פינת החיזוק היומית (יום רביעי)

[ספiרטkית בנשמה]

פינת החיזוק היומית (יום רביעי)

* הלכה יומית

*תהילים יומי

*שיר של יום

*שמירת הלשון

-ובהצלחה לכל הזקוקים לישועה מעמינו הנבחר-

גלישה נעימה לכולם

 

[ספiרטkית בנשמה]

"כל השונה הלכות..."

ברכת שהחיינו בימי בין המצרים

ברכה על פרי חדש בימי בין המצרים
טוב ליזהר מלברך ברכת "שהחיינו" בימי בין המצרים, מליל שבעה עשר בתמוז ועד אחרי תשעה באב, על פרי חדש, או על בגד חדש. ויניח את הפרי או הבגד עד לאחר תשעה באב, ולא יאכלנו בלא לברך שהחיינו.

ומקור המנהג הוא מספר חסידים שכתב שלא היו אוכלים פרי חדש בבין המצרים, כי אמרו, איך נברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" והוא זמן פורענות וימי צרה לעם ישראל. וכן כתב מרן בשלחן ערוך, שטוב להזהר מלומר "שהחיינו" בבין המצרים על פרי או על מלבוש. ואף רבינו האר"י כתב, שאין לברך שהחיינו בימי בין המצרים. וכן הסכימו רוב האחרונים. (חזון עובדיה עמוד קכט).

ומעוברת (אשה בהריון) שרואה פרי חדש ומתאווה לאכול ממנו. מותר לה לאכול פרי חדש בימי בין המצרים. ותברך עליו שהחיינו.

בשבתות שבתוך ימי בין המצרים מותר לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש. ומכל מקום אחר ראש חודש אב, נכון להחמיר שלא לברך שהחיינו על בגד חדש אפילו בשבת. ומכל מקום על פרי חדש יש להקל לברך אף בשבת זו שאחר ראש חודש אב.

ואף שלכאורה אין לחלק בזה בין פרי לבגד, שבשני המקרים הוא אומר "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" על זמן שהוא ימי אבלות. מכל מקום יש הטעם לחלק בין בגד לפרי, משום שלדעת הרמ"א אסור ללבוש בגד חדש אחר ראש חודש אב, וזאת ללא קשר לברכת שהחיינו. אבל באכילת פרי חדש אין איסור מצד עצם אכילת הפרי, רק מצד ברכת שהחיינו שאין לברכה בימים אלו, לפיכך פרי חדש מותר לאכלו בשבת אף לאחר ראש חודש אב, אבל בבגד נכון להחמיר. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א בספרו שו"ת יחוה דעת (ח"א סימן לז).

ולסיכום: אין לברך שהחיינו על בגד או פרי חדש בימי בין המצרים. ובשבתות שבימי בין המצרים אפשר להקל בדבר. ובשבת שחלה אחר ראש חודש אב, יש להחמיר בזה לגבי בגד חדש, אבל לגבי פרי חדש אפשר להקל.

ומותר לקנות בגדים חדשים בימי בין המצרים, עד ראש חודש אב. אך אין ללובשם עד לאחר תשעה באב. כמו שכתבנו.

 

[ספiרטkית בנשמה]

תהילים יומי

(א) מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב:
(ב) וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי:
(ג) כִּי-קִנֵּאתִי בַהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה:
(ד) כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם:
(ה) בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם-אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ:
(ו) לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף-שִׁית חָמָס לָמוֹ:
(ז) יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב:
(ח) יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ:
(ט) שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ:
(י) לָכֵן יָשׁוּב עַמּוֹ הֲלֹם וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ:
(יא) וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע-אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן:
(יב) הִנֵּה-אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ-חָיִל:
(יג) אַךְ-רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי:
(יד) וָאֱהִי נָגוּעַ כָּל-הַיּוֹם וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים:
(טו) אִם-אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְמוֹ הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי:
(טז) וַאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זאת עָמָל הוּא בְעֵינָי:
(יז) עַד-אָבוֹא אֶל-מִקְדְּשֵׁי-אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם:
(יח) אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת:
(יט) אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן-בַּלָּהוֹת:
(כ) כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה:
(כא) כִּי-יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן:
(כב) וַאֲנִי-בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ:
(כג) וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי:
(כד) בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי:
(כה) מִי-לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא-חָפַצְתִּי בָאָרֶץ:
(כו) כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר-לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם:
(כז) כִּי-הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יאבֵדוּ הִצְמַתָּה כָּל-זוֹנֶה מִמֶּךָּ:
(כח) וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב שַׁתִּי בַּאדנָי יֱהוִֹה מַחְסִּי לְסַפֵּר כָּל-מַלְאֲכוֹתֶיךָ:

 

[ספiרטkית בנשמה]

שיר של יום

יום רביעי
נוסח אשכנז: היום יום רביעי בשבת, שבו היו הלויים אומרים בבית המקדש
נוסח ספרד: היום יום רביעי בשבת, השיר שהיו הלויים אומרים בבית המקדש
נוסח תימן: היום יום רביעי בשבת, השיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן

א אֵל נְקָמוֹת יְהוָה אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע. ב הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים. ג עַד מָתַי רְשָׁעִים יְהוָה עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ. ד יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. ה עַמְּךָ יְהוָה יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ. ו אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ. ז וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. ח בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ. ט הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט. י הֲיֹסֵר גּוֹיִם הֲלֹא יוֹכִיחַ הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת. יא יְהוָה יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל. יב אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ. יג לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע עַד יִכָּרֶה לָרָשָׁע שָׁחַת. יד כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב. טו כִּי עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב. טז מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן. יז לוּלֵי יְהוָה עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי. יח אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי חַסְדְּךָ יְהוָה יִסְעָדֵנִי. יט בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי. כ הַיְחָבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת יֹצֵר עָמָל עֲלֵי חֹק. כא יָגוֹדּוּ עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ. כב וַיְהִי יְהוָה לִי לְמִשְׂגָּב וֵאלֹהַי לְצוּר מַחְסִי. כג וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ. (תהלים צד,) לְכוּ נְרַנְּנָה לַיהוָה נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ. ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ. ג כִּי אֵל גָּדוֹל יְהוָה וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים. (תהלים צה, א-ג)

 

[ספiרטkית בנשמה]

2 הלכות מספר חפץ חיים

הלכות לשון הרע, כלל י', סעיף י"ג
אם הוא משער שעל ידי שיספר שאדם פלוני גרם לו עוולה, יהיה לו תועלת להבא, כגון שיספר לאנשים שפלוני נשמע להם, והם יוכיחוהו ועל ידי זה ישיב לו את הנזק או הגזילה שגרם לו, מותר לו לספר להם ולבקש שיעזרו לו.
ולפעמים יש תועלת גם לא בענין ממון. כגון אם נודע לו בבירור שפלוני רוצה לחרפו ולגדפו על ענין מסויים, אם יספר לאנשים חשובים או לקרוביו של פלוני, והם יאמינו לו וימנעו מפלוני לחרפו או לגדפו. או אפילו אם סיפר עליו כבר, אבל על ידי שיספר לקרוביו או אנשים שמשפיעים עליו, על ידי זה יפסיק לספר עליו – בכזה מקרה מותר לספר להם.
ואפילו שבאלו האופנים יתבזה חבירו כשמספר על הרעה שגורם לו – מותר. כיון שאין כוונתו אלא לשמור את עצמו מהיזק או מצער וביוש.

הלכות לשון הרע, כלל י', סעיף י"ד
אבל צריך להיזהר בהיתר זה שלא יחזרו כל השבעה פרטים.
א. שיראה הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים.
ב. שלא יחליט מייד שהענין שחבירו גורם לו הוא גזל, אלא יתבונן היטב אם לפי התורה הדין איתו.
ג. שאם הוא משער שלהתווכח עמו בעצמו יועיל, צריך לדבר איתו קודם לפני שמפרסם לאנשים.
ד. שלא יגזים אפילו במעט בסיפור הדברים.
ה. שיכווין לתועלת, ולא מפני שנאתו למזיק לו.
ו. אם יש עצה אחרת לסובב את התועלת שיפסיק להזיק לו, חייב לעשות עצה אחרת ולא לספר. וגם אם יכול לספר את הסיפור בפחות גנאי, חובה להמעיט בגנאי חבירו במידת האפשר.
ז. שלא יסובב על חבירו יותר נזק ממה שהיה מסובב אילו העידו עליו בבית דין.



קטע מספר שמירת הלשון
פרק ד' חתימת הספר "רוב השכר המצוי בשמירת הלשון, וזכות מזכה הרבים" (2)
ובפרט שידוע מה שאמרו חז"ל (יומא ט: גיטין נ"ז.) שבית שני נחרב בעוון שנאת חינם ולשון הרע. ואם עוון זה היה בכוחו להחריב את הבית הבנוי, על אחת כמה וכמה כוחו מלעכב לבנות את הבית החרב.
על כן האיש שיחזק את עצמו בענין הזה בכל כוחו, וגם יזרז אנשים אחרים בענין זה למען כבוד ה' ותורתו שלא יהיו מצוותיה כהפקר, זכותו גדולה מאוד.
כי באמת כלל ישראל בחזקת כשרים וצדיקים
אך הסיבה לרפיון היא בגלל חוסר ידיעת ההלכות ופרטי הדינים שיש בענין הזה. וגם נעלם מהאנשים העצות איך להימלט מהיצר הרע בענין הזה. וכמו שכתבנו בשער השני.
לכן מי שיעורר בענין הזה וודאי יתקבלו דבריו, ותהיה זכות הרבים תלויה בו.