מתי "השלמתם" עם היות הילד לא נימול?

1Gesund

New member
מתי "השלמתם" עם היות הילד לא נימול?

הבן שלי בן שמונה חודשים עוד רגע. הסביבה לא שואלת, המשפחה לא לוחצת ועדיין אני מוצאת שקשה לי. אני עדיין נכנסת יום יום לפורום וקוראת שרשורי עבר, כאילו שאני עדיין צריכה להשתכנע שבחרתי נכון.

מבחינה רציונלית אין לי שום ספק שזו הבחירה הנכונה. ובכל זאת, מבחינה רגשית קשה לי. קשה לי עם זה שהוא נראה אחרת. אני מרגישה מבוכה כשהוא עירום. אתם יכולים להזדהות?
 

parmashtak

New member
שלי בן 7 חודשים וזה נראה לי הכי יפה בעולם

כזה טבעי ומדהים!
מתבאס שגם לי אין קפוצ'ון כזה!
&nbsp
זוכר שבשבוע הראשון היה נראה מוזר, אבל מהר מאוד אתה מתרגל וזה נראה לך פשוט יפה.
היום מאוד מאוד עצוב קשה וכואב לי לשמוע על חברים שעושים ברית.
&nbsp
ואגב מהסביבה אנחנו מקבלים רק מחמאות, איזה יופי שעשיתם מה שאתם מאמינים בו, כל הכבוד, איזה אומץ יש לכם... ועוד ועוד
החברים אמיצים כבר מודים שאין מצב שיעשו לבן שלהם.
השינוי קורה עכשיו ומרגישים אותו, רק צריך לדבר על זה באומץ ולהסביר שאין שום סיבה בעולם לחתוך.
&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp
 
מזדהה, גם אצלי לקח זמן לגשר

בין השכל לבין הנטיה שלי לבדוק את עצמי על הזמן ולשאול האם עשיתי את הדבר הנכון גם אחרי שההחלטה כבר נפלה.
זה פשוט האופי שלי, ואני עושה את זה גם בקשר לדברים אחרים, לא רק לגבי ההחלטה לא למול.
מה שעזר לי היה להפגש עם אנשים שחושבים כמוני ולקבל חיזוקים מהם. אחת המטרות של הפורום הזה היא לתמוך באנשים שנמצאים במצב שלך ולכן אני שמחה שאת חוזרת לקרוא פה הודעות ישנות. בדיוק בשביל זה אנחנו כאן.
אם את מרגישה נבוכה בחברת אנשים אחרים כשהוא עירום - אל תפשיטי אותו בציבור
זה לא עניינו של אף אחד.
 

18 פאולה

New member
בהחלט יכולה להזדהות

למרות שמשלב מאד מוקדם היה לי ברור שלא אמול, ולמרות שלא היתה אף שנייה שבה התחרטתי על זה, בכמה חודשים הראשונים, כל פעם שהייתי יוצאת איתו, אם הייתי צריכה להחליף לו הייתי נלחצת מזה והייתי עושה מאמצי על כדי שאף אחד לא יראה... או אם חברה שלא ידעה באה אליי כשקילחתי אותו, הרגשתי צורך להסביר (למרות שהרבה פעמים הן בכלל לא שמו לב...). אצלי הקושי היה לא בגלל שהיה לי קשה עם זה שהוא אחר אלא הקושי שלי היה הפחד שלי עצמי מביקורת... פחדתי שיעקצו אותי, או לחלופין פחדתי שיעלבו ממני ושיפרשו את הבחירה שלי לא למול כאיזשהו ״דווקא״ כלפי אחרים... אבל כמו שכתבה ״דנה השנייה״ זה גם עניין של אופי. בכל כך הרבה דברים (יותר מדי דברים) בחיי אני כל כך עסוקה בלא להיות שונה, לא להכעיס וכו׳...
&nbsp
קשה לי להגיד מתי בדיוק זה השתנה. אבל מתישהו זה פשוט עבר. ולא רק שזה עובר, אני גם התחלתי להרגיש שאני ממש מקווה שמישהו ישים לב וישאל אותי :)
&nbsp
למען הגילוי הנאות אגיד שאנחנו גרים כרגע באנגליה ואין פה הרבה נימולים. עברנו כשהגור היה בן ארבעה חודשים, כך שאת הקושי של ההתחלה ממש עברתי בארץ.
גם כשעברנו לכאן, החשש הזה מהחתלה ליד אחרים היה קשור בעיקר במפגש עם ישראלים אחרים - שדווקא כאן היה מאד חזק, כי היה בי פחד שאם ישראלים אחרים ידעו שבני אינו נימול הם לא ירצו להיות בקשר איתנו, וכשאת מהגרת טרייה זו מחשבה מאד קשה ומפחידה...
אבל אני בהחלט מכירה בזה שהעובדה שזה לא ביג דיל בשום מקום אחר, בוודאי הקלה עליי להתגבר מהר יותר על הפחד הזה משונות של החודשים הראשונים.
&nbsp
בכל מקרה, נראה לי שמה שחשוב לזכור זה שהחשש הזה הוא הרבה פעמים שלנו ונמצא הרבה יותר בתוך הראש שלנו מאשר מחוץ לנו.
&nbsp
ולסיום, אני מצטרפת גם למה שכתבו בתגובה הראשונה, היום (הילד בן 3) זה נראה לי כל כך טבעי וכל כך יפה שכשיוצא לי לראות ילדים קטנים נימולים זה ממש נראה לי נורא...
וכן, הפורום הזה (כמו גם הקבוצות בפייסבוק) מאד מאד עוזרים באותם רגעים שבהם את מרגישה שונה... חיבוק!
 

shavitta

New member
בטח שמזדהה

בחודשים הראשונים לא הייתי בטוחה שעשינו את ההחלטה הנכונה, שאולי אנחנו דנים אותו לחיים של שונות. מה שהכי עזר לי היא העובדה שההחלטה לא למול היא הפיכה. במקרה הכי גרוע, או בעקבות רצון שלו, תמיד אפשר לבצע את ההליך.
&nbsp
עכשיו הוא כבר בן 3 (שנים) ואני ממש שוכחת מזה... בתקופת הגמילה מחיתולים הוא השקה כל עץ בגינות ביישוב שלנו, אנחנו מחליפים בגדים בבריכות ובים בלי בעיה ומעולם לא "הזכירו" לי או העירו לי משהו. כנראה שבאמת אף אחד לא מסתכל...
&nbsp
דרך אגב, ההערות היחידות שקיבלתי היו מאחות טיפת חלב ומהגננת הראשונה שלו:
האחות בביקור של חודש בדקה אותו מכל הכיוונים, ללא חיתול, ושאלה איך עברה הברית....
לגננת כבר סיפרתי והיא ענתה - אוקיי.... עוד לא היה לי כזה, מעניין.... וכן זה התחיל והסתיים
.
&nbsp
ולסיכום - תהני מהמתוק הקטן ותראי שלאט לשאט, את שוכחת לפרקי זמן ארוכים יותר ויותר את עניין אי המילה והדאגות שלך עוברות לנושאים אחרים שקשורים בו (הן חלילה לא נעלמות
)
 
וכאשר הוא יהייה בן 70

הוא יזכור את ההורים שכול הכבוד שנישאר שלם

אני היום בן 70 ומרגיש המון שהחלק הזה חסר לי . והייה מוסיף לי לכייף היום

אני אלמן לשעבר . אשתי הראשונה ניפטרה. אחרי 11 חודשים מיד חיפשתי אשה אחרת והיתחתנתי עם תיילנדית צעירה . מישפחת האישה הראשונה נידו אותי . הסביבה והחברים והילדים קיבלו אותה בשימחה . כי ממשיכים לחיות בכייף
כול הכבוד לך שנישאר שלם
 
למעלה