טיפולים ועבודה

[בראון10]

טיפולים ועבודה

הי בנות,
מרגישה שהטיפולים משפיעים על תחושת עצבנות יותר בעבודה. דווקא כשאמורה להיות רגועה, יותר מתעצבנת מדברים, מרגיזים אותי, מרגישה שרוצה שינוי, שחיקה. ומצד שני בגלל הטיפולים זה לא הזמן לשנות. אני מדברת יותר בבוטות, חסרת סבלנות ולחוצה.
מה עושים??

 

[רכבת הרים1]

מזדהה

אין לי תשובה בשבילך למה לעשות, אבל את לא לבד. אני מזדהה - גם מרגישה שאני קצרת רוח עם אנשים בעבודה וגם אין לי סבלנות לעבודה עצמה, בדיוק בתקופה שאמורה להשקיע את כל כולי בעבודה. אבל אני גם חושבת שזו לא תקופה לבצע בה שינויים מרחיקי לכת, להחליף עבודה - גם בגלל העומס הנוסף הכרוך בזה וגם כי קשה לראות דברים בצורה אובייקטיבית. מקווה שישתפר

 

[בראון10]

תודה..

כן אנסה לנשום אוויר .. מוסיף לזה גם מתחים עם הבן זוג. שמרגישה שהוא מגזים בלחצים (הטיפולים גם בעידוד שלו.. הוא שהשפיע שאתחיל).

 

[איגי84]

מזדהה לגמרי

 

[haych]

חולקת על המשפט שטיפולים זה לא הזמן לשנות

בגדול אני כן מסכימה עם המשפט, אבל אני יכולה להגיד מהדרך המאוד ארוכה שלי, שאי אפשר לדעת כמה זמן זה יקח, ונכון שבשיקולים היבשים זה הכי לא מתאים לעזוב מקום עבודה בטיפולים, אבל גם הנפש שלך מאוד חשובה.
אני כבר 3 שנים אומרת לעצמי שאני אשאר בעבודה עד שאהיה בהריון ופשוט לא אחזור מחופשת לידה. אבל ההריון לא קורה, ואם לא הייתי עוזבת מקומות עבודה הייתי קופצת מהגג... אז מתחילת הנסיונות עזבתי 2 מקומות (עוד לפני שפנינו לטיפולים אבל כן ניסינו בבית מעל שנה). לפני חצי שנה, עמוק בתוך הטיפולים, הרגשתי שאני לא מסוגלת להגיע יותר לעבודה, שנאתי את הבוסית שלי, שנאתי את המרחקים ושנאתי את התפקיד. הייתי שם מעל שנתיים ולא עזבתי כי "תכף אקלט ולא אחזור מחל"ד". בסוף לא יכולתי יותר, והרגשתי שהסבל שלי בעבודה הוא גם מה שתוקע את הטיפולים והגעתי למצב שאני עוזבת בלי שיהיה לי משהו ביד. ידעתי שאסתדר. שיש הרבה מקומות עבודה הוגנים שאוכל להתחיל לעבוד בהם תוך כדי הטיפולים ושאם אקלט פתאום ויפטרו אותי בגלל שעוד לא תיהיה לי הגנה-דברים מסתדרים בסוף.
בסוף הכל הסתדר לטובה ופתחו עבורי תקן לתפקיד אחר באותו מקום עבודה אז לא הייתי צריכה להתמודד עם זה. אבל כן הייתי מוכנה להתמודדות הזאת ולכל האתגרים שהיא תביא איתה, וברגע שהגשתי מכתב התפטרות (שמשכתי אח"כ) הרגשתי הקלה עצומה.
לסיכום החפירה, אני חושבת שאת צריכה לשאול את עצמך אם העצבים האלה הם תוצאה של הטיפולים והמתח שהם מביאים איתם, הוא העבודה עצמה. אם את ממשסובלת בעבודה-אני חושבת שהטיפולים לא צריכים להיות פקטור.

 

[בראון10]

תודה..

באופן כללי מרגישה שחיקה ועומס בעבודה, בלי קשר לטיפולים..
באיזה שלב עניין הטיפולים יסתיים...כך או אך. ואז התמונה תהיה יותר ברורה, ויותר אחשוב על שינוי.. מרגישה שבתוך הטיפולים אין לי פניות לזה בכלל..
מצד שני מסכימה שלא צריך לסבול. כנראה עדיין הסבל ברמת נסבל אצלי..

 

[a morph]

מסכימה עם הייץ'

ממש ממש ממש לא כדאי לעצור את החיים בגלל טיפולים.
קודם כל כי אי אפשר לדעת כמה זמן הם יימשכו ואי אפשר לתכנן את החיים סביב פקטור מגביל לא ידוע, זה לא מעשי ולא בריא לנפש.
וחוץ מזה, אני חושבת שהרבה יותר *קל* לחפש עבודה חדשה כשאת עדיין לא אמא ולא בהריון. מהרגע שבני נכנס למעון לראשונה, נכנסנו לתקופה ארוכה של מחלות - שוב חום, ושוב שיעול, ושוב נזלת, ושוב דלקת אוזניים וכו', ואחרי שהוא מחלים אני כמובן חוטפת, ואז הוא שוב מביא משהו חדש מהגן וחוזר חלילה. חצי שנה היינו בתוך הסיוט הזה עד שזה נרגע. אני זוכרת את עצמי מגישה דוח נוכחות של דצמבר עם כמה ימי עבודה מפוזרים פה ושם... תאמיני לי שאת לא רוצה לחפש או להתחיל עבודה חדשה במצב כזה. אם את רוצה לעשות שינויים - תעשי אותם עכשיו.

 

[בראון10]

גם נכון.. צודקת. רק תיקון .. אלה טיפולים לילד 3..

כך שיודעת טוב מאוד במה כרוך ילדים צעירים.. למרות שאצלי הבנות כבר יחסית גדולות אז שכחתי קצת..
פשוט בתוך הטיפולים לי קשה.. אבל אין לי גם ככה עוד הרבה סבבים שאפשר לעשות אז אראה בהמשך לכאן או לכאן..

 

[חיוכי אהבה]

לנשום, לנשום ולנשום.. לזכור שלהורמונים יש השפעה

על הגוף והנפש, ולפעמים העצבים האלו וקוצר הרוח הם מההורמונים,
להיות מודעת לכך, ולכן לעצור לרגע, לנשום, ואז להגיב.
באמת, ברמה של מודעות לעצמך, לזכור שאת תחת התקפה-של-הורמונים,
זה לא באמת את.
&nbsp
&nbsp

 

[76לילי]

אני יכולה להעיד על עצמי

שחיכיתי להכנס להריון ו"מה עם יהיה עם החופשת לידה" ואין מה לעשות שזה לא הולך זה פשוט יותר מתסכל. ברגע שהתפטרתי (הפכתי להיות עצמאית אבל עדיין מלחיץ ) נהיה לי הרבה יותר טוב. השלילי של ההריון גם ככה קשה עם כל מה שהוא אומר, לא צריך להוסיף עליו גם "אני נשארת בעבודה שאני לא אוהבת "