ספiרטkית בנשמה
New member
~~שבת קודש פרשות "אחרי-מות - קדושים"~~
באדיבות
בנצי הקטן
סלולארי וואפ
באדיבות
בנצי הקטן
סלולארי וואפ
~~שבת קודש פרשות "אחרי-מות - קדושים"~~
- פותח הנושא ספiרטkית בנשמה
- פורסם בתאריך
ספiרטkית בנשמה
New member
נושאי הפרשה - פרשת אחרי-מות
עבודת יום הכיפורים (טז, א-לד)
ה' מצווה את משה ללמד ולצוות את אהרון אחיו את סדר עבודת יום הכיפורים במשכן. עבודת יום הכיפורים כוללת כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים להקטרת קטורת. בגלל חשיבות העניין וחומרתו פותחת התורה בעניין זה, תוך אזהרה שמלבד כניסה אחת ויחידה זו, אל-לו לאהרון לבוא אל קודש הקודשים פנימה במהלך השנה כולה, ובהקשר לכך מזכירה את מיתת נדב ואביהוא.
העבודות המיוחדות של יום הכיפורים נעשות בבגדים לבנים, ולא בבגדי הזהב אותם לובש הכהן הגדול בעת עבודתו הרגילה.
בין שאר עבודות היום הקדוש מזכירה התורה את הקרבת פר החטאת שמביא הכוהן הגדול לכפרתו ולכפרת בני ביתו ואת שני השעירים - 'שיער לה' ושעיר לעזאזל', שעל-פי גורל, אחד מהם מוקרב על המזבח והשני נלקח למיתה במדבר. השעיר לעזאזל מובל על-ידי שליח מיוחד, לאחר שהכוהן סומך על השעיר את ידיו ומכפר בו את כל עוונות ישראל.
עבודת הקורבנות כוללת כרגיל הקרבה על המזבח, זריקת הדם כל קרנות המזבח וביום הכיפורים גם הזאת דם הקורבנות על הפרוכת המבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים.
בצוותה על עבודת הכהן ביום הכיפורים, מזכירה התורה כי זהו יום תענית לכל ישראל יום האסור במלאכה - שבת שבתון לכפרת עוונות.
קורבנות - רק במקדש (יז, א-ט)
הקרבת הקורבנות מותרת רק בבית המקדש. אחת ממטרות הקרבת הקורבן וזריקת דמו על המזבח היא כפרה לנפש האדם. כאשר מקריבים מחוץ למקדש ואת הדם שופכים במקום שאינו מזבח לה', כאילו שופכים את דם האדם, שכן "הדם הוא הנפש"!
דינו של המקריב מחוץ למקום המיועד - כרת.
איסור אכילת דם, וחובת כיסויו בעפר (יז, י-יד)
בהמשך להגדרת דם הקורבן כמכפר על נפש האדם, אוסרת התרה אכילת דם (בהיותו בתוך בשר המאכל) או שתייתו. גם כאן אומרת התורה "כי הדם הוא בנפש יכפר", וממילא נועד להקרבה ולא לאכילה. גם כאשר שוחטים חיה או בהמה למאכל ולא להקרבה, חובה לכסות לפחות חלק מן הדם בעפר.
אכילת נבלת העוף מטמאת (יז, טו-טז)
נבלה של עוף טהור, שמותר באכילה אם נשחט כראוי, אינה מטמאת במגה. מחדשת התורה, שכאשר אוכלים את נבלת העוף, נטמאים וחייבים בטבילה ובכביסת הבגדים.
קדושת ישראל בטהרת המשפחה (יח, א-ל)
הקב"ה מזהיר את ישראל לבל יחטאו בטומאת ממצרים ממנה הם עולים, ולא יסגלו את מעשי ארץ כנען אליה הם באים. עיקר ההזהרה מתייחסת לגילוי עריות במשפחה, לאיסור נידה ולמשכב זכר ובהמה. התורה כוללת במנהגים רעים אלו גם סוגים של עבודה זרה כהעברת הבנים למולך.
התורה עושה הקבלה בין עמי הארץ העומדים להיות מגורשים ממנה בגלל חטאיהם, למה שעלול לקרוא לישראל: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה"
קדושה זו מחייבת את בני-ישראל במיוחד, כפי שמסיימת הפרשה במילים "אני ה' אלוקיכם".
(בפרשה 80 פסוקים)
עבודת יום הכיפורים (טז, א-לד)
ה' מצווה את משה ללמד ולצוות את אהרון אחיו את סדר עבודת יום הכיפורים במשכן. עבודת יום הכיפורים כוללת כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים להקטרת קטורת. בגלל חשיבות העניין וחומרתו פותחת התורה בעניין זה, תוך אזהרה שמלבד כניסה אחת ויחידה זו, אל-לו לאהרון לבוא אל קודש הקודשים פנימה במהלך השנה כולה, ובהקשר לכך מזכירה את מיתת נדב ואביהוא.
העבודות המיוחדות של יום הכיפורים נעשות בבגדים לבנים, ולא בבגדי הזהב אותם לובש הכהן הגדול בעת עבודתו הרגילה.
בין שאר עבודות היום הקדוש מזכירה התורה את הקרבת פר החטאת שמביא הכוהן הגדול לכפרתו ולכפרת בני ביתו ואת שני השעירים - 'שיער לה' ושעיר לעזאזל', שעל-פי גורל, אחד מהם מוקרב על המזבח והשני נלקח למיתה במדבר. השעיר לעזאזל מובל על-ידי שליח מיוחד, לאחר שהכוהן סומך על השעיר את ידיו ומכפר בו את כל עוונות ישראל.
עבודת הקורבנות כוללת כרגיל הקרבה על המזבח, זריקת הדם כל קרנות המזבח וביום הכיפורים גם הזאת דם הקורבנות על הפרוכת המבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים.
בצוותה על עבודת הכהן ביום הכיפורים, מזכירה התורה כי זהו יום תענית לכל ישראל יום האסור במלאכה - שבת שבתון לכפרת עוונות.
קורבנות - רק במקדש (יז, א-ט)
הקרבת הקורבנות מותרת רק בבית המקדש. אחת ממטרות הקרבת הקורבן וזריקת דמו על המזבח היא כפרה לנפש האדם. כאשר מקריבים מחוץ למקדש ואת הדם שופכים במקום שאינו מזבח לה', כאילו שופכים את דם האדם, שכן "הדם הוא הנפש"!
דינו של המקריב מחוץ למקום המיועד - כרת.
איסור אכילת דם, וחובת כיסויו בעפר (יז, י-יד)
בהמשך להגדרת דם הקורבן כמכפר על נפש האדם, אוסרת התרה אכילת דם (בהיותו בתוך בשר המאכל) או שתייתו. גם כאן אומרת התורה "כי הדם הוא בנפש יכפר", וממילא נועד להקרבה ולא לאכילה. גם כאשר שוחטים חיה או בהמה למאכל ולא להקרבה, חובה לכסות לפחות חלק מן הדם בעפר.
אכילת נבלת העוף מטמאת (יז, טו-טז)
נבלה של עוף טהור, שמותר באכילה אם נשחט כראוי, אינה מטמאת במגה. מחדשת התורה, שכאשר אוכלים את נבלת העוף, נטמאים וחייבים בטבילה ובכביסת הבגדים.
קדושת ישראל בטהרת המשפחה (יח, א-ל)
הקב"ה מזהיר את ישראל לבל יחטאו בטומאת ממצרים ממנה הם עולים, ולא יסגלו את מעשי ארץ כנען אליה הם באים. עיקר ההזהרה מתייחסת לגילוי עריות במשפחה, לאיסור נידה ולמשכב זכר ובהמה. התורה כוללת במנהגים רעים אלו גם סוגים של עבודה זרה כהעברת הבנים למולך.
התורה עושה הקבלה בין עמי הארץ העומדים להיות מגורשים ממנה בגלל חטאיהם, למה שעלול לקרוא לישראל: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה"
קדושה זו מחייבת את בני-ישראל במיוחד, כפי שמסיימת הפרשה במילים "אני ה' אלוקיכם".
(בפרשה 80 פסוקים)
ספiרטkית בנשמה
New member
הליכה בדרכי ה' - מתכון לקדושה
השבת אנו קוראים את פרשת אחרי מות בני אהרון ופרשת קדושים ביחד, שתי הפרשיות מסתיימות באותו "צליל".
בסוף פרשת אחרי מות הקב"ה אומר לנו מה הסיבה שהארץ הקיאה את הגויים ומאותה סיבה היא יכולה להקיא אותנו אם לא נלך בדרכי השם, ובמיוחד אם נחטא בכל מה שקשור בגילויי עריות.
ופרשת קדושים מסתיימת בפסוק: ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, כי את כל אלו וכו' ואקוץ בם.
להראות לנו איזה חטאים יכולים להביא למצב שעם ישראל יצא מארצו לגלות, לכן כדי לשמור על ההמשכיות שלנו בארץ ההקפדה צריכה להיות בכל מה שקשור למצוות של צניעות ובין אדם לחברו.
"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
בפרשה אנו מצווים ללכת בדרכי השם ולהגיע למצב של קדושים, זה נשמע קצת "גדול עלינו", בד"כ כשאנו חושבים על אנשים קדושים אנו חושבים על גדולי ישראל ותלמידי חכמים, ופה בפרשה התורה מצווה אותנו להיות קדושים, וכי פשוט להגיע לרמה הזו? האם זה לא מוגזם? איך אפשר להיות אדם קדוש? אני בקושי לומד תורה שעה בשבוע? וכמובן רחוק מלהיות "צדיק", ובכלל להגיע לרמה של להיות קדוש? נראה קצת רחוק.
אך צריך לדעת, התורה לא מצווה אותנו על דבר שאינו בהישג יד, ולכן בפרשת קדושים יש 51 מצוות בהם מוסברת לנו הדרך בה אדם יכול להגיע למצב שהוא קדוש.
כדי להיות קדוש דבר ראשון אנו מצווים על יראת אב ואם ושמירת השבת, שאנו שומרים את השבת אנו מעידים על כך שיש בורא לעולם והוא זה שברא את העולם, וכשם שאנו מכבדים את אבינו שבשמים כך אנו צריכים להכיר טובה להורים שלנו שהם חלק בבריאה שלנו, ולכבד את האב ואת האם, ולאחר ההכרה הבסיסית הזאת אנו יכולים "לצאת לדרך", ולאחר שאנו נקיים ונקפיד על שמירת המצוות של בין אדם לחברו כמו שצריך, ולא נעבור על האיסורים של שקר וגזל והלנת שכר ומשפט צדק ועזרה לחלש בחברה, נוכל לקבל את תורה, כי כאשר אדם מתקן את המידות שלו ומשתדל לפרוש ממנעמי העולם הזה, ומקדש את עצמו במותר לו, הוא מגיע למצב שהוא קדוש, ואז הוא יכול לקבל את התורה הקדושה, כי כדי לקבל את התורה על אדם לתקן את מידותיו, וכאשר הוא "כלי" שלם הוא יוכל לקבל את כל השפע של התורה.
להראות לנו שכדי להיות קדוש עלינו לדבוק במידותיו של הקב"ה ולהיות רחמנים וסלחנים, כי רק אז נוכל להיות קדושים.
כי שאדם מעביר על מידותיו ומוותר לחברו וסולח לו, גם משמים סולחים לאותו אדם ומזכים אותו להבנה של התורה.
השבת אנו קוראים את פרשת אחרי מות בני אהרון ופרשת קדושים ביחד, שתי הפרשיות מסתיימות באותו "צליל".
בסוף פרשת אחרי מות הקב"ה אומר לנו מה הסיבה שהארץ הקיאה את הגויים ומאותה סיבה היא יכולה להקיא אותנו אם לא נלך בדרכי השם, ובמיוחד אם נחטא בכל מה שקשור בגילויי עריות.
ופרשת קדושים מסתיימת בפסוק: ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, כי את כל אלו וכו' ואקוץ בם.
להראות לנו איזה חטאים יכולים להביא למצב שעם ישראל יצא מארצו לגלות, לכן כדי לשמור על ההמשכיות שלנו בארץ ההקפדה צריכה להיות בכל מה שקשור למצוות של צניעות ובין אדם לחברו.
"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
בפרשה אנו מצווים ללכת בדרכי השם ולהגיע למצב של קדושים, זה נשמע קצת "גדול עלינו", בד"כ כשאנו חושבים על אנשים קדושים אנו חושבים על גדולי ישראל ותלמידי חכמים, ופה בפרשה התורה מצווה אותנו להיות קדושים, וכי פשוט להגיע לרמה הזו? האם זה לא מוגזם? איך אפשר להיות אדם קדוש? אני בקושי לומד תורה שעה בשבוע? וכמובן רחוק מלהיות "צדיק", ובכלל להגיע לרמה של להיות קדוש? נראה קצת רחוק.
אך צריך לדעת, התורה לא מצווה אותנו על דבר שאינו בהישג יד, ולכן בפרשת קדושים יש 51 מצוות בהם מוסברת לנו הדרך בה אדם יכול להגיע למצב שהוא קדוש.
כדי להיות קדוש דבר ראשון אנו מצווים על יראת אב ואם ושמירת השבת, שאנו שומרים את השבת אנו מעידים על כך שיש בורא לעולם והוא זה שברא את העולם, וכשם שאנו מכבדים את אבינו שבשמים כך אנו צריכים להכיר טובה להורים שלנו שהם חלק בבריאה שלנו, ולכבד את האב ואת האם, ולאחר ההכרה הבסיסית הזאת אנו יכולים "לצאת לדרך", ולאחר שאנו נקיים ונקפיד על שמירת המצוות של בין אדם לחברו כמו שצריך, ולא נעבור על האיסורים של שקר וגזל והלנת שכר ומשפט צדק ועזרה לחלש בחברה, נוכל לקבל את תורה, כי כאשר אדם מתקן את המידות שלו ומשתדל לפרוש ממנעמי העולם הזה, ומקדש את עצמו במותר לו, הוא מגיע למצב שהוא קדוש, ואז הוא יכול לקבל את התורה הקדושה, כי כדי לקבל את התורה על אדם לתקן את מידותיו, וכאשר הוא "כלי" שלם הוא יוכל לקבל את כל השפע של התורה.
להראות לנו שכדי להיות קדוש עלינו לדבוק במידותיו של הקב"ה ולהיות רחמנים וסלחנים, כי רק אז נוכל להיות קדושים.
כי שאדם מעביר על מידותיו ומוותר לחברו וסולח לו, גם משמים סולחים לאותו אדם ומזכים אותו להבנה של התורה.
ספiרטkית בנשמה
New member
"אחרי מות שני בני אהרן"-מיתתן מכפרת
איתא בירושלמי (יומא א, א) דלכך מזכיר הכתוב את מיתת בני אהרן בפרשת יוה"כ ללמדך שכשם שיוה"כ מכפר על בנ"י כך מיתתן של צדיקים מכפרת, ואיתא עוד בגמרא (כתובות קג, ב) ביומא דאשכבתיה דרבי, יצאה בת קול ואמרה "כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העולם הבא".
ויש לדקדק למה נקט הש"ס לשון "כל" ולא נקט סתמא "מאן דהוה באשכבתיה דרבי", מה משמיענו "כל" זה.
אך בגמרא (יומא פה, ב) ישנה מחלוקת בענין כפרת יוה"כ, דרבנן סברי דיוה"כ מכפר רק אם עשה תשובה ורבי סבר שכל עבירות שבתורה בין אם עשה תשובה ובין אם לא עשה תושבה הרי שיוה"כ מכפר, וא"כ י"ל דאף דרבי היה יחיד ויחיד ורבים הלכה כרבים, אבל ביום פטירתו פסקו הלכה כמותו. וכיון שמיתת צדיקים מכפרת כמו יוה"כ, לכן "כל" מי שהיה באשכבתיה דרבי זכה לעולם הבא אפילו מי שלא עשה תשובה, כיון שמיתת רבי כיפרה עליו ובאותו יום פסקו הלכה כמותו.
איתא בירושלמי (יומא א, א) דלכך מזכיר הכתוב את מיתת בני אהרן בפרשת יוה"כ ללמדך שכשם שיוה"כ מכפר על בנ"י כך מיתתן של צדיקים מכפרת, ואיתא עוד בגמרא (כתובות קג, ב) ביומא דאשכבתיה דרבי, יצאה בת קול ואמרה "כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העולם הבא".
ויש לדקדק למה נקט הש"ס לשון "כל" ולא נקט סתמא "מאן דהוה באשכבתיה דרבי", מה משמיענו "כל" זה.
אך בגמרא (יומא פה, ב) ישנה מחלוקת בענין כפרת יוה"כ, דרבנן סברי דיוה"כ מכפר רק אם עשה תשובה ורבי סבר שכל עבירות שבתורה בין אם עשה תשובה ובין אם לא עשה תושבה הרי שיוה"כ מכפר, וא"כ י"ל דאף דרבי היה יחיד ויחיד ורבים הלכה כרבים, אבל ביום פטירתו פסקו הלכה כמותו. וכיון שמיתת צדיקים מכפרת כמו יוה"כ, לכן "כל" מי שהיה באשכבתיה דרבי זכה לעולם הבא אפילו מי שלא עשה תשובה, כיון שמיתת רבי כיפרה עליו ובאותו יום פסקו הלכה כמותו.
ספiרטkית בנשמה
New member
תמיד טוב להתייעץ, גם עם שותף לדרך...
"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" (טז, א)
ויעוין במדרש רבה אחרי מות (כ, ח) בר קפרא בשם רי ירמיה בן אלעזר אמר, בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן, על הקריבה ועל הקרבה על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה.
ויל"ע דבשלמא שלא נטלו עצה ממשה ואהרן הוא תביעה דמן הסתם היו מייעצים להם שלא לעשות את שעשו. אכן צ"ע איזו טענה היא שלא נטלו עצה אחד מן השני והרי שניהם עשו יחדיו את הדבר, וא"כ בודאי שהיו מייעצים האחד לחבירו לעשות הדבר.
אולם חזינן מהכא גודל הענין של ההתיעצות ולהמלך האחד בחבירו. ועל כן זוהי הטענה על נדב ואביהוא שאולי אם היו מתיעצים שוב בענין ואפילו האחד עם חבירו, אולי היו נמנעים מלעשות הדבר.
"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" (טז, א)
ויעוין במדרש רבה אחרי מות (כ, ח) בר קפרא בשם רי ירמיה בן אלעזר אמר, בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן, על הקריבה ועל הקרבה על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה.
ויל"ע דבשלמא שלא נטלו עצה ממשה ואהרן הוא תביעה דמן הסתם היו מייעצים להם שלא לעשות את שעשו. אכן צ"ע איזו טענה היא שלא נטלו עצה אחד מן השני והרי שניהם עשו יחדיו את הדבר, וא"כ בודאי שהיו מייעצים האחד לחבירו לעשות הדבר.
אולם חזינן מהכא גודל הענין של ההתיעצות ולהמלך האחד בחבירו. ועל כן זוהי הטענה על נדב ואביהוא שאולי אם היו מתיעצים שוב בענין ואפילו האחד עם חבירו, אולי היו נמנעים מלעשות הדבר.
ספiרטkית בנשמה
New member
"ואל יבוא בכל עת אל הקודש וגו' כי בענן אראה"
"ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת וגו' כי בענן אראה על הכפורת" (טז, ב)
ולכאורה הרי ביום הכיפורים מותר לכ"ג ליכנס לקודש הקדשים, וא"כ היה מן הראוי לומר 'ואל יבוא בכל עת אלא בעשור לחודש'.
עוד יש לדקדק הא דסיימה התורה ואמרה 'כי בענן אראה על הכפורת', דמה ענין ענן זה לאיסור כניסה לקודש הקדשים.
ונראה דה"ק, 'כי בענן אראה על הכפורת', כלומר, דבשעה שהמחתה עומדת בפנים וענן הקטורת עולה מותר לבוא, ושפיר אתי לפ"ז דביוה"כ מותר לבוא.
עפ"ז מיושב, הא דהשבעו את הכ"ג בערב יוהכ"פ שאינו צדוקי, דלכאורה מה הוצרכו לשבועה זו, דממה נפשך, אם הוא צדוקי א"כ הרי אינם מודים בקידוש החודש, ואין יום זה יום הכיפורים, ובלא"ה אסור ליכנס דלשיטתם מתחייב מיתה בכך.
אך לפי המבואר ניחא שפיר, דכיון דסוף סוף איכא ענן הקטורת. א"כ אף אם אין זה יום הכיפורים היה מותר ליכנס, ולכך היו זקוקים להשביע את הכ"ג שאינו צדוקי.
(חתם סופר)
"ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת וגו' כי בענן אראה על הכפורת" (טז, ב)
ולכאורה הרי ביום הכיפורים מותר לכ"ג ליכנס לקודש הקדשים, וא"כ היה מן הראוי לומר 'ואל יבוא בכל עת אלא בעשור לחודש'.
עוד יש לדקדק הא דסיימה התורה ואמרה 'כי בענן אראה על הכפורת', דמה ענין ענן זה לאיסור כניסה לקודש הקדשים.
ונראה דה"ק, 'כי בענן אראה על הכפורת', כלומר, דבשעה שהמחתה עומדת בפנים וענן הקטורת עולה מותר לבוא, ושפיר אתי לפ"ז דביוה"כ מותר לבוא.
עפ"ז מיושב, הא דהשבעו את הכ"ג בערב יוהכ"פ שאינו צדוקי, דלכאורה מה הוצרכו לשבועה זו, דממה נפשך, אם הוא צדוקי א"כ הרי אינם מודים בקידוש החודש, ואין יום זה יום הכיפורים, ובלא"ה אסור ליכנס דלשיטתם מתחייב מיתה בכך.
אך לפי המבואר ניחא שפיר, דכיון דסוף סוף איכא ענן הקטורת. א"כ אף אם אין זה יום הכיפורים היה מותר ליכנס, ולכך היו זקוקים להשביע את הכ"ג שאינו צדוקי.
(חתם סופר)
ספiרטkית בנשמה
New member
מדוע קרבן כזה קטן?
ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה" (טז, ה)
לכאורה יפלא שחטאתו של אהרן ביום הכיפורים הוא פר ואילו קרבן העם לה' לחטאת הוא רק שעיר, והרי מן הראוי היה להטיל על ציבור שלם קרבן גדול יותר מאשר מוטל על הכהן גדול שהוא יחיד, או עכ"פ קרבן שוה כמו שמצינו שהכהן המשיח וגם הציבור שוים להביא פר על העלם דבר.
אך הנה מצינו (יומא סא, א) דר"ש אומר כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו, כך דם הפר מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו.
א"כ, מאחר שפרו של הכהן בא לכפר גם על אחיו הכהנים הנמצאים תמיד בבית המקדש, ועלולים להיכשל בחטא זה של טומאת מקדש וקדשיו, לפיכך צריך הכה"ג להביא קרבן גדול יותר גם עבורם, משא"כ הציבור המרוחק בתכלית מאהל מועד, והופעתו במחיצת העזרה היא רק לעתים רחוקות, בוודאי סגי להו בקרבן קטן יותר שהרי אינם נכשלים הרבה בטומאת מקדש וקדשיו.
ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה" (טז, ה)
לכאורה יפלא שחטאתו של אהרן ביום הכיפורים הוא פר ואילו קרבן העם לה' לחטאת הוא רק שעיר, והרי מן הראוי היה להטיל על ציבור שלם קרבן גדול יותר מאשר מוטל על הכהן גדול שהוא יחיד, או עכ"פ קרבן שוה כמו שמצינו שהכהן המשיח וגם הציבור שוים להביא פר על העלם דבר.
אך הנה מצינו (יומא סא, א) דר"ש אומר כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו, כך דם הפר מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו.
א"כ, מאחר שפרו של הכהן בא לכפר גם על אחיו הכהנים הנמצאים תמיד בבית המקדש, ועלולים להיכשל בחטא זה של טומאת מקדש וקדשיו, לפיכך צריך הכה"ג להביא קרבן גדול יותר גם עבורם, משא"כ הציבור המרוחק בתכלית מאהל מועד, והופעתו במחיצת העזרה היא רק לעתים רחוקות, בוודאי סגי להו בקרבן קטן יותר שהרי אינם נכשלים הרבה בטומאת מקדש וקדשיו.
ספiרטkית בנשמה
New member
"לך לעזאזל". וכי זו דרכה של תורה?!
מתי שולחים מישהו לעזאזל?
לא יאמן, בעולמו של המקרא – כל שנה, ועוד ביום הכיפורים!
כך נהגו בעבר, שעה שבית המקדש עמד על תילו, בירושלים. ואנו בימינו מזכירים שילוח זה, בעת קריאת התורה. בצהרי היום הקדוש. וכה יספרו לנו פסוקי פרשתנו זו:
"ולקח את שני השעירִם והעמיד אתם לפני ה' פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירִם גרלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר, אשר עלה עליו הגורל לה', ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה" (ויקרא טז, ז-כב).
זו, אפוא, התמונה העולה מן התיאור המקראי, שתמציתו הגשנו בזה: ליד פתח אוהל מועד הוצבו שני שעירי עיזים. שני שעירים, שדמו בכל אחד לרעהו. "מצוותן", אומר התלמוד, "שיהיו שניהן שווין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתם כאחד" (מסכת יומא סב).
במהלך הטכס הטיל הכהן גורלות. גם פתקי גורלות אלו חייבים להיות דומים: "מה תלמוד לומר גורלות? שיהיו שווין, שלא יעשה אחד של זהב ואחד של כסף אחד גדול ואחד קטן" (שם, לז). השוויון בין שני השעירים הוא ככל הנראה, שאלה של מהות. רק הגורל שיטיל הכהן, עומד עתה ליצור חיץ בין השניים. הוא יכריע מי משני שעירים תאומי זהות אלו, יהיה קרבן לה', ומי יורחק אל מעבר למחיצה. מי יוקרב על מזבח המקדש, ואת דמו אף יוליך הכהן עד אל מעבר לפרוכת, שם קודש הקודשים (לשם נכנס הכהן הגדול רק פעם בשנה), ומי מבין שניהם יובל אל המדבר – לעזאזל.
בטרם נעסוק במשמעויות ובמהויות – ננסה להבין מהו אותו "עזאזל", שהפך לשם "חיבה" בשפתינו המתחדשת?
כך תבאר זאת המשנה, המתארת את הטכס במלואו:
הכהן, אומרת המשנה (מסכת יומא פרק ו משנה ב) "בא לו אצל השעיר המשתלח וסומך שתי ידיו עליו ומתוודה" (כאן בא תיאור מפורט של הווידוי).
לאחר מכן:
"מסרו למי שהיה מוליכו (פירוש: אדם מזומן לשם כך עוד מערב חג שיוליכו למדבר)...
"מיקירי ירושלים היו מלווין אותו עד לסוכה ראשונה (פירוש: שעשו סוכות בדרך, והושיבו בהן בני אדם מערב יום כיפורים, שיהיו מלווין אותו). עשר סוכות מירושלים ועד לצוק... ומלווים אותו מסוכה לסוכה חוץ מהאחרונה שבהן, שאינו מגיע עמו לצוק".
"מה היה עושה? חולק לשון של זהורית (חולק לשני חלקים את רצועת הצמר האדום, שקשר הכהן הגדול בין קרניו), חציו קשר בסלע, וחציו קשר בין שתי קרניו ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר, עד שנעשה אברים אברים" (כי התרסק במורד הצוק).
ובכן, לדעת המשנה, הצוק בו נדחף השעיר אלי מותו, הוא הקרוי "עזאזל".
זו, בקיצור נמרץ, פרשת שליחת השעיר למדבר, שהיא בצירוף טכס הטלת הגורלות, הקרבת השעיר השני, והווידוי של הכהן בפתח המקדש, היו למוקד עבודת יום הכיפורים. לפנינו, אפוא, עובדה מעניינת. היום, בו נדמה לנו שראוי שיוקדש כולו לחשבון נפש, להתבוננות בפגמי העבר, והפקת לקחים למען בניית עתיד מוסרי טוב יותר, לשיפור מערכת היחסים שבין אדם לאלוקיו ואדם לחברו – העמיד במרכז התעניינותם של באי בית המקדש, קרבן חריג, עטוף במסתורין.
וזו השאלה: מה רצתה התורה להביע באמצעותו? מה אמר הטכס לאדם מישראל, שעלה להתבונן בו בחצר המקדש? מה ראה שם למעשה?
אכן, את עצמו ראה באותה שעה! כי במעשה השעירים השתקפה בבואתו כפולת הפנים. ואישיותו, השבויה בידי הסתירה והניגוד, עמדה מול עיני רוחו בחדות מלאה.
העברי, בעל הלב הרגיש והמבין, מצא קווי דמיון רבים בין האדם ושעיר העיזים. הוא ידע, שכמו העז, ניחן גם הוא בכוח התנגדות, במעלת העקשנות ובמידת העזות (מכאן שמה – עז) המובילים עז זו לגלות תכונת התנגדות נמרצת לרצון זרים, בצד הציות המוחלט לאדוניה.
והנה, בבואו ביום הכיפורים לחצר המקדש, ראה את שני השעירים הניצבים בפתחו.
שנים, הדומים בכל, שני שעירים (או בני אדם) הזהים בתכלית, ללא כל סימן חיצוני, שיצביע על הבדל כלשהו ביניהם. אך, על סף בית המקדש, נפרדות דרכיהן לפתע. שם, במקום בו מגיעים מעשי האדם לעימות אמיתי עם הערכים הנעלים (מקדש ה'), מתגלה הפער בין השנים. האחד לה' ואילו רעהו – לעזאזל.
ושני השעירים הללו מתגוששים בלבו של אדם אחד. בליבו של כל אדם.
"בידינו להפעיל את כוח ההתנגדות ברשות ה' ותחת מרותו. בידנו להיות בבחינת "שעיר לה'". כלומר, להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים המפתים אותנו. או בידינו להיות בבחינת השעיר לעזאזל: להפעיל את כוח ההתנגדות שבקרבנו בסירוב עז לשמוע בקול ה'" (רש"ר, הירש על הפרשה).
כלומר, שני העזים, שנפרדו דרכיהם, מגלים לאדם, שהוא אישית ניצב תמיד על פרשת דרכים מוסרית, בכל מעשה שיעשה. בידו ניתנה האפשרות לבחור ולהחליט באיזו משני הדרכים לצעוד. בן חורין הוא להכריע כיצד ינצל את כוחות האיפוק וההתנגדות הטבועים בו, נגד מי יתקומם, ונגד מי יתייצב.
כי זהים היו בכל לפני הטלת הגורל, לא היתה כל סיבה מהותית, גורל אישי או חברתי כלשהו (שוני בגובה, ביופי, בכוח, במעמד או בממון) שיחייבוהו בחירת כיוון זה או אחר. ההחלטה היתה חופשית (וכשמדובר בשעיר – הוטל הגורל על ידי הכהן). החלטה חופשית, התלויה אך ורק ברצונו של האדם, המחליט לאן פניו מועדות. על כן, לעולם לא יטען אדם, לאחר כשלון מוסרי כלשהו, אם התבונן ולמד מן הטכס: "מה אני יכול לעשות? דחף שלא ניתן לכיבוש, גרם לי לנהוג כפי שנהגתי. כזה אני וכזה אשאר".
וההכרעה – היא גורלית.
הנה השעיר – שעלה בגורל לה' – נשחט, מת תחת סכינו החד של הכהן הגדול. אולם מותו העניק לו את רישיון הכניסה למקדש. הוא עלה, אפוא, בדרגה. דמו אף הובל, כאמור, עד למקום המקדש ביותר: קדש הקדשים.
ללמד את המתבונן, שאם יחליט בעת ההתנגשות בין הרצון לחטוא (לדוגמא: "לסחוב" – לא לגנוב חלילה – רק "לסחוב" מרכוש הזולת) לבין הערך המוסרי (איסור הגניבה; חובת השמירה על ממון החבר; הנזק העקיף שיגרם לחברה כולה), להעדיף את הערך ולהתייצב מול תשוקת החטא – מקריב הוא אותה שעה קורטוב מיצרו הרע, וממית אחוז מסוים מאנוכיותו הדואגת רק לעצמה. אבל כדוגמת השעיר, מהווה "מוות" זה, פתח לחיים חדשים. הוויתו הפנימית זוכה להתעלות המעדנת את נשמתו, והיא מביאה אותה אל שערי מקדש המעשים הטובים, שתובילהו בדרך העולה עד לקודש הקודשים.
זו הדרך האחת.
מולו ניצב השעיר לעזאזל. בו לא פגע סכין הכהן, הוא – נשאר חי. הוא מייצג היטב את האדם והחברה (ואפילו את האנושות), שלעולם אינם מוכנים לוותר, ולו במשהו, מן השאיפות החומריות למען הערך המוסרי הטהור. לעולם לא ייסוגו מן האנוכיות, מיצר הכבוד וההשתלטות, מריקבון הקנאה וטומאת השנאה. הוא נשאר חי. "שלם עם עצמו". בוודאי, מלא רחמים על רעהו שזה עתה נשחט. הוא לא הקריב דבר מעצמיותו הגשמית למען הרוח והמוסר. על כן, את סף המקדש לא עבר, דרכו מובילה אותו גם אל מחוץ לתחום מושבם של הבריות בכלל. אל דרך ללא מוצא – למדבר. אל התרסקות בלתי נמנעת בתהום האבדון, שמעבר לצוק העזאזל.
מתי שולחים מישהו לעזאזל?
לא יאמן, בעולמו של המקרא – כל שנה, ועוד ביום הכיפורים!
כך נהגו בעבר, שעה שבית המקדש עמד על תילו, בירושלים. ואנו בימינו מזכירים שילוח זה, בעת קריאת התורה. בצהרי היום הקדוש. וכה יספרו לנו פסוקי פרשתנו זו:
"ולקח את שני השעירִם והעמיד אתם לפני ה' פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירִם גרלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר, אשר עלה עליו הגורל לה', ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה" (ויקרא טז, ז-כב).
זו, אפוא, התמונה העולה מן התיאור המקראי, שתמציתו הגשנו בזה: ליד פתח אוהל מועד הוצבו שני שעירי עיזים. שני שעירים, שדמו בכל אחד לרעהו. "מצוותן", אומר התלמוד, "שיהיו שניהן שווין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתם כאחד" (מסכת יומא סב).
במהלך הטכס הטיל הכהן גורלות. גם פתקי גורלות אלו חייבים להיות דומים: "מה תלמוד לומר גורלות? שיהיו שווין, שלא יעשה אחד של זהב ואחד של כסף אחד גדול ואחד קטן" (שם, לז). השוויון בין שני השעירים הוא ככל הנראה, שאלה של מהות. רק הגורל שיטיל הכהן, עומד עתה ליצור חיץ בין השניים. הוא יכריע מי משני שעירים תאומי זהות אלו, יהיה קרבן לה', ומי יורחק אל מעבר למחיצה. מי יוקרב על מזבח המקדש, ואת דמו אף יוליך הכהן עד אל מעבר לפרוכת, שם קודש הקודשים (לשם נכנס הכהן הגדול רק פעם בשנה), ומי מבין שניהם יובל אל המדבר – לעזאזל.
בטרם נעסוק במשמעויות ובמהויות – ננסה להבין מהו אותו "עזאזל", שהפך לשם "חיבה" בשפתינו המתחדשת?
כך תבאר זאת המשנה, המתארת את הטכס במלואו:
הכהן, אומרת המשנה (מסכת יומא פרק ו משנה ב) "בא לו אצל השעיר המשתלח וסומך שתי ידיו עליו ומתוודה" (כאן בא תיאור מפורט של הווידוי).
לאחר מכן:
"מסרו למי שהיה מוליכו (פירוש: אדם מזומן לשם כך עוד מערב חג שיוליכו למדבר)...
"מיקירי ירושלים היו מלווין אותו עד לסוכה ראשונה (פירוש: שעשו סוכות בדרך, והושיבו בהן בני אדם מערב יום כיפורים, שיהיו מלווין אותו). עשר סוכות מירושלים ועד לצוק... ומלווים אותו מסוכה לסוכה חוץ מהאחרונה שבהן, שאינו מגיע עמו לצוק".
"מה היה עושה? חולק לשון של זהורית (חולק לשני חלקים את רצועת הצמר האדום, שקשר הכהן הגדול בין קרניו), חציו קשר בסלע, וחציו קשר בין שתי קרניו ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר, עד שנעשה אברים אברים" (כי התרסק במורד הצוק).
ובכן, לדעת המשנה, הצוק בו נדחף השעיר אלי מותו, הוא הקרוי "עזאזל".
זו, בקיצור נמרץ, פרשת שליחת השעיר למדבר, שהיא בצירוף טכס הטלת הגורלות, הקרבת השעיר השני, והווידוי של הכהן בפתח המקדש, היו למוקד עבודת יום הכיפורים. לפנינו, אפוא, עובדה מעניינת. היום, בו נדמה לנו שראוי שיוקדש כולו לחשבון נפש, להתבוננות בפגמי העבר, והפקת לקחים למען בניית עתיד מוסרי טוב יותר, לשיפור מערכת היחסים שבין אדם לאלוקיו ואדם לחברו – העמיד במרכז התעניינותם של באי בית המקדש, קרבן חריג, עטוף במסתורין.
וזו השאלה: מה רצתה התורה להביע באמצעותו? מה אמר הטכס לאדם מישראל, שעלה להתבונן בו בחצר המקדש? מה ראה שם למעשה?
אכן, את עצמו ראה באותה שעה! כי במעשה השעירים השתקפה בבואתו כפולת הפנים. ואישיותו, השבויה בידי הסתירה והניגוד, עמדה מול עיני רוחו בחדות מלאה.
העברי, בעל הלב הרגיש והמבין, מצא קווי דמיון רבים בין האדם ושעיר העיזים. הוא ידע, שכמו העז, ניחן גם הוא בכוח התנגדות, במעלת העקשנות ובמידת העזות (מכאן שמה – עז) המובילים עז זו לגלות תכונת התנגדות נמרצת לרצון זרים, בצד הציות המוחלט לאדוניה.
והנה, בבואו ביום הכיפורים לחצר המקדש, ראה את שני השעירים הניצבים בפתחו.
שנים, הדומים בכל, שני שעירים (או בני אדם) הזהים בתכלית, ללא כל סימן חיצוני, שיצביע על הבדל כלשהו ביניהם. אך, על סף בית המקדש, נפרדות דרכיהן לפתע. שם, במקום בו מגיעים מעשי האדם לעימות אמיתי עם הערכים הנעלים (מקדש ה'), מתגלה הפער בין השנים. האחד לה' ואילו רעהו – לעזאזל.
ושני השעירים הללו מתגוששים בלבו של אדם אחד. בליבו של כל אדם.
"בידינו להפעיל את כוח ההתנגדות ברשות ה' ותחת מרותו. בידנו להיות בבחינת "שעיר לה'". כלומר, להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים המפתים אותנו. או בידינו להיות בבחינת השעיר לעזאזל: להפעיל את כוח ההתנגדות שבקרבנו בסירוב עז לשמוע בקול ה'" (רש"ר, הירש על הפרשה).
כלומר, שני העזים, שנפרדו דרכיהם, מגלים לאדם, שהוא אישית ניצב תמיד על פרשת דרכים מוסרית, בכל מעשה שיעשה. בידו ניתנה האפשרות לבחור ולהחליט באיזו משני הדרכים לצעוד. בן חורין הוא להכריע כיצד ינצל את כוחות האיפוק וההתנגדות הטבועים בו, נגד מי יתקומם, ונגד מי יתייצב.
כי זהים היו בכל לפני הטלת הגורל, לא היתה כל סיבה מהותית, גורל אישי או חברתי כלשהו (שוני בגובה, ביופי, בכוח, במעמד או בממון) שיחייבוהו בחירת כיוון זה או אחר. ההחלטה היתה חופשית (וכשמדובר בשעיר – הוטל הגורל על ידי הכהן). החלטה חופשית, התלויה אך ורק ברצונו של האדם, המחליט לאן פניו מועדות. על כן, לעולם לא יטען אדם, לאחר כשלון מוסרי כלשהו, אם התבונן ולמד מן הטכס: "מה אני יכול לעשות? דחף שלא ניתן לכיבוש, גרם לי לנהוג כפי שנהגתי. כזה אני וכזה אשאר".
וההכרעה – היא גורלית.
הנה השעיר – שעלה בגורל לה' – נשחט, מת תחת סכינו החד של הכהן הגדול. אולם מותו העניק לו את רישיון הכניסה למקדש. הוא עלה, אפוא, בדרגה. דמו אף הובל, כאמור, עד למקום המקדש ביותר: קדש הקדשים.
ללמד את המתבונן, שאם יחליט בעת ההתנגשות בין הרצון לחטוא (לדוגמא: "לסחוב" – לא לגנוב חלילה – רק "לסחוב" מרכוש הזולת) לבין הערך המוסרי (איסור הגניבה; חובת השמירה על ממון החבר; הנזק העקיף שיגרם לחברה כולה), להעדיף את הערך ולהתייצב מול תשוקת החטא – מקריב הוא אותה שעה קורטוב מיצרו הרע, וממית אחוז מסוים מאנוכיותו הדואגת רק לעצמה. אבל כדוגמת השעיר, מהווה "מוות" זה, פתח לחיים חדשים. הוויתו הפנימית זוכה להתעלות המעדנת את נשמתו, והיא מביאה אותה אל שערי מקדש המעשים הטובים, שתובילהו בדרך העולה עד לקודש הקודשים.
זו הדרך האחת.
מולו ניצב השעיר לעזאזל. בו לא פגע סכין הכהן, הוא – נשאר חי. הוא מייצג היטב את האדם והחברה (ואפילו את האנושות), שלעולם אינם מוכנים לוותר, ולו במשהו, מן השאיפות החומריות למען הערך המוסרי הטהור. לעולם לא ייסוגו מן האנוכיות, מיצר הכבוד וההשתלטות, מריקבון הקנאה וטומאת השנאה. הוא נשאר חי. "שלם עם עצמו". בוודאי, מלא רחמים על רעהו שזה עתה נשחט. הוא לא הקריב דבר מעצמיותו הגשמית למען הרוח והמוסר. על כן, את סף המקדש לא עבר, דרכו מובילה אותו גם אל מחוץ לתחום מושבם של הבריות בכלל. אל דרך ללא מוצא – למדבר. אל התרסקות בלתי נמנעת בתהום האבדון, שמעבר לצוק העזאזל.
ספiרטkית בנשמה
New member
"כיסוי הדם" - גם בחיי היום-יום...
יש לסלק לגמרי את הלהט וההתלהבות בדברים הגשמיים, ולטפל בדברים בקרירות ובענייניות, בלי להימשך אחריהם
אחת המצוות המפורטות בפרשתנו היא מצוות כיסוי הדם: "ושפך את דמו וכיסהו בעפר" – כששוחטים בעל-חיים יש לכסות את הדם בעפר לאחר השחיטה.
במצווה הזאת יש גם משמעות רעיונית הנוגעת לכל אחד ואחת. דם בכלל מייצג להט והתלהבות. כשם שהדם מחיה את האיברים ומעניק כוח ומרץ לגוף, כך בעולם הרוחני הדם מסמל את הלהט וההתלהבות.
אומרת התורה שאסור ליהודי לאכול או לשתות את הדם. כשהיו מקריבים קרבנות היו מזים את הדם על המזבח. המשמעות הסמלית היא, שתחושות הלהט וההתלהבות של יהודי צריכות להיות מופנות אך ורק לענייני קדושה.
אמנם האדם נזקק לעסוק הרבה בענייני חולין - באכילה ובשתייה, בעבודה ובעסקים ובשאר הצרכים הגשמיים - אך הוא נדרש לעשותם בלי 'דם', בלי התלהבות יתרה. את ה'דם', הלהט וההתלהבות, יש לשמור לעבודת הבורא.
צריך גם 'לכסות את הדם'. כלומר, יש לסלק לגמרי את הלהט וההתלהבות בדברים הגשמיים, ולטפל בדברים בקרירות ובענייניות, בלי להימשך אחריהם. ה'דם' של יהודי צריך להינתן רק על ה'מזבח' – בעניינים של קדושה ועבודת הבורא.
יש לסלק לגמרי את הלהט וההתלהבות בדברים הגשמיים, ולטפל בדברים בקרירות ובענייניות, בלי להימשך אחריהם
אחת המצוות המפורטות בפרשתנו היא מצוות כיסוי הדם: "ושפך את דמו וכיסהו בעפר" – כששוחטים בעל-חיים יש לכסות את הדם בעפר לאחר השחיטה.
במצווה הזאת יש גם משמעות רעיונית הנוגעת לכל אחד ואחת. דם בכלל מייצג להט והתלהבות. כשם שהדם מחיה את האיברים ומעניק כוח ומרץ לגוף, כך בעולם הרוחני הדם מסמל את הלהט וההתלהבות.
אומרת התורה שאסור ליהודי לאכול או לשתות את הדם. כשהיו מקריבים קרבנות היו מזים את הדם על המזבח. המשמעות הסמלית היא, שתחושות הלהט וההתלהבות של יהודי צריכות להיות מופנות אך ורק לענייני קדושה.
אמנם האדם נזקק לעסוק הרבה בענייני חולין - באכילה ובשתייה, בעבודה ובעסקים ובשאר הצרכים הגשמיים - אך הוא נדרש לעשותם בלי 'דם', בלי התלהבות יתרה. את ה'דם', הלהט וההתלהבות, יש לשמור לעבודת הבורא.
צריך גם 'לכסות את הדם'. כלומר, יש לסלק לגמרי את הלהט וההתלהבות בדברים הגשמיים, ולטפל בדברים בקרירות ובענייניות, בלי להימשך אחריהם. ה'דם' של יהודי צריך להינתן רק על ה'מזבח' – בעניינים של קדושה ועבודת הבורא.
ספiרטkית בנשמה
New member
נושאי הפרשה - פרשת קדושים
קדושה יתירה לישראל (יט, א-ב)
פרשתנו פותחת במעין שנסתיימה הפרשה הקודמת: "קדושים תהיו". וגם הסיבה בפסוק זה ברורה ומודגשת: "כי קדוש אני". חובה על ישראל להיות מופרשים מן העריות ומן העבירות, בגלל קירבתם המיוחדת לקדושת הבורא.
דינים שונים (יט, ג-יט)
- "איש אמו ואביו תיראו" - התורה מקדימה יראת האם לעומת הפסוק "כבד את אביך ואת אמך", שם מקדימה את כיבוד האב, כיוון שעל-פי רוב ירא הבן מאביו יותר מאמו ומכבד את האם יותר מן האב.
- "ואת שבתותי תשמורו" - התורה ממשיכה באותו פסוק בו אנו מצווים על יראת ההורים ומזהירה על שמירת השבת, לומר שאף אם ההורים מצווים לעבור על דבר ה' ולחלל את השבת אין לשמוע להם בכך.
- איסור עבודה זרה.
- אכילת זבח השלמים מותרת רק בשני הימים שלאחר ההקרבה.
- בעת הקציר, יש להשאיר את פאת השדה ללוקטים עניים, וכן את השיבולים הבודדים, אחד או שניים, הנושרים מידי הקוצרים.
- גם בכרם, יש להשאיר לעניים עוללות - הם אשכולות בעלות מבנה חסר, ואת הפרט - הם הענבים הנופלים בשעת הבציר.
- אסור לגנוב ממון או שווה-ממון (איסור גניבה שבעשרת הדיברות מתייחס לגניבת נפש), לכחש בפיקדון או בהלוואה ולשקר בשבועה או בכל אופן הקשור לענייני ממונות.
- אסור להישבע לשקר.
- אין לעכב שכר שכיר ואסור לגזול.
- אסור לקלל שום אדם.
- אין לתת מכשול לפני עוור. משמעותו הרחבה של האיסור, כי אסור להטעות, להשיא עצה מטעה, לאדם שאינו מתמצא בתחום מסוים.
- יש לשפוט בצדק: לא להטות לטובת הדל בגלל מסכנותו ולא לטובת העשיר בגלל כוחו.
- אין לעסוק ברכילות.
- "לא תעמוד על דם רעך": אין לעמוד מן הצד כאשר אדם עלול למות ואנו יכולים להצילו.
- אסורה שנאת אחים.
- יש להוכיח את העובר עבירה.
- אסור לנקום - להשיב לאדם כגמולו, ואסור לנטור - להזכיר לאדם כי נהג בנו שלא כראוי אך אנו נוהגים אחרת.
- "ואהבת לרעך כמוך".
- אסור הרבעה בבעלי חיים, איסור כלאיים (כמו גפן וחיטה) בגידולי קרקע ואיסור שעטנז (צמר ופשתים) באריגים.
אשם שפחה חרופה (יט, כ-כב)
השוכב עם 'שפחה חרופה', היא שפחה ששוחררה למחצה, אינו חייב מיתה, כי עדיין אינה ככל בת ישראל, אך חייב בהבאת קורבן אשם.
פירות עורלה ושנה רביעית (יט, כג-כה)
הנוטע אילן, לא יאכל את פירותיו שלוש שנים ראשונות. בשנה הרביעית הפירות מותרים, אך מוגדרים "קודש הילולים לה'". חובה לעלות את הפירות לירושלים ולאוכלם שם בטהרה. אפשר גם לפדות את הפרות בשווים הכספי, ובכסף זה לקנות דברי מאכל אחרים ולאכול אותם בירושלים.
הקב"ה מבטיח כי שמירת מצוות אלו יביאו ברכה בפרי הארץ.
דינים שונים (יט, כו-לז)
- "לא תאכלו על הדם" - חז"ל למדו מפסוק זה איסורים רבים, ביניהם איסור אכילת קורבן לפני זריקת דמו אל המזבח; איסור אכילת בהמה לאחר השחיטה אך קודם שתמות.
- אין לעסוק בחיזוי עתידות על צורותיו השונות.
- אין לגלח את פאות הראש ולהשוותן מעל גובה האוזן.
- אין לגלח בתער את הזקן.
- אסור לשרוט בבשר כאות אבל או לקעקע בעור.
- אסור למסור את הבת לזנות.
- לשמור את קדושת השבת.
- לנהוג קדושה במקדש.
- אין לפנות אל האוב והידעוני - סוגים שונים של חוזי עתידות בכוח הטומאה.
- יש לכבד תלמידי חכמים זקנים.
- אסור לבזות את הגר.
- חובה להקפיד כעל מסחר הגון וישר ולא לרמות במשקל או במידה.
איסור מולך, אובות וידעונים (כ, א-ז)
הקב"ה אוסר לנהוג כמנהגי הגויים העושים מדורה ומעבירים מעליה את הילדים. זוהי עבודה זרה ומשה 'מולך'. דינו של עובר איסור זה - מיתה. ה' מזהיר, שאם הסובבים את אותו עובר עבירה יעלימו עיניהם מהאיסור החמור שעבר ולא יביאוהו לדין, הוא בעצמו, הקב"ה, יפרע מאותו אדם ומכל משפחתו והסובבים אותו.
כך גם מזהירה שוב התורה את הפונים אל האובות והידעונים. אלו כאמור סוגים שונים של חוזי עתידות בכוח הטומאה.
קדושת הבית היהודי (כ, ח-כד)
הקב"ה שב ומצווה את בני-ישראל על קדושתם. התורה מפרטת בהקשר זה דינים נוספים הקשורים לגילוי עריות בתוך המשפחה וכן איסורי נידה, משכב זכר ובהמה.
גם בפרשיה זו, קושרת התורה בין ירושת הארץ הטובה, ארץ ישראל זבת חלב ודבש מהגויים שמעשיהם רעים, לבין ההזהרה כי באם ינהגו ישראל במנהגים אלו, יגורשו אף הם מן הארץ.
קדושה גם במאכל (כ, כה-כו)
קדושת ישראל מקבלת ביטוי גם בשמירה על כשרות האוכל. וכך מצווה התורה להבדיל בין הבהמה והעוף הטהורים לבין הטמאים. קדושה זו מייחדת את ישראל מהעמים.
דין האוב והידעוני (כ, כז)
התורה אסרה כבר קודם את הפנייה אל האוב והידעוני וכאן היא מלמדת כי דינם מיתה בסקילה.
(בפרשה 64 פסוקים. סה"כ באחרי-מות וקדושים 144 פסוקים)
http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp
קדושה יתירה לישראל (יט, א-ב)
פרשתנו פותחת במעין שנסתיימה הפרשה הקודמת: "קדושים תהיו". וגם הסיבה בפסוק זה ברורה ומודגשת: "כי קדוש אני". חובה על ישראל להיות מופרשים מן העריות ומן העבירות, בגלל קירבתם המיוחדת לקדושת הבורא.
דינים שונים (יט, ג-יט)
- "איש אמו ואביו תיראו" - התורה מקדימה יראת האם לעומת הפסוק "כבד את אביך ואת אמך", שם מקדימה את כיבוד האב, כיוון שעל-פי רוב ירא הבן מאביו יותר מאמו ומכבד את האם יותר מן האב.
- "ואת שבתותי תשמורו" - התורה ממשיכה באותו פסוק בו אנו מצווים על יראת ההורים ומזהירה על שמירת השבת, לומר שאף אם ההורים מצווים לעבור על דבר ה' ולחלל את השבת אין לשמוע להם בכך.
- איסור עבודה זרה.
- אכילת זבח השלמים מותרת רק בשני הימים שלאחר ההקרבה.
- בעת הקציר, יש להשאיר את פאת השדה ללוקטים עניים, וכן את השיבולים הבודדים, אחד או שניים, הנושרים מידי הקוצרים.
- גם בכרם, יש להשאיר לעניים עוללות - הם אשכולות בעלות מבנה חסר, ואת הפרט - הם הענבים הנופלים בשעת הבציר.
- אסור לגנוב ממון או שווה-ממון (איסור גניבה שבעשרת הדיברות מתייחס לגניבת נפש), לכחש בפיקדון או בהלוואה ולשקר בשבועה או בכל אופן הקשור לענייני ממונות.
- אסור להישבע לשקר.
- אין לעכב שכר שכיר ואסור לגזול.
- אסור לקלל שום אדם.
- אין לתת מכשול לפני עוור. משמעותו הרחבה של האיסור, כי אסור להטעות, להשיא עצה מטעה, לאדם שאינו מתמצא בתחום מסוים.
- יש לשפוט בצדק: לא להטות לטובת הדל בגלל מסכנותו ולא לטובת העשיר בגלל כוחו.
- אין לעסוק ברכילות.
- "לא תעמוד על דם רעך": אין לעמוד מן הצד כאשר אדם עלול למות ואנו יכולים להצילו.
- אסורה שנאת אחים.
- יש להוכיח את העובר עבירה.
- אסור לנקום - להשיב לאדם כגמולו, ואסור לנטור - להזכיר לאדם כי נהג בנו שלא כראוי אך אנו נוהגים אחרת.
- "ואהבת לרעך כמוך".
- אסור הרבעה בבעלי חיים, איסור כלאיים (כמו גפן וחיטה) בגידולי קרקע ואיסור שעטנז (צמר ופשתים) באריגים.
אשם שפחה חרופה (יט, כ-כב)
השוכב עם 'שפחה חרופה', היא שפחה ששוחררה למחצה, אינו חייב מיתה, כי עדיין אינה ככל בת ישראל, אך חייב בהבאת קורבן אשם.
פירות עורלה ושנה רביעית (יט, כג-כה)
הנוטע אילן, לא יאכל את פירותיו שלוש שנים ראשונות. בשנה הרביעית הפירות מותרים, אך מוגדרים "קודש הילולים לה'". חובה לעלות את הפירות לירושלים ולאוכלם שם בטהרה. אפשר גם לפדות את הפרות בשווים הכספי, ובכסף זה לקנות דברי מאכל אחרים ולאכול אותם בירושלים.
הקב"ה מבטיח כי שמירת מצוות אלו יביאו ברכה בפרי הארץ.
דינים שונים (יט, כו-לז)
- "לא תאכלו על הדם" - חז"ל למדו מפסוק זה איסורים רבים, ביניהם איסור אכילת קורבן לפני זריקת דמו אל המזבח; איסור אכילת בהמה לאחר השחיטה אך קודם שתמות.
- אין לעסוק בחיזוי עתידות על צורותיו השונות.
- אין לגלח את פאות הראש ולהשוותן מעל גובה האוזן.
- אין לגלח בתער את הזקן.
- אסור לשרוט בבשר כאות אבל או לקעקע בעור.
- אסור למסור את הבת לזנות.
- לשמור את קדושת השבת.
- לנהוג קדושה במקדש.
- אין לפנות אל האוב והידעוני - סוגים שונים של חוזי עתידות בכוח הטומאה.
- יש לכבד תלמידי חכמים זקנים.
- אסור לבזות את הגר.
- חובה להקפיד כעל מסחר הגון וישר ולא לרמות במשקל או במידה.
איסור מולך, אובות וידעונים (כ, א-ז)
הקב"ה אוסר לנהוג כמנהגי הגויים העושים מדורה ומעבירים מעליה את הילדים. זוהי עבודה זרה ומשה 'מולך'. דינו של עובר איסור זה - מיתה. ה' מזהיר, שאם הסובבים את אותו עובר עבירה יעלימו עיניהם מהאיסור החמור שעבר ולא יביאוהו לדין, הוא בעצמו, הקב"ה, יפרע מאותו אדם ומכל משפחתו והסובבים אותו.
כך גם מזהירה שוב התורה את הפונים אל האובות והידעונים. אלו כאמור סוגים שונים של חוזי עתידות בכוח הטומאה.
קדושת הבית היהודי (כ, ח-כד)
הקב"ה שב ומצווה את בני-ישראל על קדושתם. התורה מפרטת בהקשר זה דינים נוספים הקשורים לגילוי עריות בתוך המשפחה וכן איסורי נידה, משכב זכר ובהמה.
גם בפרשיה זו, קושרת התורה בין ירושת הארץ הטובה, ארץ ישראל זבת חלב ודבש מהגויים שמעשיהם רעים, לבין ההזהרה כי באם ינהגו ישראל במנהגים אלו, יגורשו אף הם מן הארץ.
קדושה גם במאכל (כ, כה-כו)
קדושת ישראל מקבלת ביטוי גם בשמירה על כשרות האוכל. וכך מצווה התורה להבדיל בין הבהמה והעוף הטהורים לבין הטמאים. קדושה זו מייחדת את ישראל מהעמים.
דין האוב והידעוני (כ, כז)
התורה אסרה כבר קודם את הפנייה אל האוב והידעוני וכאן היא מלמדת כי דינם מיתה בסקילה.
(בפרשה 64 פסוקים. סה"כ באחרי-מות וקדושים 144 פסוקים)
http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp
ספiרטkית בנשמה
New member
"קדושים"-"אמו ואביו תיראו"-"שבתותי תשמורו"
בתחילת פרשת קדושים מופיעים ברצף אחד שלושה ציוווים – "קדושים תהיו"; "איש אמו ואביו תיראו"; "את שבתותי תשמורו". בבסיס ציוויים אלה טמון ייחודו של עם ישראל.
קדושים תהיו (ויקרא יט,ב)
בתורה כל דבר מדוייק בתכלית. אפילו ציוויים שונים שכתובים זה אחר זה, חייבים להיות קשורים בתוכן משותף. לאור זאת עלינו למצוא את הקשר בין שלושה ציוויים שמופיעים ברצף אחד בתחילת פרשתנו, ושלכאורה אין ביניהם כל קשר: "קדושים תהיו"1; "איש אמו ואביו תיראו"; "את שבתותי תשמורו".2
בציווי "קדושים תהיו" דורש מאיתנו הקב"ה להיבדל מאומות העולם ('קדושה' היא ממשמעות הבדלה3, כנאמר גם בסוף הפרשה4: "והייתם לי קדושים... ואבדיל אתכם מן העמים").
במה עלינו להיבדל מהגויים? אם נאמר שהכוונה היא לכך שעלינו לחיות על-פי התורה והמצוות, לא מתאים כאן המושג היבדלות, שכן לגויים אין שום שייכות לתורה. ברור אפוא שהציווי הזה מתייחס לדברים שבהם יש דמיון בין יהודי לגוי, ואף בעניינים אלה מצווה אותנו התורה - "קדושים תהיו", היו מובדלים מאומות העולם.
קדושים תמיד
הוראה זו של התורה מתייחסת לדברי הרשות - אכילה, שתייה, מסחר וכו'. בתחומים אלה לא נראה לכאורה הבדל בין יהודים לגויים. אלה ואלה אוכלים ושותים לצורך קיום גופם ומתעסקים בענייני פרנסה ובשאר צורכי העולם.
אף-על-פי-כן מצווה אותנו התורה: "קדושים תהיו" - עלים להשרות קדושה גם בעניינים אלה; להראות שגם בחיים היום-יומיים יש ייחוד בעם-ישראל. זאת, על-ידי עשיית הדברים הללו לשם שמים, ועל-ידי התקדשות גם בדברים המותרים ("קדש עצמך במותר לך"5).
על השאלה, איך אפשר להיות קדושים גם בשעה שעסוקים בענייני העולם הזה, משיבה התורה בהמשך הפסוק: "כי קדוש אני ה'". יהודי, בכל מקום שהוא, קשור עם הקב"ה, שעליו אנו אומרים "אתה קדוש". מקדושה זו הוא שואב את הכוח להשכין את האור האלוקי גם בעת האכילה, המסחר ושאר עיסוקי העולם הזה.
להעביר לילדים
בהמשך לכך בא הציווי: "איש אמו ואביו תיראו". את ההתקדשות היהודית, שמקיפה את כל חייו של היהודי, יש להעביר גם לדור הבא. אל לו לאדם להסתפק בכך שהוא עצמו קדוש, אלא עליו להבטיח שהקדושה תעבור גם לילדים.
הציווי השלישי, "ואת שבתותי תשמורו", משלים הוראה זו של התורה. הציווי עונה על השאלה מניין לוקחים את הכוח למשימה גדולה זו של התקדשות אישית והעברת הקדושה גם לדורות הבאים. התשובה היא - השבת. מהשבת יונק היהודי את כוחו להיבדל מהעמים ולהיות קדוש גם בעיסוקיו הגשמיים.
השבת כתזכורת
התפישה הנוכרית דוגלת בכך ש"עזב ה' את הארץ"6 והשאירה בידי הגורמים הטבעיים. לעומת זאת, השבת ממחישה את האמונה היהודית בחידוש העולם ובהנהגה המתמדת של הבורא.
השבת היא אות הברית בינינו ובין ה', והיא מזכירה לנו תמיד, כי גם הטבע נשלט על-ידי הקב"ה.7 בכוחה של השבת להשכין את הקדושה בכל היבט של חיי היום-יום, ולהחדיר הכרה זו גם בילדינו.
בתחילת פרשת קדושים מופיעים ברצף אחד שלושה ציוווים – "קדושים תהיו"; "איש אמו ואביו תיראו"; "את שבתותי תשמורו". בבסיס ציוויים אלה טמון ייחודו של עם ישראל.
קדושים תהיו (ויקרא יט,ב)
בתורה כל דבר מדוייק בתכלית. אפילו ציוויים שונים שכתובים זה אחר זה, חייבים להיות קשורים בתוכן משותף. לאור זאת עלינו למצוא את הקשר בין שלושה ציוויים שמופיעים ברצף אחד בתחילת פרשתנו, ושלכאורה אין ביניהם כל קשר: "קדושים תהיו"1; "איש אמו ואביו תיראו"; "את שבתותי תשמורו".2
בציווי "קדושים תהיו" דורש מאיתנו הקב"ה להיבדל מאומות העולם ('קדושה' היא ממשמעות הבדלה3, כנאמר גם בסוף הפרשה4: "והייתם לי קדושים... ואבדיל אתכם מן העמים").
במה עלינו להיבדל מהגויים? אם נאמר שהכוונה היא לכך שעלינו לחיות על-פי התורה והמצוות, לא מתאים כאן המושג היבדלות, שכן לגויים אין שום שייכות לתורה. ברור אפוא שהציווי הזה מתייחס לדברים שבהם יש דמיון בין יהודי לגוי, ואף בעניינים אלה מצווה אותנו התורה - "קדושים תהיו", היו מובדלים מאומות העולם.
קדושים תמיד
הוראה זו של התורה מתייחסת לדברי הרשות - אכילה, שתייה, מסחר וכו'. בתחומים אלה לא נראה לכאורה הבדל בין יהודים לגויים. אלה ואלה אוכלים ושותים לצורך קיום גופם ומתעסקים בענייני פרנסה ובשאר צורכי העולם.
אף-על-פי-כן מצווה אותנו התורה: "קדושים תהיו" - עלים להשרות קדושה גם בעניינים אלה; להראות שגם בחיים היום-יומיים יש ייחוד בעם-ישראל. זאת, על-ידי עשיית הדברים הללו לשם שמים, ועל-ידי התקדשות גם בדברים המותרים ("קדש עצמך במותר לך"5).
על השאלה, איך אפשר להיות קדושים גם בשעה שעסוקים בענייני העולם הזה, משיבה התורה בהמשך הפסוק: "כי קדוש אני ה'". יהודי, בכל מקום שהוא, קשור עם הקב"ה, שעליו אנו אומרים "אתה קדוש". מקדושה זו הוא שואב את הכוח להשכין את האור האלוקי גם בעת האכילה, המסחר ושאר עיסוקי העולם הזה.
להעביר לילדים
בהמשך לכך בא הציווי: "איש אמו ואביו תיראו". את ההתקדשות היהודית, שמקיפה את כל חייו של היהודי, יש להעביר גם לדור הבא. אל לו לאדם להסתפק בכך שהוא עצמו קדוש, אלא עליו להבטיח שהקדושה תעבור גם לילדים.
הציווי השלישי, "ואת שבתותי תשמורו", משלים הוראה זו של התורה. הציווי עונה על השאלה מניין לוקחים את הכוח למשימה גדולה זו של התקדשות אישית והעברת הקדושה גם לדורות הבאים. התשובה היא - השבת. מהשבת יונק היהודי את כוחו להיבדל מהעמים ולהיות קדוש גם בעיסוקיו הגשמיים.
השבת כתזכורת
התפישה הנוכרית דוגלת בכך ש"עזב ה' את הארץ"6 והשאירה בידי הגורמים הטבעיים. לעומת זאת, השבת ממחישה את האמונה היהודית בחידוש העולם ובהנהגה המתמדת של הבורא.
השבת היא אות הברית בינינו ובין ה', והיא מזכירה לנו תמיד, כי גם הטבע נשלט על-ידי הקב"ה.7 בכוחה של השבת להשכין את הקדושה בכל היבט של חיי היום-יום, ולהחדיר הכרה זו גם בילדינו.
ספiרטkית בנשמה
New member
"לא תיקום ולא תיטור"-המגל והקרדום
כלום הצו "לא תקום ולא תטור" (ויקרא י"ט, י"ח), פירושו, שעל האדם לוותר על זכויותיו? וכיצד באמת ניתן להתגבר על רגשות הנקמה?
לכאורה, הפרשה דורשת מאיתנו דפוסי התנהגות כמעט שלא בתחום היכולת האנושית. היא מציגה לפנינו נורמות של תגובה, הנוגדות את הספונטאניות שבן דורנו שר לה שירי תהילה. במבט ראשון הן נראות כדרישה להיכנע לאלימות, כשעל האדם שנעשה לו עוול לבלום את עצמו.
רש"י ממחיש לנו סיטואציה של נקימה ונטירה:
"אמר לו: "השאילני מגלך".
אמר לו: "לא".
למחר, אמר לו (הסרבן): "השאילני קרדומך".
אמר לו: "איני משאילך, כדרך שלא השאלתני".
זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה?
אמר לו: "השאילני קרדומך".
אמר לו: "לא".
למחר אמר לו (הסרבן): "השאילני מגלך".
אמר לו: "הא לך, איני כמותך שלא השאלתני".
זו היא נטירה. שנוטר איבה בליבו, אף על פי שאינו נוקם".
הבה ונרד לעומק הדברים.
ביקשת מידידך שישאיל לך את מגלו והוא סירב. הוא לא גרם לך כל נזק, לא פגע ברכושך. הוא בסך הכל מנע ממך טובת הנאה. אסור לך, אומר הפסוק, לנקום בו בתגובה על התנהגותו האנוכית.
תפקידם המתחלף של המגל והקרדום במשל זה, ממחיש לנו מה נאסר בנקימה ומדוע.
הפחת של המגל רב בהרבה מפחת הקרדום. המגל זקוק להשחזה ונפגם ביתר קלות. בהחלט יתכן שהסירוב להשאיל את המגל אינו נובע מצרות עין. יתכן בהחלט שבעל המגל חושש מן הנזק שיגרום השואל לכלי עדין זה. זכותו הלגיטימית לשמור על רכושו, אין הוא חייב להפסיד את כליו.
השואל שנפגע מסירוב בעל המגל, אינו מוכן להשאיל לו את קרדומו. כוונת הסירוב הינה אחת בלבד: לתת ביטוי לכעס ולשנאה הלוחשים עתה בלבו כלפי חברו.
התורה אוסרת תגובה של שנאה.
כאשר השני משאיל לו את הקרדום, אך מצרף את המשפט: "אתה רואה, אני לא כמוך, אני כן משאיל לך" - הוא עבר על איסור תורה של נקימה. על המשאיל להשאיל לו את חפציו בשמחה, ללא שמץ של רגשי כעס או התנשאות.
יפה מאד! ישאל השואל, האמנם יתכן לדרוש התנהגות הנקייה כליל מרגשות טבעיים? הלא אנו בשר ודם, יצורים עם תחושות, אינסטינקטים ויצרים?!
הינך צודק, ודאי לא ניתן לדרוש זאת מן האדם. על כן מסיים הפסוק האוסר נקימה ונטירה, במלים: "אני ה'".
ככל שגוברת בלב האדם ההכרה במציאות האלוקים, כן זוכה הוא למבט גבוה ומקיף יותר שאת על החיים בכלל ועל מצבו כאדם בפרט. ככל שהכרה זו חיה ותוססת בקרבו, כן נמוגים מאליהם רגשות השנאה וצרות העין. אידיאל האהבה הגדול הממלא את הלב, ממיס את תחושות המשטמה.
כלום הצו "לא תקום ולא תטור" (ויקרא י"ט, י"ח), פירושו, שעל האדם לוותר על זכויותיו? וכיצד באמת ניתן להתגבר על רגשות הנקמה?
לכאורה, הפרשה דורשת מאיתנו דפוסי התנהגות כמעט שלא בתחום היכולת האנושית. היא מציגה לפנינו נורמות של תגובה, הנוגדות את הספונטאניות שבן דורנו שר לה שירי תהילה. במבט ראשון הן נראות כדרישה להיכנע לאלימות, כשעל האדם שנעשה לו עוול לבלום את עצמו.
רש"י ממחיש לנו סיטואציה של נקימה ונטירה:
"אמר לו: "השאילני מגלך".
אמר לו: "לא".
למחר, אמר לו (הסרבן): "השאילני קרדומך".
אמר לו: "איני משאילך, כדרך שלא השאלתני".
זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה?
אמר לו: "השאילני קרדומך".
אמר לו: "לא".
למחר אמר לו (הסרבן): "השאילני מגלך".
אמר לו: "הא לך, איני כמותך שלא השאלתני".
זו היא נטירה. שנוטר איבה בליבו, אף על פי שאינו נוקם".
הבה ונרד לעומק הדברים.
ביקשת מידידך שישאיל לך את מגלו והוא סירב. הוא לא גרם לך כל נזק, לא פגע ברכושך. הוא בסך הכל מנע ממך טובת הנאה. אסור לך, אומר הפסוק, לנקום בו בתגובה על התנהגותו האנוכית.
תפקידם המתחלף של המגל והקרדום במשל זה, ממחיש לנו מה נאסר בנקימה ומדוע.
הפחת של המגל רב בהרבה מפחת הקרדום. המגל זקוק להשחזה ונפגם ביתר קלות. בהחלט יתכן שהסירוב להשאיל את המגל אינו נובע מצרות עין. יתכן בהחלט שבעל המגל חושש מן הנזק שיגרום השואל לכלי עדין זה. זכותו הלגיטימית לשמור על רכושו, אין הוא חייב להפסיד את כליו.
השואל שנפגע מסירוב בעל המגל, אינו מוכן להשאיל לו את קרדומו. כוונת הסירוב הינה אחת בלבד: לתת ביטוי לכעס ולשנאה הלוחשים עתה בלבו כלפי חברו.
התורה אוסרת תגובה של שנאה.
כאשר השני משאיל לו את הקרדום, אך מצרף את המשפט: "אתה רואה, אני לא כמוך, אני כן משאיל לך" - הוא עבר על איסור תורה של נקימה. על המשאיל להשאיל לו את חפציו בשמחה, ללא שמץ של רגשי כעס או התנשאות.
יפה מאד! ישאל השואל, האמנם יתכן לדרוש התנהגות הנקייה כליל מרגשות טבעיים? הלא אנו בשר ודם, יצורים עם תחושות, אינסטינקטים ויצרים?!
הינך צודק, ודאי לא ניתן לדרוש זאת מן האדם. על כן מסיים הפסוק האוסר נקימה ונטירה, במלים: "אני ה'".
ככל שגוברת בלב האדם ההכרה במציאות האלוקים, כן זוכה הוא למבט גבוה ומקיף יותר שאת על החיים בכלל ועל מצבו כאדם בפרט. ככל שהכרה זו חיה ותוססת בקרבו, כן נמוגים מאליהם רגשות השנאה וצרות העין. אידיאל האהבה הגדול הממלא את הלב, ממיס את תחושות המשטמה.
ספiרטkית בנשמה
New member
"ואהבת לרעך כמוך"-מצוה כמו שבת, תפילין, סוכה
"ואהבת לרעך כמוך" - כלל גדול בתורה
"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), הוא אחד הפסוקים המוכרים ביותר. בתודעת רבים הוא ידוע כסיסמה נאה שראוי לקשט בה את הכתלים. למעשה, זוהי מצוה המחייבת כל אדם לא פחות משמירת שבת, הנחת תפילין, נטילת לולב בסוכות או אכילת מצה בפסח.
כיון שמדובר במצוה שהיא מתחום "חובות הלבבות", עולה השאלה: כיצד ניתן לצוות על רגשות הלב?
תשובה על כך מוצאים אנו במסכת דרך ארץ: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הווי נושא ונותן בטובתו". טמון כאן מפתח ליחסי הגומלין שבין המעשים לרגשות בתחום אהבת הרע.
התורה מצווה עלינו לאהוב את הזולת. אהבה שתתבטא בהטבה בתחומים שונים. אם יתמיד האדם במעשי הטבה, סוף האהבה לבוא.
מסופר על רבי ישראל מסלנט, מחולל תנועת המוסר, שפעם בנוסעו ברכבת מקובנה לוילנה, התיישב לידו בחור צעיר שלא חדל להעז את פניו ולהציק לו. כשהגיעו לוילנה ונודע לבחור מי הוא בן לווייתו, חלשה דעתו ומיהר לבקש את סליחתו. למרבה פליאתו, ניסה רבי ישראל להפיס את דעתו, בשוחחו עימו על מטרת נסיעתו לוילנה. הלה גילה שהינו מובטל, ומעוניין להתקבל לעבודה כשוחט, אלא שהדבר מותנה ב"כתב קבלה" שעליו לקבל מרבני העיר, לאחר שיעמוד בהצלחה במבחן. מיד נלוה אליו רבי ישראל ופנה עמו לאחד הרבנים כדי שיבחן אותו, יעמוד על טיבו ויסמיכהו לשוחט. אלא שהתברר, שהוא מנוער מכל תוכן, והלה לא מצא את ידיו ואת רגליו במבחן. כשנסוג בבושת פנים מתכניתו להתמנות כשוחט, ניסה רבי ישראל להרגיעו, באומרו שמן הסתם טלטולי הדרך הם שגרמו לו להכשל, ולבטח לאחר שינוח באכסנייתו יצליח במבחן.
כעבור ימים מספר פגש בו רבי ישראל ושאלו אם כבר נבחן שנית. הלה נענע את ראשו בשלילה, בהסבירו שהוא התעשת בדעתו והחליט שאינו ראוי לאיצטלה זו. על כן עומד הוא לשוב לעירו ולחפש פרנסה אחרת. אולם רבי ישראל לא הרפה. הוא הסדיר לו רב מומחה שהדריכו בסבלנות במלאכת השחיטה ובהלכותיה. ואמנם, לאחר מכן עמד האיש במבחן בהצלחה רבה, ורבי ישראל אף השיג לו משרה הולמת.
כשבא אותו שוחט להיפרד מרבי ישראל, העז לשאול על מה ולמה מצא לנכון לטרוח כל כך עבורו. רבי ישראל הסביר לו, כי חשש שמא נותרה בליבו טינה, ולכן, החליט להתאמץ בכל יכולתו כדי להיטיב עמו. ההטבה תעקור כל שמץ של הקפדה... שהרי מעשי ההטבה משפיעים לטובה על רגשות הלב.
על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'", אמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה".
רק ההצמדות לסיומו של הפסוק: "אני ה'", מקנה לו את תוקפו המעשי ומעביר אותו מכלל סיסמה רעיונית בלבד, לפסים מעשיים המסוגלים לחולל גדולות ונצורות במערכת היחסים בין הבריות.
משמעות ציווי זה היא שעל האדם לשנות את תפיסת עולמו. במקום שבמרכז תודעתו יעמדו הוא ואנוכיותו על מרכיביה השונים, יציב האדם במרכז תודעתו את ה' ותורתו.
המכנה המשותף שבין כל בני האדם, שכולם נבראו בצלם האלוקים. מכנה משותף קדוש זה מהווה גורם מרכזי לאהבת האמת האמורה לשרור ביניהם.
"ואהבת לרעך כמוך" - כלל גדול בתורה
"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), הוא אחד הפסוקים המוכרים ביותר. בתודעת רבים הוא ידוע כסיסמה נאה שראוי לקשט בה את הכתלים. למעשה, זוהי מצוה המחייבת כל אדם לא פחות משמירת שבת, הנחת תפילין, נטילת לולב בסוכות או אכילת מצה בפסח.
כיון שמדובר במצוה שהיא מתחום "חובות הלבבות", עולה השאלה: כיצד ניתן לצוות על רגשות הלב?
תשובה על כך מוצאים אנו במסכת דרך ארץ: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הווי נושא ונותן בטובתו". טמון כאן מפתח ליחסי הגומלין שבין המעשים לרגשות בתחום אהבת הרע.
התורה מצווה עלינו לאהוב את הזולת. אהבה שתתבטא בהטבה בתחומים שונים. אם יתמיד האדם במעשי הטבה, סוף האהבה לבוא.
מסופר על רבי ישראל מסלנט, מחולל תנועת המוסר, שפעם בנוסעו ברכבת מקובנה לוילנה, התיישב לידו בחור צעיר שלא חדל להעז את פניו ולהציק לו. כשהגיעו לוילנה ונודע לבחור מי הוא בן לווייתו, חלשה דעתו ומיהר לבקש את סליחתו. למרבה פליאתו, ניסה רבי ישראל להפיס את דעתו, בשוחחו עימו על מטרת נסיעתו לוילנה. הלה גילה שהינו מובטל, ומעוניין להתקבל לעבודה כשוחט, אלא שהדבר מותנה ב"כתב קבלה" שעליו לקבל מרבני העיר, לאחר שיעמוד בהצלחה במבחן. מיד נלוה אליו רבי ישראל ופנה עמו לאחד הרבנים כדי שיבחן אותו, יעמוד על טיבו ויסמיכהו לשוחט. אלא שהתברר, שהוא מנוער מכל תוכן, והלה לא מצא את ידיו ואת רגליו במבחן. כשנסוג בבושת פנים מתכניתו להתמנות כשוחט, ניסה רבי ישראל להרגיעו, באומרו שמן הסתם טלטולי הדרך הם שגרמו לו להכשל, ולבטח לאחר שינוח באכסנייתו יצליח במבחן.
כעבור ימים מספר פגש בו רבי ישראל ושאלו אם כבר נבחן שנית. הלה נענע את ראשו בשלילה, בהסבירו שהוא התעשת בדעתו והחליט שאינו ראוי לאיצטלה זו. על כן עומד הוא לשוב לעירו ולחפש פרנסה אחרת. אולם רבי ישראל לא הרפה. הוא הסדיר לו רב מומחה שהדריכו בסבלנות במלאכת השחיטה ובהלכותיה. ואמנם, לאחר מכן עמד האיש במבחן בהצלחה רבה, ורבי ישראל אף השיג לו משרה הולמת.
כשבא אותו שוחט להיפרד מרבי ישראל, העז לשאול על מה ולמה מצא לנכון לטרוח כל כך עבורו. רבי ישראל הסביר לו, כי חשש שמא נותרה בליבו טינה, ולכן, החליט להתאמץ בכל יכולתו כדי להיטיב עמו. ההטבה תעקור כל שמץ של הקפדה... שהרי מעשי ההטבה משפיעים לטובה על רגשות הלב.
על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'", אמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה".
רק ההצמדות לסיומו של הפסוק: "אני ה'", מקנה לו את תוקפו המעשי ומעביר אותו מכלל סיסמה רעיונית בלבד, לפסים מעשיים המסוגלים לחולל גדולות ונצורות במערכת היחסים בין הבריות.
משמעות ציווי זה היא שעל האדם לשנות את תפיסת עולמו. במקום שבמרכז תודעתו יעמדו הוא ואנוכיותו על מרכיביה השונים, יציב האדם במרכז תודעתו את ה' ותורתו.
המכנה המשותף שבין כל בני האדם, שכולם נבראו בצלם האלוקים. מכנה משותף קדוש זה מהווה גורם מרכזי לאהבת האמת האמורה לשרור ביניהם.
ספiרטkית בנשמה
New member
הפרשה מלאה במצוות של בין אדם לחבירו
פרשתנו כוללת למעלה מחמישים מצוות, הרבה מהם מצוות שבין אדם לחברו.
המצווה "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו) מתפרשת בשני אופנים:
א. "כמשמעו" (רש"י) דהיינו מצוה על הדיין לשפוט בצדק, "שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך" (שבועות ל.) כיון שכשאחד מבעלי הדין רואה שמכבדים יותר את חברו יסתתמו טענותיו. הגמרא מביאה מעשה באשתו של רב הונא שבאה לדין לפני רב נחמן, והלה התלבט האם לקום מפניה כיון שאשת תלמיד חכם חייבים בכבודה כתלמיד חכם, אלא שאם כך יעשה הרי שבעל הדין יראה שמכבדים את בעלת דינו ויסתתמו טענותיו. כדי לפתור את הבעיה ביקש משמשו להפריח אווז בפניו ועל ידי כך רב נחמן יקום ובעל הדין לא ירגיש שקם מפני אשת רב הונא.
ב. "הוי דן את חבירך לכף זכות" (שם) פירוש זה מקיף תחומים רבים בחיי האדם; החיוב לדון לכף זכות חל על האדם בכל מקום: בקרב המשפחה, בעבודה, בתור לרופא בקופת חולים או במהלך נסיעה באוטובוס.
מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: החשיבות הגדולה הטמונה במצווה זו ניכרת בעיקר, כמו בתחומים רבים נוספים, בדרך השלילה. כשנתקלים במצבים אשר לא פעלו לפי הוראת 'בצדק תשפוט עמיתך' ומגלים עד היכן התגלגלו הדברים, לאיזה 'בירא עמיקתא' התדרדרו אנשים אלו עד כדי פילוג, אפשר להסיק שמידה זו בסיסית וחיונית על מנת לבנות חברה מתוקנת.
ואכן אפשר להתבונן בספר בראשית בפרשת אחי יוסף, ולגלות את הקרע העמוק שנוצר במשפחת יעקב אבינו כתוצאה מחוסר דביקות במידה זו.
כשאחי יוסף נשלחו על ידי ה'שליט' אל אביהם להביא את אחיהם הקטן, הם מתעוררים לתשובה ואומרים: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא) האחים מהרהרים בינם לבין עצמם: לא יתכן שדבר זה קרה לנו במקרה, אין ספק שיש במצב הזה מידה כנגד מידה. הם הבינו שהטעות הגדולה, שאין בידם לתקנה, היא שלא התייחסו אל יוסף כשהתחנן אליהם.
ולכאורה קשה: אם החליטו פה אחד שיוסף בן מוות, מה שייך 'לוותר' לו בגלל שהוא מתחנן? אלא שכידוע דנו אותו בדין רודף, דהיינו: "הבא להרגך השכם להורגו". במילים אחרות אין יוסף נידון לפי מעשה שעשה אלא לפי מעשה שעתיד לעשות; היות וראו האחים שיוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם, חששו שיתרחש בהם אותו מהלך שהתחיל בבני אברהם אבינו - יצחק וישמעאל - כשהאחד נדחה והשני המשיך את שושלת האבות, והמשיך בבני יצחק - יעקב ועשו - שרק אחד זכה להשתייך לאומה הישראלית. הם ראו אם כן שהמאבק על ירושת האבות שהיה בין שתי זוגות אלו, עומד לחזור הפעם בעוצמה גדולה יותר בין יוסף לשאר השבטים, כשמי שיפסיד את המערכה יידחה הצידה ויוברר הטוב ביותר כיורש. לפי זה מובן מדוע מתחרטים האחים על שלא שעו לתחנוני יוסף: היו צריכים לדון אותו לכף זכות, שעכשיו הוא חוזר בו מזממו ושוב לא יהיה 'בירור' בין האחים אלא כולם ישארו באומה. מה שעדיין לא ברור הוא מדוע לא התקבלה תשובתם לפני ה'? הרי הודו בפה מלא על טעותם! אומר הרב: כיון שכל המהלך היה מוטעה, יוסף לא היה רודף ולא הייתה כוונתו 'להלשין' עליהם אל אביהם; כוונתו הייתה שיעקב יחזיר אותם למוטב, רק שהם לא דנו אותו לכף זכות מלכתחילה בחשבם שהוא מחולל רעתם, ממילא תשובתם אינה שלמה.
רואים מכאן עד היכן יכולים להתדרדר כתוצאה משיפוט מוטעה, כמובן לפי קוצר הבנתנו כיון שכשעוסקים בגדולי עולם כגון שבטי י-ה אין אנו יכולים לרדת לסוף דעתם ולהבין את דקוּת טעותם, וכל מטרתנו הינה להפיק לקח שיחזק בנו את המידות הטובות.
והנה יוסף גם הוא חשד באחיו, שלא בצדק. רש"י מסביר על הפסוק: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (שם לז, ב) "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות". גם הוא פירש לא נכון את מה שראו עיניו, ולא דן אותם לכף זכות.
מוסיף הרב ואומר: אפשר להבחין בדברי יעקב אל יוסף בסוג של תוכחה הבאה לעורר את יוסף לחזק בעצמו את המחשבה לצד זכות; יעקב מצווה את בנו: "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר" (שם יד) רמז עדין רומז לו יעקב כנגד שלושת החשדות שיוסף חשד באחיו.
1. כנגד החשד שתולים את עיניהם בבנות הארץ, הוא אומר לו 'לך נא ראה את שלום אחיך', הגמרא אומרת: "כל אדם שאין לו אשה ...שרוי בלא שלום" (יבמות סב) צא ובדוק היטב איזה 'שלום', דהיינו איזו נשים יש לאחיך.
2. כנגד טענת יוסף שאוכלים אבר מן החי, אומר לו יעקב: 'ואת שלום הצאן' בדוק האם הצאן שלם או שחתכו להם איברים לאוכלם...
3. כנגד דיבורם בזלזול אל בני השפחות אומר לו 'והשיבני דבר' איך הדיבור שלהם כשפונים אל בני השפחות.
הרי לנו שוב ששיפוט לא נכון של מראה עינינו יכול להוביל אותנו להבנה לא נכונה על מעשיו של הזולת, וכתוצאה מכך אפשר בנקל להיכשל בשנאה מיותרת, פילוג וקרע שקשה מאוד לאחות. לעומת זאת אם נדון לכף זכות, תוך כדי מאמץ מתמיד לפרש את מעשי הזולת לטובה, אין ספק שזה יגרום לריבוי וחיזוק אהבת אחים.
בכל מצב, ולו הקיצוני ביותר, אפשר להתאמץ ולמצוא צד זכות בהתנהגות הזולת. הרב סיפר מעשה באשה שישבה בשדה התעופה, והמתינה לטיסה תוך כדי שאוכלת מחבילת וופלים שהניחה על הספסל. לפתע שמעה הכרזה ברמקולים שעליה לגשת לדלפק לסדר איזה עניין, הלכה וחזרה להתיישב במקומה. והנה היא מגלה שאדם זר אוכל מהוופלים כאילו הם שלו. באותו רגע עברו בראשה כל מיני מחשבות, כגון: 'איך הוא מעז לאכול מה שלא שלו ללא בושה' 'ועוד עם כיפה על הראש!' אך למרות הרהוריה החליטה שלא להעליב אותו והתיישבה במקומה ולקחה בעדינות וופל מהחפיסה. אולם האיש לא הבין את הרמז והמשיך לאכול. וכך המשיכו - היא לוקחת והוא לוקח, עד שהגיע זמן הטיסה ועלתה למטוס. רק אז פתחה את התיק וגילתה שחבילת הוופלים שלה היו בתוכו...
הרי לנו מוסר גדול כמה טובה יכולים אנחנו לעשות לעצמנו אם רק נדון לכף זכות.
פרשתנו כוללת למעלה מחמישים מצוות, הרבה מהם מצוות שבין אדם לחברו.
המצווה "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו) מתפרשת בשני אופנים:
א. "כמשמעו" (רש"י) דהיינו מצוה על הדיין לשפוט בצדק, "שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך" (שבועות ל.) כיון שכשאחד מבעלי הדין רואה שמכבדים יותר את חברו יסתתמו טענותיו. הגמרא מביאה מעשה באשתו של רב הונא שבאה לדין לפני רב נחמן, והלה התלבט האם לקום מפניה כיון שאשת תלמיד חכם חייבים בכבודה כתלמיד חכם, אלא שאם כך יעשה הרי שבעל הדין יראה שמכבדים את בעלת דינו ויסתתמו טענותיו. כדי לפתור את הבעיה ביקש משמשו להפריח אווז בפניו ועל ידי כך רב נחמן יקום ובעל הדין לא ירגיש שקם מפני אשת רב הונא.
ב. "הוי דן את חבירך לכף זכות" (שם) פירוש זה מקיף תחומים רבים בחיי האדם; החיוב לדון לכף זכות חל על האדם בכל מקום: בקרב המשפחה, בעבודה, בתור לרופא בקופת חולים או במהלך נסיעה באוטובוס.
מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: החשיבות הגדולה הטמונה במצווה זו ניכרת בעיקר, כמו בתחומים רבים נוספים, בדרך השלילה. כשנתקלים במצבים אשר לא פעלו לפי הוראת 'בצדק תשפוט עמיתך' ומגלים עד היכן התגלגלו הדברים, לאיזה 'בירא עמיקתא' התדרדרו אנשים אלו עד כדי פילוג, אפשר להסיק שמידה זו בסיסית וחיונית על מנת לבנות חברה מתוקנת.
ואכן אפשר להתבונן בספר בראשית בפרשת אחי יוסף, ולגלות את הקרע העמוק שנוצר במשפחת יעקב אבינו כתוצאה מחוסר דביקות במידה זו.
כשאחי יוסף נשלחו על ידי ה'שליט' אל אביהם להביא את אחיהם הקטן, הם מתעוררים לתשובה ואומרים: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא) האחים מהרהרים בינם לבין עצמם: לא יתכן שדבר זה קרה לנו במקרה, אין ספק שיש במצב הזה מידה כנגד מידה. הם הבינו שהטעות הגדולה, שאין בידם לתקנה, היא שלא התייחסו אל יוסף כשהתחנן אליהם.
ולכאורה קשה: אם החליטו פה אחד שיוסף בן מוות, מה שייך 'לוותר' לו בגלל שהוא מתחנן? אלא שכידוע דנו אותו בדין רודף, דהיינו: "הבא להרגך השכם להורגו". במילים אחרות אין יוסף נידון לפי מעשה שעשה אלא לפי מעשה שעתיד לעשות; היות וראו האחים שיוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם, חששו שיתרחש בהם אותו מהלך שהתחיל בבני אברהם אבינו - יצחק וישמעאל - כשהאחד נדחה והשני המשיך את שושלת האבות, והמשיך בבני יצחק - יעקב ועשו - שרק אחד זכה להשתייך לאומה הישראלית. הם ראו אם כן שהמאבק על ירושת האבות שהיה בין שתי זוגות אלו, עומד לחזור הפעם בעוצמה גדולה יותר בין יוסף לשאר השבטים, כשמי שיפסיד את המערכה יידחה הצידה ויוברר הטוב ביותר כיורש. לפי זה מובן מדוע מתחרטים האחים על שלא שעו לתחנוני יוסף: היו צריכים לדון אותו לכף זכות, שעכשיו הוא חוזר בו מזממו ושוב לא יהיה 'בירור' בין האחים אלא כולם ישארו באומה. מה שעדיין לא ברור הוא מדוע לא התקבלה תשובתם לפני ה'? הרי הודו בפה מלא על טעותם! אומר הרב: כיון שכל המהלך היה מוטעה, יוסף לא היה רודף ולא הייתה כוונתו 'להלשין' עליהם אל אביהם; כוונתו הייתה שיעקב יחזיר אותם למוטב, רק שהם לא דנו אותו לכף זכות מלכתחילה בחשבם שהוא מחולל רעתם, ממילא תשובתם אינה שלמה.
רואים מכאן עד היכן יכולים להתדרדר כתוצאה משיפוט מוטעה, כמובן לפי קוצר הבנתנו כיון שכשעוסקים בגדולי עולם כגון שבטי י-ה אין אנו יכולים לרדת לסוף דעתם ולהבין את דקוּת טעותם, וכל מטרתנו הינה להפיק לקח שיחזק בנו את המידות הטובות.
והנה יוסף גם הוא חשד באחיו, שלא בצדק. רש"י מסביר על הפסוק: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (שם לז, ב) "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות". גם הוא פירש לא נכון את מה שראו עיניו, ולא דן אותם לכף זכות.
מוסיף הרב ואומר: אפשר להבחין בדברי יעקב אל יוסף בסוג של תוכחה הבאה לעורר את יוסף לחזק בעצמו את המחשבה לצד זכות; יעקב מצווה את בנו: "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר" (שם יד) רמז עדין רומז לו יעקב כנגד שלושת החשדות שיוסף חשד באחיו.
1. כנגד החשד שתולים את עיניהם בבנות הארץ, הוא אומר לו 'לך נא ראה את שלום אחיך', הגמרא אומרת: "כל אדם שאין לו אשה ...שרוי בלא שלום" (יבמות סב) צא ובדוק היטב איזה 'שלום', דהיינו איזו נשים יש לאחיך.
2. כנגד טענת יוסף שאוכלים אבר מן החי, אומר לו יעקב: 'ואת שלום הצאן' בדוק האם הצאן שלם או שחתכו להם איברים לאוכלם...
3. כנגד דיבורם בזלזול אל בני השפחות אומר לו 'והשיבני דבר' איך הדיבור שלהם כשפונים אל בני השפחות.
הרי לנו שוב ששיפוט לא נכון של מראה עינינו יכול להוביל אותנו להבנה לא נכונה על מעשיו של הזולת, וכתוצאה מכך אפשר בנקל להיכשל בשנאה מיותרת, פילוג וקרע שקשה מאוד לאחות. לעומת זאת אם נדון לכף זכות, תוך כדי מאמץ מתמיד לפרש את מעשי הזולת לטובה, אין ספק שזה יגרום לריבוי וחיזוק אהבת אחים.
בכל מצב, ולו הקיצוני ביותר, אפשר להתאמץ ולמצוא צד זכות בהתנהגות הזולת. הרב סיפר מעשה באשה שישבה בשדה התעופה, והמתינה לטיסה תוך כדי שאוכלת מחבילת וופלים שהניחה על הספסל. לפתע שמעה הכרזה ברמקולים שעליה לגשת לדלפק לסדר איזה עניין, הלכה וחזרה להתיישב במקומה. והנה היא מגלה שאדם זר אוכל מהוופלים כאילו הם שלו. באותו רגע עברו בראשה כל מיני מחשבות, כגון: 'איך הוא מעז לאכול מה שלא שלו ללא בושה' 'ועוד עם כיפה על הראש!' אך למרות הרהוריה החליטה שלא להעליב אותו והתיישבה במקומה ולקחה בעדינות וופל מהחפיסה. אולם האיש לא הבין את הרמז והמשיך לאכול. וכך המשיכו - היא לוקחת והוא לוקח, עד שהגיע זמן הטיסה ועלתה למטוס. רק אז פתחה את התיק וגילתה שחבילת הוופלים שלה היו בתוכו...
הרי לנו מוסר גדול כמה טובה יכולים אנחנו לעשות לעצמנו אם רק נדון לכף זכות.
ספiרטkית בנשמה
New member
"ואנשי קודש"-תהיו קדושים, אבל תשארו אנשים...
וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (יט.א.ב).
מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל (רש"י).
היה אומר הגה"ק בעל החתם סופר זי"ע – רש"י בא ללמדנו דאף שהציווי הוא "קדושים תהיו"! – להרבות בקדושה וכו', אך בכל זאת חשוב שנדע, כי פרשה זו נאמרה בהקהל!
בתוך המסגרת החברתית, אין זה אומר שפתאום עליך להיות סגור ומבודד, אלא ההיפך: "קדושים תהיו! אבל ב"הקהל" תשארו!...
בדרך זו שח והסביר הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע את דברי הכתוב: "ואנשי קודש תהיון לי" (שמות כב. ל) – אין לי חפץ במלאכים
בארץ, מלאכים ישמשוני בשמים ממעל!... רצוני הוא "באנשי קודש" – באנשים שיתנהגו בכל סמלי הקדושה! אך בו בזמן שישארו "אנשים" שלא יעופו בעולמות...
הרה"ק בעל שם משמואל מסוכטשוב זי"ע הוסיף ופירש: "קדושים תהיו – רצונכם ללמוד איך להגיע למדריגה הגבוהה של "קדושים"! העצה לכך היא: "מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל" – רק בכח האחדות יכולים להעפיל ולהגיע לפסגות גבוהות אלו!...
"יכול כמוני? תלמוד לומר 'כי קדוש אני' – קדושתי למעלה מקדושתכם" (ויקרא רבה כד).
שאל הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זי"ע וכי מה זה בא ללמדנו? הרי כל ילד יודע, שקדושת ה' גדולה מקדושת ילוד אשה, אשר מעפר יסודו?
אלא כוונת הכתוב היא כך: תדעו לכם! "שקדושתי למעלה" – כל הקדושה שלי למעלה, היא רק "מקדושתכם" – מכוח קדושתכם למטה כאן בעולם השפל!
וככל שאדם מרבה לשמור עליו כאן למטה, כך שמו של הקב"ה מתגדל ומתקדש למעלה!...
(א פייר)
וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (יט.א.ב).
מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל (רש"י).
היה אומר הגה"ק בעל החתם סופר זי"ע – רש"י בא ללמדנו דאף שהציווי הוא "קדושים תהיו"! – להרבות בקדושה וכו', אך בכל זאת חשוב שנדע, כי פרשה זו נאמרה בהקהל!
בתוך המסגרת החברתית, אין זה אומר שפתאום עליך להיות סגור ומבודד, אלא ההיפך: "קדושים תהיו! אבל ב"הקהל" תשארו!...
בדרך זו שח והסביר הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע את דברי הכתוב: "ואנשי קודש תהיון לי" (שמות כב. ל) – אין לי חפץ במלאכים
בארץ, מלאכים ישמשוני בשמים ממעל!... רצוני הוא "באנשי קודש" – באנשים שיתנהגו בכל סמלי הקדושה! אך בו בזמן שישארו "אנשים" שלא יעופו בעולמות...
הרה"ק בעל שם משמואל מסוכטשוב זי"ע הוסיף ופירש: "קדושים תהיו – רצונכם ללמוד איך להגיע למדריגה הגבוהה של "קדושים"! העצה לכך היא: "מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל" – רק בכח האחדות יכולים להעפיל ולהגיע לפסגות גבוהות אלו!...
"יכול כמוני? תלמוד לומר 'כי קדוש אני' – קדושתי למעלה מקדושתכם" (ויקרא רבה כד).
שאל הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זי"ע וכי מה זה בא ללמדנו? הרי כל ילד יודע, שקדושת ה' גדולה מקדושת ילוד אשה, אשר מעפר יסודו?
אלא כוונת הכתוב היא כך: תדעו לכם! "שקדושתי למעלה" – כל הקדושה שלי למעלה, היא רק "מקדושתכם" – מכוח קדושתכם למטה כאן בעולם השפל!
וככל שאדם מרבה לשמור עליו כאן למטה, כך שמו של הקב"ה מתגדל ומתקדש למעלה!...
(א פייר)
ספiרטkית בנשמה
New member
ולא תשקרו איש בעמיתו - סיפור חמוד
הרה"ק המגיד מטשרנוביל זי"ע היה אומר: אותיות "שקר" שלוש הן. שתים מהן כלולות בתיבת "רשע" ואילו אחת בתיבת "צדיק" – מכאן אנו
למדים שלא כל רשע כולו שקר!... ולא כל צדיק כולו אמת!...
בדרך החידוד אומרים: את ההבדל הגדול בין אמת לשקר, רואים באותיות עצמם: "אמת" – ישנם כאלו שרואים את האמת מיד בהתחלה – א", וישנם כאלו – עד שבאים באמצע – "מ", וישנם – עד הסוף – "ת". אבל את ה"שקר" מכירים מיד, כי אותיות "שקר" הן ממש אחת אחרי
השנייה!...
סיפור שנון בדרך צחות:
מסופר על אשה אחת שבאה עם בנה הקטן אל המגיד מישרים בעיירה, וביקשה ממנו כי יבחון את בנה.
בחן המגיד את הילד, והנה, הוא יודע לומר בשטף את כל האותיות מא' עד תי"ו, טוב מאד! עכשיו – אמר המגיד: תאמר להיפך מהסוף להתחלה!
התעקש הילד וסירב.
שלף המגיד כמה פרוטות ואמר לו: אם תאמר את הא"ב להיפך תקבל את הפרוטות... וכמובן, דבר זה המריץ את הילד, וקרא בקול להיפך.
לאחר הבחינה שאלה אם הילד: נו! יאמר לי רבינו! מה יהיה הילד לכשיגדל?
השיב המגיד מיד: חושבני שיהיה "עסקן" ציבורי, שהרי ראינו כי תמורת פרוטות מוכן הוא מיד לומר להיפך!...
הרה"ק המגיד מטשרנוביל זי"ע היה אומר: אותיות "שקר" שלוש הן. שתים מהן כלולות בתיבת "רשע" ואילו אחת בתיבת "צדיק" – מכאן אנו
למדים שלא כל רשע כולו שקר!... ולא כל צדיק כולו אמת!...
בדרך החידוד אומרים: את ההבדל הגדול בין אמת לשקר, רואים באותיות עצמם: "אמת" – ישנם כאלו שרואים את האמת מיד בהתחלה – א", וישנם כאלו – עד שבאים באמצע – "מ", וישנם – עד הסוף – "ת". אבל את ה"שקר" מכירים מיד, כי אותיות "שקר" הן ממש אחת אחרי
השנייה!...
סיפור שנון בדרך צחות:
מסופר על אשה אחת שבאה עם בנה הקטן אל המגיד מישרים בעיירה, וביקשה ממנו כי יבחון את בנה.
בחן המגיד את הילד, והנה, הוא יודע לומר בשטף את כל האותיות מא' עד תי"ו, טוב מאד! עכשיו – אמר המגיד: תאמר להיפך מהסוף להתחלה!
התעקש הילד וסירב.
שלף המגיד כמה פרוטות ואמר לו: אם תאמר את הא"ב להיפך תקבל את הפרוטות... וכמובן, דבר זה המריץ את הילד, וקרא בקול להיפך.
לאחר הבחינה שאלה אם הילד: נו! יאמר לי רבינו! מה יהיה הילד לכשיגדל?
השיב המגיד מיד: חושבני שיהיה "עסקן" ציבורי, שהרי ראינו כי תמורת פרוטות מוכן הוא מיד לומר להיפך!...
ספiרטkית בנשמה
New member
"בצדק תשפוט עמיתך"-סיפור מדהים
בצדק תשפוט עמיתך (יט.טו) - כמשמעו, דבר אחר הוי דן את כל האדם לכף זכות (רש"י).
ידועים הם דברי הרה"ק בעל השפת אמת זי"ע על המשנה (אבות.א.ו) "הוי דן את כל האדם לכף זכות" – שלפני שאתה הולך לדון את האדם עליך להתבונן ב"כל האדם", לרדת אל שרשיו מילדות, להעמיק אל צפונות נפשו, לחקור ועוד פעם לחקור בבעיותיו האישיות, בכישוריו, במצבו הכלכלי, האם 'הולך לו' בחיים או לא, ורק אחרי שהתבוננת ב"כל האדם" – יש לך את הזכות להכריע לכאן או לכאן. כי מה אתה יודע מה עבר עליו היום? ואולי עדיף לך לאמן ולתרגל את מוחך בלימוד זכות, ואפילו "מתחת לאדמה", גם בדברים כאלה
שלכאורה אין כל הגיון להצדיקו, ואפילו עד כדי כך - "לעקם את שכלך" לכוון את המחשבות אל הנתיב הבלתי מסתבר, זה שאינו עולה כלל על דעתך, ולחשוב: אולי בכל זאת סיבה זו וזו – אפילו שאינה הגיונית, הביאה אותו להתנהגות שכזו...
מפרטי הסיפור המדהים הבא – אותו סיפר הגאון הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זי"ע – נוכל ללמוד עד כמה צריך לפעמים להפעיל את "עקמימות השכל", כדי להבין שהמעשה שעשה הזולת – בצדק עשאו:
ר' אריה זצ"ל השתתף פעם בהלווייתו של תלמיד חכם גדול. המון רב מתושבי ירושלים צעד אחר המיטה, ולצידו של ר' אריה הלך אחד מגדולי ירושלים, שנודע לצדיק מפורסם וגאון נודע.
לפתע, רואה ר' אריה את הצדיק ההוא עוצר ליד חנות פרחים, מתעכב דקות ארוכות ליד חלון הראווה ואינו ממשיך עם מסע ההלוויה. גם כאשר אחרון המלווים כבר עזב את השטח, נשאר עדיין הצדיק להתבונן בחלון הראווה, בוחן את כל העציצים שהוצעו למכירה, ואינו ממשיך בקיום המצוה של הלוויית המת.
ר' אריה החליט לעקוב אחרי המחזה המפתיע.
הוא רואה בפליאה שהגאון נכנס אל תוך חנות הפרחים, שוהה שם כמה דקות ויוצא לאחר מכן עם אגרטל ענק, שהיה מלא עד גדותיו באדמה ובצמחים, ממשיך כמה צעדים, שב על עקבותיו ונכנס שוב לחנות, ולבסוף יוצא ממנה עם העציץ לבד, ללא הצמח.
עמד הצדיק ר' אריה, ותמה, כיצד אפשר ללמד עליו זכות? איך אדם מגיע לכזו דרגה נמוכה לנטוש את מצוות הלוויית המת, כדי להיכנס לחנות פרחים?!
ומדוע לקח דווקא עציץ ענק שכזה?
ועל מה ולמה החזיר אח"כ את הצמח?
ר' אריה מנסה להעלות השערות מסויימות אבל ללא הצלחה – הוא לא מצליח להבין בדעתו מה קורה כאן, באמצע לווייה – פרחים? עציץ ענק?!
כשראה שאינו מצליח ללמד עליו זכות, החליט לגשת אל האיש ולשאול אותו בעצמו לפשר מעשיו התמוהים בכדי לא להיכשל בדונו לכף חובה.
ואכן אותו גאון החזיר לו תשובה שהותירה את ר' אריה המום!
וכך הסביר: נוהג אני מימים ימימה לבקר את חולי השחפת בירושלים, שסכנת הידבקות בהם היא חמורה וכרוכה בפיקוח נפש.
באחד מבתי החולים נפטר זה עתה, חולה שחפת, והרופאים רצו לשרוף את התפילין שלו יחד עם כליו ובגדיו וכל מה שבא עמו במגע, חשש הידבקות.
הסברתי לרופאים שאסור לשרוף את התפילין ודרשתי להביאם לקבורה. הם מיאנו לשמוע ועמדו על דעתם שאסור להוציא את התפילין משטח בית החולים. לאחר מאמצים רבים הצלחתי לשכנע אותם לקבור את התפילין בשטח בית החולים.
אך במשך שעות ארוכות אימצתי את מוחי במחשבה כיצד ואיך ניתן להשיג אדמה היות ולא רציתי לחפור בשום מקום מחשש גזל.
בעיצומה של ההלוויה, משחלף המסע ההמוני ליד חנות הפרחים, עלה בדעתי רעיון לרכוש עציץ פרחים רב מידות, עם כמות גדולה של אדמה, וכך עשיתי.
אולם כשיצאתי מהחנות העליתי בדעתי שבעצם אין כל צורך בצמח, לכן חזרתי על עקבותיי, הוצאתי את השתיל והחזרתיו למוכר בכדי שלא לעבור על בל תשחית....
כשסיים ר' אריה לספר את המעשה המופלא זה היה אומר: בואו ונראה, מי יכול היה להעלות במוחו ובדמיונו סיפור שכזה? הלא טווח הראייה של עיני הבשר שלנו היה מסוגל רק לצפות בכך שהצדיק הזה עזב את ההלווייה ונכנס ללא הסבר לחנות פרחים! בעוד שאליבא
דאמת היה לו צידוק מופלא לכל מה שעשה.
והמסקנה המתבקשת היא: שלא נוכל להגיע למעלת לימוד הזכות אלמלא נאמץ את כל סעיפי המוח שלנו לחשוב בכיוון כזה, גם אם הוא אינו הגיוני, ולדעת שאין באפשרותנו להכיל ולהקיף את "כל האדם"...
בצדק תשפוט עמיתך (יט.טו) - כמשמעו, דבר אחר הוי דן את כל האדם לכף זכות (רש"י).
ידועים הם דברי הרה"ק בעל השפת אמת זי"ע על המשנה (אבות.א.ו) "הוי דן את כל האדם לכף זכות" – שלפני שאתה הולך לדון את האדם עליך להתבונן ב"כל האדם", לרדת אל שרשיו מילדות, להעמיק אל צפונות נפשו, לחקור ועוד פעם לחקור בבעיותיו האישיות, בכישוריו, במצבו הכלכלי, האם 'הולך לו' בחיים או לא, ורק אחרי שהתבוננת ב"כל האדם" – יש לך את הזכות להכריע לכאן או לכאן. כי מה אתה יודע מה עבר עליו היום? ואולי עדיף לך לאמן ולתרגל את מוחך בלימוד זכות, ואפילו "מתחת לאדמה", גם בדברים כאלה
שלכאורה אין כל הגיון להצדיקו, ואפילו עד כדי כך - "לעקם את שכלך" לכוון את המחשבות אל הנתיב הבלתי מסתבר, זה שאינו עולה כלל על דעתך, ולחשוב: אולי בכל זאת סיבה זו וזו – אפילו שאינה הגיונית, הביאה אותו להתנהגות שכזו...
מפרטי הסיפור המדהים הבא – אותו סיפר הגאון הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זי"ע – נוכל ללמוד עד כמה צריך לפעמים להפעיל את "עקמימות השכל", כדי להבין שהמעשה שעשה הזולת – בצדק עשאו:
ר' אריה זצ"ל השתתף פעם בהלווייתו של תלמיד חכם גדול. המון רב מתושבי ירושלים צעד אחר המיטה, ולצידו של ר' אריה הלך אחד מגדולי ירושלים, שנודע לצדיק מפורסם וגאון נודע.
לפתע, רואה ר' אריה את הצדיק ההוא עוצר ליד חנות פרחים, מתעכב דקות ארוכות ליד חלון הראווה ואינו ממשיך עם מסע ההלוויה. גם כאשר אחרון המלווים כבר עזב את השטח, נשאר עדיין הצדיק להתבונן בחלון הראווה, בוחן את כל העציצים שהוצעו למכירה, ואינו ממשיך בקיום המצוה של הלוויית המת.
ר' אריה החליט לעקוב אחרי המחזה המפתיע.
הוא רואה בפליאה שהגאון נכנס אל תוך חנות הפרחים, שוהה שם כמה דקות ויוצא לאחר מכן עם אגרטל ענק, שהיה מלא עד גדותיו באדמה ובצמחים, ממשיך כמה צעדים, שב על עקבותיו ונכנס שוב לחנות, ולבסוף יוצא ממנה עם העציץ לבד, ללא הצמח.
עמד הצדיק ר' אריה, ותמה, כיצד אפשר ללמד עליו זכות? איך אדם מגיע לכזו דרגה נמוכה לנטוש את מצוות הלוויית המת, כדי להיכנס לחנות פרחים?!
ומדוע לקח דווקא עציץ ענק שכזה?
ועל מה ולמה החזיר אח"כ את הצמח?
ר' אריה מנסה להעלות השערות מסויימות אבל ללא הצלחה – הוא לא מצליח להבין בדעתו מה קורה כאן, באמצע לווייה – פרחים? עציץ ענק?!
כשראה שאינו מצליח ללמד עליו זכות, החליט לגשת אל האיש ולשאול אותו בעצמו לפשר מעשיו התמוהים בכדי לא להיכשל בדונו לכף חובה.
ואכן אותו גאון החזיר לו תשובה שהותירה את ר' אריה המום!
וכך הסביר: נוהג אני מימים ימימה לבקר את חולי השחפת בירושלים, שסכנת הידבקות בהם היא חמורה וכרוכה בפיקוח נפש.
באחד מבתי החולים נפטר זה עתה, חולה שחפת, והרופאים רצו לשרוף את התפילין שלו יחד עם כליו ובגדיו וכל מה שבא עמו במגע, חשש הידבקות.
הסברתי לרופאים שאסור לשרוף את התפילין ודרשתי להביאם לקבורה. הם מיאנו לשמוע ועמדו על דעתם שאסור להוציא את התפילין משטח בית החולים. לאחר מאמצים רבים הצלחתי לשכנע אותם לקבור את התפילין בשטח בית החולים.
אך במשך שעות ארוכות אימצתי את מוחי במחשבה כיצד ואיך ניתן להשיג אדמה היות ולא רציתי לחפור בשום מקום מחשש גזל.
בעיצומה של ההלוויה, משחלף המסע ההמוני ליד חנות הפרחים, עלה בדעתי רעיון לרכוש עציץ פרחים רב מידות, עם כמות גדולה של אדמה, וכך עשיתי.
אולם כשיצאתי מהחנות העליתי בדעתי שבעצם אין כל צורך בצמח, לכן חזרתי על עקבותיי, הוצאתי את השתיל והחזרתיו למוכר בכדי שלא לעבור על בל תשחית....
כשסיים ר' אריה לספר את המעשה המופלא זה היה אומר: בואו ונראה, מי יכול היה להעלות במוחו ובדמיונו סיפור שכזה? הלא טווח הראייה של עיני הבשר שלנו היה מסוגל רק לצפות בכך שהצדיק הזה עזב את ההלווייה ונכנס ללא הסבר לחנות פרחים! בעוד שאליבא
דאמת היה לו צידוק מופלא לכל מה שעשה.
והמסקנה המתבקשת היא: שלא נוכל להגיע למעלת לימוד הזכות אלמלא נאמץ את כל סעיפי המוח שלנו לחשוב בכיוון כזה, גם אם הוא אינו הגיוני, ולדעת שאין באפשרותנו להכיל ולהקיף את "כל האדם"...
ספiרטkית בנשמה
New member
"ושמרתם את חוקותי"-להפעיל את השכל-סיפור
ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה’ (ויקרא יח-ה)
מעשה שהיה אצל הגאון הצדיק רבי שמחה בונם ורנר זצ"ל.
בשכונה שייסד, הלא היה שכונת "בתי ורנר" בשכונת ל"מאה שערים", התגוררה ישישה אחת שזכתה והגיעה לגיל מופלג ביותר - מאה ושש עשרה שנים.
והנה קרב יום הכיפורים של אותה שנה.
הישישה כבר היתה חלושה ביותר. כמעט כל כוחותיה עזבוה. הלכו ושאלו אצל הרופא, האם מותר להניח לה לצום.
מיהר הרופא לבודקה וקבע בצורה החלטית ממש פיקוח נפש! אסור בתכלית להניח לה לצום!
שמעה הישישה והגיבה בביטול רב: 104 שנים שאני צמה ביום הכיפורים והשנה לא אצום?! לא בא בחשבון! אצום כמו תמיד! לא שייך לשנות מאומה!
שמע רבי שמחה בונם ורנר והתלבט מה לעשות כאן.
מצד אחד, הרופא אוסר עליה את הצום. היא אכן ישישה מופלגת בשנים וסכנת פיקוח נפש היא ממש בעליל.
מצד שני, היא מתנגדת, היא מסרבת לקבל את הכרעת הרופא. ואולי מי יודע, אם תאכל אולי דוקא זה יזיק לה?
הגע בנפשך! ישישה כה מופלגת שעברו עליה כדבריה כבר 104 תעניות של יום כיפורים, כמה זה ישפיע עליה לרעה אם נכריח אותה לאכול! איזו עגמת נפש תהיה לה!...
אבל לבסוף מצא רבי שמחה בונם עצה נפלאה:
האשה לא רק ישישה וחלושה היתה, אלא גם מאור עיניה כבר ניטל ממנה, ולא הבחינה אף בין אור לחושך.
שלח לומר לה: יהי כדבריך! את תתעני ביום הכיפורים כמנהגך מימים ימימה. לא ניטול את הדבר הזה ממך.
נרגעה הישישה ומלמלה דברי תודה על כך.
ואולם, ביום הכיפורים, שעות אחדות בלבד לאחר שהאיר היום, בא רבי שמחה בונם לביתה של הישישה, ביחד עם כמה אנשים צעירים, וביזמתו הוציא אחד מהם שופר ותקע תקיעה, וכל האחרים עמדו וקראו את הקריאה: "לשנה הבאה בירושלים", כפי המנהג שתוקעים במוצאי יוהכ"פ...
הישישה, שכאמור מאור עיניה כבר ניטל ממנה, מפאת זאת לא יכלה עוד לחשב בדייקנות חשבון של שעות, שמעה את הכל וקיבלה כי תם צום יום הכיפורים.
הלכה ונטלה לפיה מעט משקה ואוכל והשביעה את נפשה כלאחר הצום בערב....
כזו היתה חרדתו של צדיק זה לנפש אחת מישראל, וכך הפליא בעצמה להחיותה!
(מהספר שאל אביך ויגדך).
ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה’ (ויקרא יח-ה)
מעשה שהיה אצל הגאון הצדיק רבי שמחה בונם ורנר זצ"ל.
בשכונה שייסד, הלא היה שכונת "בתי ורנר" בשכונת ל"מאה שערים", התגוררה ישישה אחת שזכתה והגיעה לגיל מופלג ביותר - מאה ושש עשרה שנים.
והנה קרב יום הכיפורים של אותה שנה.
הישישה כבר היתה חלושה ביותר. כמעט כל כוחותיה עזבוה. הלכו ושאלו אצל הרופא, האם מותר להניח לה לצום.
מיהר הרופא לבודקה וקבע בצורה החלטית ממש פיקוח נפש! אסור בתכלית להניח לה לצום!
שמעה הישישה והגיבה בביטול רב: 104 שנים שאני צמה ביום הכיפורים והשנה לא אצום?! לא בא בחשבון! אצום כמו תמיד! לא שייך לשנות מאומה!
שמע רבי שמחה בונם ורנר והתלבט מה לעשות כאן.
מצד אחד, הרופא אוסר עליה את הצום. היא אכן ישישה מופלגת בשנים וסכנת פיקוח נפש היא ממש בעליל.
מצד שני, היא מתנגדת, היא מסרבת לקבל את הכרעת הרופא. ואולי מי יודע, אם תאכל אולי דוקא זה יזיק לה?
הגע בנפשך! ישישה כה מופלגת שעברו עליה כדבריה כבר 104 תעניות של יום כיפורים, כמה זה ישפיע עליה לרעה אם נכריח אותה לאכול! איזו עגמת נפש תהיה לה!...
אבל לבסוף מצא רבי שמחה בונם עצה נפלאה:
האשה לא רק ישישה וחלושה היתה, אלא גם מאור עיניה כבר ניטל ממנה, ולא הבחינה אף בין אור לחושך.
שלח לומר לה: יהי כדבריך! את תתעני ביום הכיפורים כמנהגך מימים ימימה. לא ניטול את הדבר הזה ממך.
נרגעה הישישה ומלמלה דברי תודה על כך.
ואולם, ביום הכיפורים, שעות אחדות בלבד לאחר שהאיר היום, בא רבי שמחה בונם לביתה של הישישה, ביחד עם כמה אנשים צעירים, וביזמתו הוציא אחד מהם שופר ותקע תקיעה, וכל האחרים עמדו וקראו את הקריאה: "לשנה הבאה בירושלים", כפי המנהג שתוקעים במוצאי יוהכ"פ...
הישישה, שכאמור מאור עיניה כבר ניטל ממנה, מפאת זאת לא יכלה עוד לחשב בדייקנות חשבון של שעות, שמעה את הכל וקיבלה כי תם צום יום הכיפורים.
הלכה ונטלה לפיה מעט משקה ואוכל והשביעה את נפשה כלאחר הצום בערב....
כזו היתה חרדתו של צדיק זה לנפש אחת מישראל, וכך הפליא בעצמה להחיותה!
(מהספר שאל אביך ויגדך).
ספiרטkית בנשמה
New member
3 סיפורים על כיבוד הורים
איש אמו ואביו תיראו (קדשים יט-ג).
עיין בפירוש רש"י שביאר היות והאדם ירא מאביו יותר מאמו, לכך הקדים ביראה את אמו, לומר שעל האדם להתאמץ להיות ירא גם מאמו.
שלא לקלל אב ואם על המבזה אביו או אמו בלבו, או בדברים או במעשה שסותר דבריהם או יושב במקום המיוחד להם וכיוצא בזה, נאמר ארור המקלל אביו ואמו, פרשו שאינו לשון קללה אלא לשון בזיון. (ספר חרדים).
בן אחד היה מפרנס את אמו האלמנה בכבוד רב. מידי יום ביומו היה דורש בשלומה ומביא אל ביתה דברי מאכל ומשתה, מתעניין בשלומה, דואג לכל מחסורה ומשתדל למלא את רצונותיה. כך עברו הימים בנחת, והאם רוותה נחת מבנה. היא ראתה כמה משתדל הוא לקיים את מצוות כיבוד אם.
והנה לאחר זמן מה החליטה האם האלמנה להינשא בשנית. לא מצא הדבר חן בעיני הבן. הוא אמנם, המשיך לבוא ולבקר את אמו, אך החל לזלזל בכבודה, אמו היתה בזויה בעיניו לאחר נשואיה והדבר ניכר היה בהתנהגותו.
לימים, נסע הבן לסחור, הוא הפליג באניה להגיע לארץ רחוקה. והנה באחד הימים התנודד האיש על ספון האניה, החליק, ומעצמת המכה נהרג האיש במקום. רב החובל הצטער, אך להושיע לא יכול, לפיכך נטל את גווייתו של היהודי וזרקה לתוך הגלים הזועפים.
בתום המסע, הגיעה האניה חזרה למקום מוצאה ושם נודע לתושבי המקום כי הבן שנסע לרגל מסחרו מת, וגופתו הושלכה לים.
ערכו היהודים בדיקות וסריקות מקיפות בכל אזור החוף כדי למצוא את גווייתו ולהביאה לקבר ישראל.
ידעו הם שגלי הים פולטים החוצה אל החוף חפצים שונים, לפיכך חיפשו שמא פלט גם את גופת היהודי.
ואכן, לאחר מאמצים גילו את גופת הבן על שפת הים, ומה נדהמו כאשר ראו עין אחת של היהודי מנוקרת, העורבים נקרוה.
ומדוע נקרוה העורבים? כיון שביזה וזילזל במצות כבוד הורים.
ועל זה אמר שלמה המלך (משלי ל, יז) עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר".
(מהספר: 613 סיפורים על תרי"ג).
==
מי שראה את אביו של זבולון, לא האמין כי זהו אביו!
האב הזקן נראה כאחד הקבצנים העלובים שבעיר, וזאת בעוד זבולון בנו מתגורר לו עם משפחתו בבית הדור למראה ועושה חיל בעסקיו.
אכן, זבולון התעלם מאביו הישיש. כלל לא חס על האב התשוש, שכוחותיו עזבוהו זה מכבר. בשום פנים ואופן לא הסכים זבולון להכניס את אביו לביתו ולתת לו אוכל ובגדים. "ידאג הוא לעצמו!" נהג זבולון להפטיר בזלזול. לא יפלא אפוא, שהאב הזקן סבב לו ברחובות עם שאר קבצני העיר הן בימות החורף הקרים והן בימות הקיץ הלוהטים.
היה זה יום חורף צונן במיוחד. האב הזקן ישב לו בחברת כמה מרעיו העניים על ספסל עלוב באחד מרחובות העיר. והנה עבר במקום נכדו הקטן, צעיר בניו של זבולון.
קם הסב ממקומו וניגש אל הנכד. "בקש מאביך שישלח לי בגד חם, ללבוש בימים הקרים הללו".
אץ הנכד הביתה ואמר לאביו: "סבא מבקש בגד חם!" האב לא הראה סימני התעניינות מיוחדים. "עלה אל העליה. שם יש בגד התלוי על מסמר", פלט לבסוף, "הורד את הבגד ותן לו".
טיפס הנכד אל העליה, לחפש את הבגד, אך כשראה למה התכוון אביו הזדעזע!
הבגד הישן, שהיה תלוי על מסמר חלוד, היה קרוע ובלוי, כולו חורים חורים.
דאב ליבו של הנכד על סבו המסכן. הרהר רגע קט, ואחר נטל זוג מספריים שמצא בעליה, וגזר את הבגד לארכו לשני חצאים שווים.
אביו, שהרגיש כי הבן מתמהמה בעליה זמן רב מהנחוץ, קרא אליו מלמטה: "רד כבר! מדוע אתה מתעכב? מה אתה מעולל שם?"
לבסוף ירד הבן ובידו מחצית הבגד.
"מה זה?" שאל האב, וכעס בקולו, "מדוע חתכת את הבגד לשנים? והיכן המחצית השניה?"
"המחצית השניה נשארה בעליה, תלויה על המסמר", השיב הבן.
"מדוע?" האב היה תמה ורוגז.
"את המחצית השניה שומר אני בשבילך. בעוד שנים, כשאתה תזקין, אוציא אותך מהבית הזה. ואז תסתובב אתה ברחובות העיר יחד עם יתר העניים. ובימות הקור, כשתבקש ממני בגד חם ללבוש, אשלח לך את מחצית הבגד שנותרה בעליה, כי, כפי שאתה מתנהג עם אביך – כך אנהג אני איתך בבוא העת".
בוש האב ונכלם.
צעיר בניו עורר אותו לחשוב מה מעולל הוא לאביו.
מיד יצא לחפש את אביו ברחובות העיר, ביקש ממנו מחילה והכניסו לביתו.
(מהספר: נפלאים מעשיך)
===
כשנפטר הרב טולידנו, הספידו הרב משאש, והוא סיפר כי למד עם הנפטר בהיותם ילדים.
פעם אחת, כשהרב טולידנו היה ילד בן עשר נפל למשכב, והוא בא אליו לביקור חולים. כשהוא נכנס אליו היה נאנח מרוב כאבים, אבל לפתע הפסיק להתאנח, אך כעבור כמה רגעים, חזר ונאנח שוב.
שאל אותו הרב משאש, האם הרגשת קודם טוב יותר, כשהפסקת להתאנח?
ענה הרב טולידנו:
לא, כאב לי גם אז, אלא ראיתי שאבי עובר על יד החדר ולא רציתי לצער אותו, לכן הפסקתי להתאנח.
(מהספר: שאל אביך ויגדך)
איש אמו ואביו תיראו (קדשים יט-ג).
עיין בפירוש רש"י שביאר היות והאדם ירא מאביו יותר מאמו, לכך הקדים ביראה את אמו, לומר שעל האדם להתאמץ להיות ירא גם מאמו.
שלא לקלל אב ואם על המבזה אביו או אמו בלבו, או בדברים או במעשה שסותר דבריהם או יושב במקום המיוחד להם וכיוצא בזה, נאמר ארור המקלל אביו ואמו, פרשו שאינו לשון קללה אלא לשון בזיון. (ספר חרדים).
בן אחד היה מפרנס את אמו האלמנה בכבוד רב. מידי יום ביומו היה דורש בשלומה ומביא אל ביתה דברי מאכל ומשתה, מתעניין בשלומה, דואג לכל מחסורה ומשתדל למלא את רצונותיה. כך עברו הימים בנחת, והאם רוותה נחת מבנה. היא ראתה כמה משתדל הוא לקיים את מצוות כיבוד אם.
והנה לאחר זמן מה החליטה האם האלמנה להינשא בשנית. לא מצא הדבר חן בעיני הבן. הוא אמנם, המשיך לבוא ולבקר את אמו, אך החל לזלזל בכבודה, אמו היתה בזויה בעיניו לאחר נשואיה והדבר ניכר היה בהתנהגותו.
לימים, נסע הבן לסחור, הוא הפליג באניה להגיע לארץ רחוקה. והנה באחד הימים התנודד האיש על ספון האניה, החליק, ומעצמת המכה נהרג האיש במקום. רב החובל הצטער, אך להושיע לא יכול, לפיכך נטל את גווייתו של היהודי וזרקה לתוך הגלים הזועפים.
בתום המסע, הגיעה האניה חזרה למקום מוצאה ושם נודע לתושבי המקום כי הבן שנסע לרגל מסחרו מת, וגופתו הושלכה לים.
ערכו היהודים בדיקות וסריקות מקיפות בכל אזור החוף כדי למצוא את גווייתו ולהביאה לקבר ישראל.
ידעו הם שגלי הים פולטים החוצה אל החוף חפצים שונים, לפיכך חיפשו שמא פלט גם את גופת היהודי.
ואכן, לאחר מאמצים גילו את גופת הבן על שפת הים, ומה נדהמו כאשר ראו עין אחת של היהודי מנוקרת, העורבים נקרוה.
ומדוע נקרוה העורבים? כיון שביזה וזילזל במצות כבוד הורים.
ועל זה אמר שלמה המלך (משלי ל, יז) עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר".
(מהספר: 613 סיפורים על תרי"ג).
==
מי שראה את אביו של זבולון, לא האמין כי זהו אביו!
האב הזקן נראה כאחד הקבצנים העלובים שבעיר, וזאת בעוד זבולון בנו מתגורר לו עם משפחתו בבית הדור למראה ועושה חיל בעסקיו.
אכן, זבולון התעלם מאביו הישיש. כלל לא חס על האב התשוש, שכוחותיו עזבוהו זה מכבר. בשום פנים ואופן לא הסכים זבולון להכניס את אביו לביתו ולתת לו אוכל ובגדים. "ידאג הוא לעצמו!" נהג זבולון להפטיר בזלזול. לא יפלא אפוא, שהאב הזקן סבב לו ברחובות עם שאר קבצני העיר הן בימות החורף הקרים והן בימות הקיץ הלוהטים.
היה זה יום חורף צונן במיוחד. האב הזקן ישב לו בחברת כמה מרעיו העניים על ספסל עלוב באחד מרחובות העיר. והנה עבר במקום נכדו הקטן, צעיר בניו של זבולון.
קם הסב ממקומו וניגש אל הנכד. "בקש מאביך שישלח לי בגד חם, ללבוש בימים הקרים הללו".
אץ הנכד הביתה ואמר לאביו: "סבא מבקש בגד חם!" האב לא הראה סימני התעניינות מיוחדים. "עלה אל העליה. שם יש בגד התלוי על מסמר", פלט לבסוף, "הורד את הבגד ותן לו".
טיפס הנכד אל העליה, לחפש את הבגד, אך כשראה למה התכוון אביו הזדעזע!
הבגד הישן, שהיה תלוי על מסמר חלוד, היה קרוע ובלוי, כולו חורים חורים.
דאב ליבו של הנכד על סבו המסכן. הרהר רגע קט, ואחר נטל זוג מספריים שמצא בעליה, וגזר את הבגד לארכו לשני חצאים שווים.
אביו, שהרגיש כי הבן מתמהמה בעליה זמן רב מהנחוץ, קרא אליו מלמטה: "רד כבר! מדוע אתה מתעכב? מה אתה מעולל שם?"
לבסוף ירד הבן ובידו מחצית הבגד.
"מה זה?" שאל האב, וכעס בקולו, "מדוע חתכת את הבגד לשנים? והיכן המחצית השניה?"
"המחצית השניה נשארה בעליה, תלויה על המסמר", השיב הבן.
"מדוע?" האב היה תמה ורוגז.
"את המחצית השניה שומר אני בשבילך. בעוד שנים, כשאתה תזקין, אוציא אותך מהבית הזה. ואז תסתובב אתה ברחובות העיר יחד עם יתר העניים. ובימות הקור, כשתבקש ממני בגד חם ללבוש, אשלח לך את מחצית הבגד שנותרה בעליה, כי, כפי שאתה מתנהג עם אביך – כך אנהג אני איתך בבוא העת".
בוש האב ונכלם.
צעיר בניו עורר אותו לחשוב מה מעולל הוא לאביו.
מיד יצא לחפש את אביו ברחובות העיר, ביקש ממנו מחילה והכניסו לביתו.
(מהספר: נפלאים מעשיך)
===
כשנפטר הרב טולידנו, הספידו הרב משאש, והוא סיפר כי למד עם הנפטר בהיותם ילדים.
פעם אחת, כשהרב טולידנו היה ילד בן עשר נפל למשכב, והוא בא אליו לביקור חולים. כשהוא נכנס אליו היה נאנח מרוב כאבים, אבל לפתע הפסיק להתאנח, אך כעבור כמה רגעים, חזר ונאנח שוב.
שאל אותו הרב משאש, האם הרגשת קודם טוב יותר, כשהפסקת להתאנח?
ענה הרב טולידנו:
לא, כאב לי גם אז, אלא ראיתי שאבי עובר על יד החדר ולא רציתי לצער אותו, לכן הפסקתי להתאנח.
(מהספר: שאל אביך ויגדך)
ספiרטkית בנשמה
New member
ירושלים:
הדלקת נרות: 18:41
יציאת השבת: 19:55
תל-אביב:
הדלקת נרות: 18:57
יציאת השבת: 19:58
באר-שבע:
הדלקת נרות: 18:55
יציאת השבת: 19:56
חיפה:
הדלקת נרות: 18:48
יציאת השבת: 19:58
ביתר-עילית:
הדלקת נרות: 18:46
יציאת השבת: 19:56
צפת:
הדלקת נרות: 18:47
יציאת השבת: 19:57
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.