ענייני התנהגות עם בן 4...

[whynot5]

ענייני התנהגות עם בן 4...

אז הגדול שלי כבר לא כ"כ פעוט...

אבל בכל זאת זה היה ה-פורום שלי בשביל להתייעץ.. אז אני חוזרת לכאן

אז החמוד בן 4 וחצי עוד מעט,
ילד מבריק - ואני אובייקטיבית,

חכם, שנון, חד מחשבה, אינטלגנציה גבוהה מאוד, גם ריגשית.
יש אחות קטנה בבית בת שנה וחצי.

הבחורצ'יק תמיד היה עם טמפרמנט חם,
זאת אומרת מאז שהתחלנו את גיל שנתיים - עברנו איתו התקפי זעם,
צרחות, וכו' וכו'... - כל החבילה.

בסך הכל, הוא ילד נהדר. מקשיב לנו בדר"כ, וגם כשלא - זה משהו בר התמודדות.
זאת אומרת - ידעתי מה לומר/ מה לעשות/ איך להתנהג - לרוב.

לאחרונה אני מרגישה שאני לא מצליחה להתמודד מולו.
ולא מצליחה להתמודד זה אומר שאני ממש אובדת עצות אל מול ההתנהגויות שלו,
או שאני מוצאת את עצמי פתאום מותשת בתוך איזה מאבק - לעיתים פיזי - ולא יודעת מה עושים עכשיו...

דוגמאות -

חוצפנית אחת! שונא אותך! אל תדברי איתי! - מה? להתעלם?
לומר שהדיבור הזה לא מקובל עליי? כי זה לא מרשים אותו...
הוא לרוב יגיד - מה אכפת לי - וימשיך לומר מילים לא יפות, יוציא לשון וכאלה...

מבקשת ממנו - לצחצח שיניים/ לבוא להתקלח/ לאסוף משחק -
לא מוכן.
שוב - לחלק מהדברים אני מוצאת פתרונות של -
לא מצחצים שיניים אז לא מקבלים ממתקים.
אבל לא לכל דבר יש פתרון, אני לא רוצה להעניש, לא רוצה בכוח -

זה מביא אותי לדבר הבא - הוא מרביץ.
וכשאני מנסה להתרחק/ להרחיק אותו - זה לא עוזר...
הוא לפעמים הולך אחריי וממשיך להרביץ, וזה יכול להוציא אותי מדעתי -
עד כדי שאני כבר חושבת להחזיר לו. (לא באמת)
או שהוא מנסה לפעמים להציק לאוחותו - אני מפרידה - הוא פשוט מטפס עליי.

כל ההתנגחות הזאת דיי מתישה אותי, וכשזה מגיע למקומות פיזיים זה ממש מעיק.

בקיצור - אשמח לתובנות/ עצות/ הארות/ הערות.

 

[kramerkaren]

אני אתחיל מזה - שאת במקום הנכון, והכוונה בפעוטות זה עד

גיל בית הספר.
אז ככה. מנסה.
מציעה שההורים ישבו יחד ויחליטו מה הקווים האדומים שלכם. איזה דברים התנהגותיים לחלוטין ולגמרי לא מקובלים ולא יהיו אצלכם בבית.
למשל, עבורי, אלימות זה קו אדום בוהק. לעומת זאת, קללות....פחות. לא אוהבת אותן, אבל איפשהו מבינה שצריך פורקן כלשהו, ואני מעדיפה שיהיה במלים ולא עם הידיים. אגב, כחלק מהאני מאמין שלי - אני מאמינה שאני בוחרת לתת למלים לפגוע בי ובאותה המידה אני יכולה לבחור שלא. אני לא אתייחס לילד שמקלל, אני לא אענה לבקשות שלו, אני לא אקשיב לו. למעשה, אני לחלוטין אתעלם ממנו עד שהוא פונה אלי כמו שצריך, אבל מבחינתי זהו. אני בוחרת שלא לתת למלים שלו כוח עלי (כלומר, זה המסר שאני מנסה להעביר).
אלמות פיזית, לעומת זאת, לא יהיה. אתה מרביץ? אתה מוגלה רחוק ממני. אם לא הולך לבד לחדר, אני ארים וישים בכוח בחדר. גם אם זה דורש את כל כוחותיי. ילד מכה לא יהיה בסביבה שלי. אני בהחלט גם יכולה לתפוס את הידיים שלו ולהבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שזה לא יהיה כאן.
לגבי שאר הדברים - כשאני יכולה לעשות את זה "בטוב", אני עושה. תחרות של סידור המשחקים, טבלת כוכבים למטלות שונות, מקל וגזר ובעיקר גזר על ביצוע. הרבה "אם תעשה אז יהיה". בנוסף, אני לא מבקשת, אני לא שואלת. אני מאד נזהרת באינטונציה שלי, שלא יחשבו לרגע שהייתה כאן שאלה "יוסי, אתה מוכן לבוא לסדר?" זו פשוט הרמה להנחתה. ה"לא" מתבקש. כשאני לא יכולה בטוב, אז ברע. בהודעה שעכשיו ויהי מה. עוד דבר - אני משתדלת לא לקטוע משהו בשביל "מטלה". הילדים שלי יותר נענים לי כשהם בדיוק כיבו את הטלוויזיה או סיימו לאכול ולא תוך כדי משחק.
מציעה לעבוד גם על אסטרטגיות פורקן "לגיטימיות" (לגיטימיות בעיניך, כן? כל אחד ומה שמתאים לו). אצלנו עבדו דברים כמו רקיעה ברגל (אני רואה שאתה כועס. תרקע חזק חזק ברגל ותראה לי עד כמה. עוד יותר חזק. עוד יותר), אגרופים לכרית, צרחות חזקות (עבד יותר מידי טוב. אבל אחלה פורקן. אפשר ללמד לצרוח לתוך הכרית), עם רוני הנושא של ציור גם עבד (מתאמנים בזמן רגוע על ציור הרגשות, הנה מה נעים לי וטוב לי, גלים ורודים וצהובים עדינים, פרפרי תכלת וענני זהב. ואז כשאת כועסת [לא הוא. כשאת כועסת!] - אני זועמת. קווים חזקים שחורים, כחולים כהים, צבעי פנדה שנשברים מהעוצמה) ואז אפשר להציע לילד לצייר את הרגשות שלו. לתת לו את הצבעים ודף גדול ולהגיד שאת מבינה שהוא כועס, בוא תראה לי בדף עד כמה.
ועל אסטרטגיות להרגעה - נשימות עמוקות (אם את מתחילה לנשום עמוק, אז הוא באופן לא רצוני יחקה אותך), המהום, שיר שאת שרה לו שמיועד להרגעה, חיבוק גדול (אצל הילדים שלי מאד עבר אחרי ה"שיא" של המשבר. עד אז אי אפשר היה להתקרב אליהם), מה שעובד.
&nbsp
&nbsp

 

[whynot5]

תודה קרן.

אני לא נעלבת מהקללות שלו, אלא שזה פשוט לא נעים..
אבל כנראה שעדיף להתעלם באמת.
&nbsp
לגבי אלימות - גם אצלי זה קו אדום.
ולכן אני מרחיקה/ מתרחקת.
אבל פה בדיוק הבעיה.
אני מכניסה לחדר, והוא יוצא. ושוב, והוא יוצא...
וככה בלי סוף - עד שזה מגיע ממש למאבק פיזי,
ואני שואלת את עצמי - זה באמת שווה את זה?
&nbsp
זה כאילו שאין מוצא מזה.
כשהוא מתחיל להיאבק... שום דבר לא ממש עוזר.

 

[Ani15]

הוא מושך אש

ומכריח אותך להתעמת איתו
בניחוש פרוע, כי אני לא נמצאת אצלכם בבית ונסמכת רק על מה שסיפרת - אין לכם הרבה גבולות בבית, ואין הקפדה משמעותית על חוקים וכללים. אז הוא מכריח אותך לשרטט גבול ולהתעמת איתו, על ידי דחיפת ההתנהגות שלו למקומות שאת כבר לא יכולה להכיל. ילדים צריכים גבולות, זה נותן להם בטחון, ולפעמים, אם אין להם כאלה מוגדרים מבחוץ, הם יכריחו אותך לגדל את הגבולות. ההורות הישראלית המודרנית מאוד מקדשת את ההכלה על פני התתמודדות - לא תמיד לטובת הילד.
כמו שקרן הציעה - שבי עם עצמך ועם אבא שלהם ותחליטי מראש מה הגבולות שלכם, ואיך את מתכוונת להגיב על החציה שלהם, ומאיזה התנהגות את מתכוונת להתעלם ולא לשים לה גבול. מכאן והלאה הגבול חייב להיות ברור ביותר: ברגע שקט תגידי לו: החלטתי שבפעם הבאה שתרביץ אתה נכנס לחדר עד שתירגע. אל תפתחי דיון, אל תשמעי מה יש לו להגיד על זה, רק תודיעי לו. בפעם הבאה שזה קורה, תכניסי אותו לחדר, בלי לדבר ורצוי גם בלי להתרגש יותר מדי. יוצא? תכניסי ותנעלי. באמת, לא יקרה כלום, הוא רק יבין שיש לך גבולות ויפסיק לחפש אותם בעצמו. וכן הלאה לכל סוג של התנהגות. "החלטתי שאם לא תסדר את החדר בסוף היום אני אקח את כל מה שיהיה על הרצפה בזמן שתישן ולא תוכל לקבל את זה (לנצח? במשך שבוע? החלטה שלך)". וכשזה קורה, אין צורך לדבר, אולי רק להזכיר בקצרה: "כמו שאמרתי, אני אקח את כל מה שעל הרצפה". וזהו. קחי ולכי, והוא כבר ידע שיש פה גבולות שאפשר להישען עליהם ולא לדאוג.
בחירת הגבולות והמלחמות שלך היא שלך. אני חייבת להגיד שאני יכולה לחיות הרבה יותר בשלום עם "לא רוצה להתקלח" מאשר עם קללות, ואני הייתי מגיבה על שפה כזו כמו על כל סוג של אלימות (בידוד בחדר), אבל זו הבחירה שלי.

 

[whynot5]

את לגמרי צודקת כשאת אומרת שהוא מושך אש

זה לגמרי מה שהוא עושה. זה ולבדוק גבולות. אבל זה לא כל הזמן ולא בכל דבר. דווקא יש גבולות דיי ברורים, בסך הכל. אבל יש התנהגויות שאני לא בטוחה איך כדאי להתמודד איתן. אז סירובים אני יכולה להכיל ובסוף ימצא הפתרון. אבל אני באמת מנסה למצוא דרך ביניים. בעיניי לנעול בחדר זה מוגזם. אבל כשהוא משתולל באמת שאין לי דרך להשתלט עליו... ואני תוהה אם זו הדרך היחידה.

 

[פרפרי אהבה]

pick your fights

ככה לא תרגישי שאת כל הזמן במלחמה איתו. הוא מנסה לעצב את האישיות שלו ובודק מה מקבל תגובה ומה לא אצלך.
&nbsp
ברור שגם את לא נהנית מזה וגם הוא לא, אבל זה שלב שיעבור בסופו של דבר.
&nbsp
אם הוא מדבר אלייך בצורה לא יפה/מרביץ- לומר באסרטיביות משפט קצר :ככה לא מדברים אצלנו/אנחנו לא מרביצים. אם צריך- לשלוח לפסק זמן או לצאת בעצמך מהחדר.
&nbsp
&nbsp

 

[כפרקי]

תשומת לב

מעבר לעניין הגבולות שכבר התייחסו אליו,
הרבה פעמים התנהגות כזו נובעת מחיפוש של תשומת לב. הרבה פעמים פחות חשוב לילד איזו תשומת לב הוא מקבל - חיובית או שלילית - העיקר שהוא מקבל אותה.
הרעיון בבידוד במקרה הזה לא נובע ממקום של ענישה אלא של אי מתן תשומת הלב השלילית שהילד מנסה לקבל.
תנסי לחשוב אולי במצב שנוצר עם האחות הקטנה תשומת הלב שלך אליו פשוט לא מספיקה לו. אין כאן מדד אובייקטיבי של כמה זה מספיק, זה נורא תלוי ילד. יכול להיות שיצירת זמן לבד עם אמא/אבא של עשרים דקות יפתור הרבה מהבעיות.
משהו שעוזר אצל הרבה ילדים זה עזר חזותי למשך הבידוד שנכפה עליהם. זה יכול להיות שעון חול או למשל בחלק מהפלאפונים השעון עצר מלווה בפס שמחליף צבע עם התקדמות הזמן. "עד שתרגע" יכול להרגיש כמו נצח לילד וברור שינסה להילחם בנצח. שלוש דקות שאפשר לראות אותן עוברות זה כבר קצר יותר.
במקביל, מציעה לשאול בגן. אם ההתנהגות הזו מתרחשת גם שם, התמודדות בצורה זהה בבית תציג קו אחיד וברור מול הילד ויהיה לו קל יותר להתיישר לחוקים מוכרים.