והותיר רק סדק דק לשאר הדברים, להכנס ולצאת. אני צריכה שואב חזק במיוחד שיוציא את הסלע הזה, שכרגע נמצא בשולי שביל חיי, כדי שלא יחזור באותה הצורה או שלא יחזור בכלל. הסלע סתם את השביל והותיר אותי ללא שמחת חיים, שהיתה כל כך אופיינית לי לפני שפגשתי אותו, ללא חיי חברה עשירים, שהיו חלק מסדר יומי וללא אופטימיות, שהיתה שמי האמצעי. ככל שהתקופה התארכה כך גם הסלע גדל והשתלט על שביל חיי, ככל שהתקופה התארכה, התסכול והפסימיות חדרו את הסדק הצר שנותר ומילאו את מה שנשאר. רק לפני ימים ספורים, אמרה לי חברה לעבודה, שעוברת את אותה מסכת ייסורים, שברגע שראתה אותי, ישר ידעה שגם אני, באותה הסירה שלה. "איך ידעת?" שאלתי, והיא פשוט ענתה: "ראיתי בחורה מתה מהלכת במסדרונות החברה". וכל מילה נוספת היתה מיותרת. שגרת חיי היתה מאוד מובנית ומנווטת ע"י הטיפולים, אך עם זאת חוסר הוודאות התעצם והשתלט על חיי, והציל עלייהם צל גדול מלא בספקות. היום ב"ה, אני בהריון, בשלבים מתקדמים, רואה איך חלומיינו רוקם עור וגידים, איך המאמץ השתלם, איך המאבק של שניינו, זוג רגיל ופשוט, שנע במרחבי הארץ בחיפוש אחר שמות גדולים שיגשימו לנו חלום (שגדל והתעצם), רוכבים על האופנוע בדרכים לא מוכרות דרך חולות ושדות לעבר בתי חולים ומרפאות שמעולם לא היינו מדמיינים לראות את עצמיינו שם, כמו דון קישוט וסנצ'ו פאנצ'ו, נלחמים בתחנות הרוח, מתמלאים בכוחות ממקורות בלתי ידועים, שנייה לאחר שיצאה לנו כל הרוח מהמפרשים. והיום אני יודעת, יותר מתמיד שהחיים הם כל כך שבריריים. בכל סדנאות הרוחניות שהשתתפתי בהן, בארץ ובמזרח לא למדתי ולא הפנמתי טוב כל כך, כמו כאן, בשנות חיי הבכלל לא רבות שהכל בר שינוי, שום דבר לא באמת בידיינו, והכל, אבל הכל, זמני.