Miss Lavet
New member
מיון הבתים והאנשים שבהם
דמבלדור אמר שאולי הוגוורטס ממיין את התלמידים מוקדם מדי לבתים אבל האם זה כבאמת ככה? כולם יודעים שטובי הלב להפלפף, השאפתנים (ולפי תפיסת שאר הבתים ה"רעים") הולכים לסלית'רין, האמיצים לגריפינדור והחכמים לרייבנקלו... אבל, מה שדמבלדור אמר היה קצת תמוהה מבחינתי נכון... הוא אמר את זה לגבי סנייפ (שבמשפט זה הוא טען שהוא בסופו של דבר היה יותר אמיץ משאפתן/רשע), אבל, זה כל-כך מפריע התפיסה הקדומה שכל מי שטוב לב הוא בהכרח סוג של רכיחה ובלי אופי, כל השאפתנים מרושעים או חושבים על עצמם, כל האמיצים טובים וכל החכמים הם ובכן חכמים/חנונים והסיבות הכי טובות שיש הם אלו:
פיטר- גריפינדור: זנב תולע הוא הדוגמה הקלאסית של האומץ שפחות מתגאים בו... רגע, אתם לא מבינים מה אמיץ בשק הפרעושים הזה? אני אגיד לכם מה אמיץ בו הוא בגד בחברים שלו! כן, כמה שנורא להגיד ולהודות בזה אבל, צריך אומץ (ועוד וואחד אומץ) כדי לבגוד בחברים שלך, ובעוד בכאלו שעזרו לך וקידמו.
לונה- רייבנקלו: כמה שאני שונאת להשתמש בה בתור דוגמה (ומי שלא יודע למה, היא אחת הדמויות השנואות עלי ביותר) היא עונה בצורה מושלמת לקטגוריה. לונה שובצה לרייבנקלו, הרבה אנשים בספרים תוהו למה (וחלקנו עדיין לא מבינים למה)... הרי היא לא חכמה, ולא עונה לתיאורים של הבית אבל, בכל זאת היא שם... למה היא שם? לדעתי בגלל האמונה שלה בנסתר, היא לא רואה את העולם כמו שהוא ויבשה כמו הרמיוני, היא רואה אותו ב"שלמותו" הבלתי נראית, היא חוקרת את מה שכולם "יודעים" בהבנה שאנחנו לא באמת יודעים, יש בה את ה"גאונות" הזאת שעוזבת אותנו ברגע שאנו מתבגרים (ותודה לפיקאסו על תיאור המופלא של ה"גאונות של הילדות")... היא מבינה הרבה דברים שאנו לא, לכן היא יוצאת "טיפשה" וזו החוכמה שלה.
סדריק- הפלפאף: פה היה לי קשה במי לבחור בתור דוגמה בו או בטונקס ובסוף בחרתי בו (מפעת השעה וגם שזה יותר קל להסברה ופחות יגלוש לנושאים אחרים). טוב הלב שבו מופגן בצורה מעולה ברביעי במיוחד בסצנת המבוך, שבו הוא בוחר לזכות ביחד עם הארי ולא לכחת את כל התהילה לעצמו, גם בבית הקברות שהוא מנסה להגן/להביא להארי עוד קצת זמן ולעזור לו מבטאת את זה בצורה טובה מאוד... כל דר נוסף חוץ ממה שאפשר לקרוא עליו בספר מיותר בהחלט... רק שהוא העדיף (כמו כל הפלפאף) להיות מאחור הקלעים. אגב, זה גם ידוע שרוב ההילאים הם מבית הפלפאף כך ש...
סנייפ- סלית'רין: שאפתנות, הרצון להצליח ולמלא את מבוקשך אלו הדברים המרכזיים בבית סלית'רין, שלמרבה הצער מפורשים כדבר רע... אך, לא כך הדבר. סנייפ הוא דוגמא נפלא לשאפתנות ורצון למילוי רצונך במובן הטוב. הוא היה שאפתן, הוא המציא קסמים, גם בתור מורה הוא היה קשוח אבל... הוא רצה שתלמידיו יהיו הכי טובים כדי שהם ירגישו טוב עם עצמם (נכון... לא בדרך טובה במיוחד והוא שם את רגשותיו לתלמידים לפני כך שהיו לו העדפות וכן, חרא מורה במילים עדינות)... הוא עשה הכל בשביל שהוא עצמו יצליח למצוא משמעות ודרך טובה לתחביבו שגרם ללילי להתרחק ממנו. הרצון למבוקשו שזה הפלת וולדמורט וה"קבלת הסליחה" של לילי מציגה בצורה מופלאה את זה. הוא הלך עם זה עד הסוף, אפילו לתמורת חייב והשם הרע שירדוף אותו גם אחרי מותו רק בשביל הדבר הפשוט הזה...
מה דעתכם על זה? האם אתם מסכימים עם דמבי או שמה רואים את כל המטבע (כמוני)?
דמבלדור אמר שאולי הוגוורטס ממיין את התלמידים מוקדם מדי לבתים אבל האם זה כבאמת ככה? כולם יודעים שטובי הלב להפלפף, השאפתנים (ולפי תפיסת שאר הבתים ה"רעים") הולכים לסלית'רין, האמיצים לגריפינדור והחכמים לרייבנקלו... אבל, מה שדמבלדור אמר היה קצת תמוהה מבחינתי נכון... הוא אמר את זה לגבי סנייפ (שבמשפט זה הוא טען שהוא בסופו של דבר היה יותר אמיץ משאפתן/רשע), אבל, זה כל-כך מפריע התפיסה הקדומה שכל מי שטוב לב הוא בהכרח סוג של רכיחה ובלי אופי, כל השאפתנים מרושעים או חושבים על עצמם, כל האמיצים טובים וכל החכמים הם ובכן חכמים/חנונים והסיבות הכי טובות שיש הם אלו:
פיטר- גריפינדור: זנב תולע הוא הדוגמה הקלאסית של האומץ שפחות מתגאים בו... רגע, אתם לא מבינים מה אמיץ בשק הפרעושים הזה? אני אגיד לכם מה אמיץ בו הוא בגד בחברים שלו! כן, כמה שנורא להגיד ולהודות בזה אבל, צריך אומץ (ועוד וואחד אומץ) כדי לבגוד בחברים שלך, ובעוד בכאלו שעזרו לך וקידמו.
לונה- רייבנקלו: כמה שאני שונאת להשתמש בה בתור דוגמה (ומי שלא יודע למה, היא אחת הדמויות השנואות עלי ביותר) היא עונה בצורה מושלמת לקטגוריה. לונה שובצה לרייבנקלו, הרבה אנשים בספרים תוהו למה (וחלקנו עדיין לא מבינים למה)... הרי היא לא חכמה, ולא עונה לתיאורים של הבית אבל, בכל זאת היא שם... למה היא שם? לדעתי בגלל האמונה שלה בנסתר, היא לא רואה את העולם כמו שהוא ויבשה כמו הרמיוני, היא רואה אותו ב"שלמותו" הבלתי נראית, היא חוקרת את מה שכולם "יודעים" בהבנה שאנחנו לא באמת יודעים, יש בה את ה"גאונות" הזאת שעוזבת אותנו ברגע שאנו מתבגרים (ותודה לפיקאסו על תיאור המופלא של ה"גאונות של הילדות")... היא מבינה הרבה דברים שאנו לא, לכן היא יוצאת "טיפשה" וזו החוכמה שלה.
סדריק- הפלפאף: פה היה לי קשה במי לבחור בתור דוגמה בו או בטונקס ובסוף בחרתי בו (מפעת השעה וגם שזה יותר קל להסברה ופחות יגלוש לנושאים אחרים). טוב הלב שבו מופגן בצורה מעולה ברביעי במיוחד בסצנת המבוך, שבו הוא בוחר לזכות ביחד עם הארי ולא לכחת את כל התהילה לעצמו, גם בבית הקברות שהוא מנסה להגן/להביא להארי עוד קצת זמן ולעזור לו מבטאת את זה בצורה טובה מאוד... כל דר נוסף חוץ ממה שאפשר לקרוא עליו בספר מיותר בהחלט... רק שהוא העדיף (כמו כל הפלפאף) להיות מאחור הקלעים. אגב, זה גם ידוע שרוב ההילאים הם מבית הפלפאף כך ש...
סנייפ- סלית'רין: שאפתנות, הרצון להצליח ולמלא את מבוקשך אלו הדברים המרכזיים בבית סלית'רין, שלמרבה הצער מפורשים כדבר רע... אך, לא כך הדבר. סנייפ הוא דוגמא נפלא לשאפתנות ורצון למילוי רצונך במובן הטוב. הוא היה שאפתן, הוא המציא קסמים, גם בתור מורה הוא היה קשוח אבל... הוא רצה שתלמידיו יהיו הכי טובים כדי שהם ירגישו טוב עם עצמם (נכון... לא בדרך טובה במיוחד והוא שם את רגשותיו לתלמידים לפני כך שהיו לו העדפות וכן, חרא מורה במילים עדינות)... הוא עשה הכל בשביל שהוא עצמו יצליח למצוא משמעות ודרך טובה לתחביבו שגרם ללילי להתרחק ממנו. הרצון למבוקשו שזה הפלת וולדמורט וה"קבלת הסליחה" של לילי מציגה בצורה מופלאה את זה. הוא הלך עם זה עד הסוף, אפילו לתמורת חייב והשם הרע שירדוף אותו גם אחרי מותו רק בשביל הדבר הפשוט הזה...
מה דעתכם על זה? האם אתם מסכימים עם דמבי או שמה רואים את כל המטבע (כמוני)?