לוגי הבלוע
New member
סיפור אישי: השלכות אקדמיות של פרישה מהעתודה
שלום, זה סוג של סגירת מעגל מבחינתי.
לפני הרבה זמן הבטחתי לעצמי שאם אני מצליח לפתור את הבעיות האקדמאיות שלי אני אחזור לפורום הזה, שמעולם לא השתתפתי בו אבל קראתי בו הרבה ואשתף את הסיפור שלי. אני מקווה שההודעה תעזור למתלבטים אם לפרוש מהעתודה בעתיד, כי בזמנו לא מצאתי הרבה מידע על השלכות אקדמאיות של פרישה מהעתודה. אני הייתי בזמנו ילד טיפש בן 18, וחשבתי לשתף שאחרים לא יעשו את הטעויות שאני עשיתי.
אחרי הקדמה קצרה זאת: הייתי עתודאי לפני כמה וכמה שנים. נכנסתי לזה מהסיבות הלא נכונות, לחץ של ההורים, חששות שלי ועוד שלל סיבות גרועות. אני זוכר שכבר בימים הראשונים של הלימודים, עצם הישיבה באולם ההרצאות היתה מלווה בהרגשת פספוס נוראית. באותו רגע הבנתי שאני רוצה בעצם להתגייס, ולא סתם להתגייס, רציתי להיות לוחם.
ברוב טיפשותי החלטתי בכל זאת להמשיך שנה אחת ולראות איך זה, בעידוד ההורים, שאחרי חודש חודשיים שיתפתי אותם בהרגשה שלי, והם יעצו לי להמשיך שנה ולראות אם אני מתרגל. בנוסף הם אמרו, האוניברסיטה תזכור לי את מה שעשיתי. זה נכון לטוב ולרע.
במהלך השנה הזאת עשיתי הרבה, אבל לא ממש בתחום הלימודים, שהראש שלי פשוט לא היה בהם. הרגשתי שאני ארצה יום אחד לעשות תואר בתחום, פשוט לא עכשיו. עברתי כמה קורסים בתכנות, בעיקר כי עוד בתיכון תיכנתתי ברמה גבוהה אז לא ממש נדרשתי ללמוד דבר חדש, ונכשלתי בשאר השנה. מהר מאוד הבנתי שהמקום שלי הוא לא באוניברסיטה בזמן הזה, ופרשתי. התגייסתי ליחידה קרבית, עשיתי שירות מבצעי לתפארת, טיילתי כמה חודשים בחו"ל, ובן 24 חזרתי לאותו מוסד ולאותו תואר.
עד כאן סיפור פרישה רגיל שיש לא מעט בפורום. אני רציתי בעיקר לדבר על ההשלכות האקדמאיות של השטויות שאני עשיתי במו ידי. אני לא רוצה לשתף כל כך מה אני לומד ובאיזה מוסד, וזה גם לא משנה כי אני גם לא יכול להתחייב שהנהלים ישארו אותם נהלים ובכלל איך המוסד מחליט להתייחס למצבים כאלה משתנה, אבל אני מקווה שהסיפור שלי יעזור.
בהתחלה, קיבלו אותי כמעת אוטומטית חזרה. אני זוכר שנרשמתי מחדש כמו סטודנט חדש, ופשוט התקבלתי חזרה למרות המצב האקדמאי המזוויע שלי. הרגשתי ממש טוב עם החזרה שלי, כי הרגשתי שסוף סוף אני בתואר הנכון בזמן הנכון, וזאת היתה הרגשה נהדרת, היה שווה לחכות.
עכשיו לחלק של ההשלכות: לצערי כמו הרבה אנשים שמתחילים את התואר כל שנה, גם אני נכשלתי באחד מקורסי המבוא המסננים. אחד שעשיתי בתקופה של העתודה. בדרך כלל, האוניברסיטה נותנת עוד הזדמנות לחזור על קורס כזה כמעת אוטומטית, אבל גם יש נוהל שאסור להכשל יותר מפעמיים, ואני הרי כבר נכשלתי פעם אחת, כי בפעם הראשונה, איך לומר? לא בדיוק הייתי בהרצאות, ובכל זאת ניגשתי למבחן במחשבה שיהיה בסדר כי זה כמו בתיכון. ילד טיפש כבר אמרנו? לצערי זכרו לי את זה.
בנקודה הזאת, הייתי צריך להגיש בקשה מיוחדת שיאשרו לי לחזור על הקורס שוב. בנוסף לכל הצרות, החזרה ללימודים היתה קשה עבורי, זה נכון מה שאומרים שיותר קשה להתחיל אחרי הצבא, ונכשלתי בלא מעת קורסים אחרים.
לאכזבתי, הבקשה נדחתה על הסף והודיעו לי על הפסקת לימודי כי היה מדובר בקורס שהוא חובה לתואר. אני לא ויתרתי, ונפגשתי עם ראש החוג. בהתחלה הראש חוג לא היתה יותר מידי סימפטית אליי, ואני קצת מבין אותה. היתה לי הזדמנות, ואני ברוב טיפשותי זרקתי אותה לפח. ניסיתי להסביר שהשתנתי בצבא ואני לא אותו בן אדם, אבל זה לא עזר. מבחינתה אני מועמד לא רציני ולא מתאים ומקומי הוא מחוץ לכותלי המוסד.
יש רגעים כאלה שאתה מבין שאתה צריך להתעלות על עצמך, ואני מעולם לא הייתי פוליטיקאי או איש עסקים, אבל שניה לפני שקמתי והלכתי החלטתי לנסות משהו. היה עוד קורס שגם נכשלתי בו פעמיים, קורס שתקע אותי בתואר היה בנוי עליו. אבל למזלי, בדיוק באותה שנה פתחו וורסיה שלו למהנדסים. בגלל שטכנית זה קורס אחר למרות שהוא היה חלופי למסלול שלי, לא היתה הבעיה הבירוקרטית שהיתה בקורס הקודם, כי אני נכשלתי פעמיים בורסיה הראשונה. ביקשתי שתשאיר אותי על תנאי. מבחינתי שתחסום את כל הקורסים האחרים, אבל שתיתן לי להרשם לאותו קורס ולהראות לה שהפעם אני רציני. היא הסכימה, עם הסיוג שההחלטה לאשר לי את הקורס האחר שבו כן היתה בעיה לא לגמרי בידיים שלה, כי הפקולטה מחליטה בעניינים כאלה והיא רק נותנת המלצה. בכל זאת לקחתי את הסיכוי הזה.
סמסטר שלם עשיתי רק שני קורסים, את הקורס הזה ואיזה קורס בחירה מחוץ לתואר. אבל באמת השקעתי. הורדתי את החלודה, נכנסתי לעניינים, גייסתי חברים שיתפקדו בתור מורים פרטיים שלי ובסוף עברתי, אפילו עם ציון טוב. הרגשתי הקלה. סוף סוף יש לי רגל בדלת, אולי לא יעיפו אותי מכאן סופית. פורמלית הייתי צריך להגיש עוד בקשה, וכך עשיתי.
לאחר הרבה בירוקרטיה, שבועיים לתוך הסמסטר שבמהלכם באתי להרצאות בלי לדעת אם יש טעם, אישרו לי להמשיך בתואר. הקורסים נפתחו כולל הקורס הבעייתי שהייתי צריך לעשות פעם שלישית. עברתי את כל הקורסים בסמסטר, ואפילו הציונים החלו להשתפר, אבל בשני המועדים נכשלתי הקורס שוב. שילוב של לקום על רגל שמאל, אולי טיפה לחץ וטופס שהיה אובייקטיבית קשה. מה שכן, הייתי במרחק של שתי נקודות לעבור. חיפשתי טוב, מצאתי סעיף שחשבתי שאולי יש לי בו קייס, ערערתי, דיברתי לליבם של הסגל והסברתי שהשתי נקודות האלה הם עולם ומלואו בשבילי. הערעור התקבל.
כרגע אני באמצע התואר, הולך לי הרבה יותר טוב וההרגשה גם יותר משוחררת כשאין איום תמידי שיעיפו אותי. שילמתי על הטעויות שלי, ואני מרגיש שפתחתי דף חדש.
בקיצור, זה היה הסיפור שלי. כמה תובנות. מי שמרגיש שהוא כמוני, שהראש לא בלימודים והציונים מאוד נפגעים, לדעתי עדיף שיפרוש. שכל אחד יעשה חושבים עם עצמו אם סתם קשה לו או שהוא פשוט לא רוצה אפילו להצליח. זאת שיחה שצריך לנהל עם עצמכם, כי רק אתם יודעים. גם אם יהיה לכם כתם שחור ברקורד, אפשר לצאת מזה כמו שאני יצאתי עם קצת תושייה ועבודה קשה. האוניברסיטה היא מקום יחסית גמיש, למי שמוכן לעבוד, למרות שנתקלתי בהרבה אטימות וזה היה מאוד מתסכל. היו המון רגעים שחשבתי לוותר אבל שיחה עם חבר טוב נתנה לי את הכוח להמשיך להלחם.
מי שטוב לו בעתודה, שבאמת חושב שהוא נועד להיות קצין מקצועי בצבא, ושטוב לו ללמוד כאן ועכשיו, בהצלחה, צריך גם אנשים כמוכם. הרופאה בגדוד שלי היתה אחד האנשים שיותר הערכתי והיא היתה עתודאית לרפואה במקור.
לסיום, עוד סוגיה שרציתי לומר את העשר אגורות שלי עליה היא הטיעון ששומעים לפעמים שעתודה יכולה לפתח את הבן אדם ושירות שלוש שנים זה בזבוז זמן. האם הייתי מתפתח בצבא בתור איש מקצוע? אולי. האם זה היה שווה לוותר על מה שרציתי? לא.
למרות שחלק גדול מהשירות שלי כן הרשתי מבוזבז. הייתי עם המון מוטיבציה ולמרות זאת מכל מיני סיבות לא יצאתי לקורס פיקוד למרות שרציתי. הייתי חפ"ש כל השירות. נתקלתי גם ביחס מזלזל ממפקדים בני 19 שכנראה שהחליטו שהנה ההזדמנות שלהם להתעלל באקדמאי ממגדל השן (לא הסתרתי את העבר שלי בתור סטודנט. למעשה היה קשה - התגייסתי בן 20). קחו בחשבון שזה יקרה, לפעמים יסתכלו עליכם מוזר. ובכל זאת, אני מרגיש שחוויתי חוויות, אולי אפילו גם תרמתי קצת לביטחון במדינה, והאמת היא שאם לא הייתי "מתאמן" בלהתנהל מול כל מיני מג"דים ומפ"ים וממ"מים בצבא, אני לא יודע אם באותו רגע גורלי שישבתי אצל ראש החוג במשרד היה עולה בדעתי להציע את הפשרה שהצילה אותי בסוף.
ומאז היו עוד פעמים שהתנהלות חכמה שלי הצילה אותי מבירוקרטיה אטומה, גם מחוץ לאוניברסיטה. וכמו שאמרתי, אני בן אדם מאוד מופנם בלי יותר מידי כישורים בין - אישיים, ואני חושב שמה שהייתי צריך בשנים האלה באמת היה להיות בגדוד ולא באוניברסיטה ואז כנראה בקירייה, כדי לפתח קצת "חוכמת רחוב". האם הייתי יכול להתפתח ככה גם בבה"ד 1 בקורס קצינים שיכשיר אותי להיות קצין מקצועי בעתודה? אולי. אבל אני זוכר שקראתי פעם משפט חכם על גבי הפורום הזה, דווקא מבחור שהיה מבסוט שהחליט כן להשאר בעתודה. משהוא בנוסח, "האם החיים שלי היו נראים אחרת אם הייתי נולד אישה? אולי, אבל אני לא אדע לעולם".
טוב, חפרתי מספיק. אני אשמח לענות על שאלות, ואני מאוד מקווה שהפוסט הזה יעזור לדורות הבאים. תחשבו טוב טוב על מה שאתם עושים, מחוץ ובתוך האוניברסיטה. תזכרו שבעתיד תהיה גרסה שלכם שכן תהיה בשלה לחוויה הזאת של להיות סטודנט, אל תהרסו לו את זה. זה נכון שאפשר לתקן טעויות, אבל לאבא שלי יש אמרה, "פיקח זה אחד שיודע לצאת מצרות שחכם לא נכנס אליהם מלכתכילה". אני אולי הייתי פיקח.
שלום, זה סוג של סגירת מעגל מבחינתי.
לפני הרבה זמן הבטחתי לעצמי שאם אני מצליח לפתור את הבעיות האקדמאיות שלי אני אחזור לפורום הזה, שמעולם לא השתתפתי בו אבל קראתי בו הרבה ואשתף את הסיפור שלי. אני מקווה שההודעה תעזור למתלבטים אם לפרוש מהעתודה בעתיד, כי בזמנו לא מצאתי הרבה מידע על השלכות אקדמאיות של פרישה מהעתודה. אני הייתי בזמנו ילד טיפש בן 18, וחשבתי לשתף שאחרים לא יעשו את הטעויות שאני עשיתי.
אחרי הקדמה קצרה זאת: הייתי עתודאי לפני כמה וכמה שנים. נכנסתי לזה מהסיבות הלא נכונות, לחץ של ההורים, חששות שלי ועוד שלל סיבות גרועות. אני זוכר שכבר בימים הראשונים של הלימודים, עצם הישיבה באולם ההרצאות היתה מלווה בהרגשת פספוס נוראית. באותו רגע הבנתי שאני רוצה בעצם להתגייס, ולא סתם להתגייס, רציתי להיות לוחם.
ברוב טיפשותי החלטתי בכל זאת להמשיך שנה אחת ולראות איך זה, בעידוד ההורים, שאחרי חודש חודשיים שיתפתי אותם בהרגשה שלי, והם יעצו לי להמשיך שנה ולראות אם אני מתרגל. בנוסף הם אמרו, האוניברסיטה תזכור לי את מה שעשיתי. זה נכון לטוב ולרע.
במהלך השנה הזאת עשיתי הרבה, אבל לא ממש בתחום הלימודים, שהראש שלי פשוט לא היה בהם. הרגשתי שאני ארצה יום אחד לעשות תואר בתחום, פשוט לא עכשיו. עברתי כמה קורסים בתכנות, בעיקר כי עוד בתיכון תיכנתתי ברמה גבוהה אז לא ממש נדרשתי ללמוד דבר חדש, ונכשלתי בשאר השנה. מהר מאוד הבנתי שהמקום שלי הוא לא באוניברסיטה בזמן הזה, ופרשתי. התגייסתי ליחידה קרבית, עשיתי שירות מבצעי לתפארת, טיילתי כמה חודשים בחו"ל, ובן 24 חזרתי לאותו מוסד ולאותו תואר.
עד כאן סיפור פרישה רגיל שיש לא מעט בפורום. אני רציתי בעיקר לדבר על ההשלכות האקדמאיות של השטויות שאני עשיתי במו ידי. אני לא רוצה לשתף כל כך מה אני לומד ובאיזה מוסד, וזה גם לא משנה כי אני גם לא יכול להתחייב שהנהלים ישארו אותם נהלים ובכלל איך המוסד מחליט להתייחס למצבים כאלה משתנה, אבל אני מקווה שהסיפור שלי יעזור.
בהתחלה, קיבלו אותי כמעת אוטומטית חזרה. אני זוכר שנרשמתי מחדש כמו סטודנט חדש, ופשוט התקבלתי חזרה למרות המצב האקדמאי המזוויע שלי. הרגשתי ממש טוב עם החזרה שלי, כי הרגשתי שסוף סוף אני בתואר הנכון בזמן הנכון, וזאת היתה הרגשה נהדרת, היה שווה לחכות.
עכשיו לחלק של ההשלכות: לצערי כמו הרבה אנשים שמתחילים את התואר כל שנה, גם אני נכשלתי באחד מקורסי המבוא המסננים. אחד שעשיתי בתקופה של העתודה. בדרך כלל, האוניברסיטה נותנת עוד הזדמנות לחזור על קורס כזה כמעת אוטומטית, אבל גם יש נוהל שאסור להכשל יותר מפעמיים, ואני הרי כבר נכשלתי פעם אחת, כי בפעם הראשונה, איך לומר? לא בדיוק הייתי בהרצאות, ובכל זאת ניגשתי למבחן במחשבה שיהיה בסדר כי זה כמו בתיכון. ילד טיפש כבר אמרנו? לצערי זכרו לי את זה.
בנקודה הזאת, הייתי צריך להגיש בקשה מיוחדת שיאשרו לי לחזור על הקורס שוב. בנוסף לכל הצרות, החזרה ללימודים היתה קשה עבורי, זה נכון מה שאומרים שיותר קשה להתחיל אחרי הצבא, ונכשלתי בלא מעת קורסים אחרים.
לאכזבתי, הבקשה נדחתה על הסף והודיעו לי על הפסקת לימודי כי היה מדובר בקורס שהוא חובה לתואר. אני לא ויתרתי, ונפגשתי עם ראש החוג. בהתחלה הראש חוג לא היתה יותר מידי סימפטית אליי, ואני קצת מבין אותה. היתה לי הזדמנות, ואני ברוב טיפשותי זרקתי אותה לפח. ניסיתי להסביר שהשתנתי בצבא ואני לא אותו בן אדם, אבל זה לא עזר. מבחינתה אני מועמד לא רציני ולא מתאים ומקומי הוא מחוץ לכותלי המוסד.
יש רגעים כאלה שאתה מבין שאתה צריך להתעלות על עצמך, ואני מעולם לא הייתי פוליטיקאי או איש עסקים, אבל שניה לפני שקמתי והלכתי החלטתי לנסות משהו. היה עוד קורס שגם נכשלתי בו פעמיים, קורס שתקע אותי בתואר היה בנוי עליו. אבל למזלי, בדיוק באותה שנה פתחו וורסיה שלו למהנדסים. בגלל שטכנית זה קורס אחר למרות שהוא היה חלופי למסלול שלי, לא היתה הבעיה הבירוקרטית שהיתה בקורס הקודם, כי אני נכשלתי פעמיים בורסיה הראשונה. ביקשתי שתשאיר אותי על תנאי. מבחינתי שתחסום את כל הקורסים האחרים, אבל שתיתן לי להרשם לאותו קורס ולהראות לה שהפעם אני רציני. היא הסכימה, עם הסיוג שההחלטה לאשר לי את הקורס האחר שבו כן היתה בעיה לא לגמרי בידיים שלה, כי הפקולטה מחליטה בעניינים כאלה והיא רק נותנת המלצה. בכל זאת לקחתי את הסיכוי הזה.
סמסטר שלם עשיתי רק שני קורסים, את הקורס הזה ואיזה קורס בחירה מחוץ לתואר. אבל באמת השקעתי. הורדתי את החלודה, נכנסתי לעניינים, גייסתי חברים שיתפקדו בתור מורים פרטיים שלי ובסוף עברתי, אפילו עם ציון טוב. הרגשתי הקלה. סוף סוף יש לי רגל בדלת, אולי לא יעיפו אותי מכאן סופית. פורמלית הייתי צריך להגיש עוד בקשה, וכך עשיתי.
לאחר הרבה בירוקרטיה, שבועיים לתוך הסמסטר שבמהלכם באתי להרצאות בלי לדעת אם יש טעם, אישרו לי להמשיך בתואר. הקורסים נפתחו כולל הקורס הבעייתי שהייתי צריך לעשות פעם שלישית. עברתי את כל הקורסים בסמסטר, ואפילו הציונים החלו להשתפר, אבל בשני המועדים נכשלתי הקורס שוב. שילוב של לקום על רגל שמאל, אולי טיפה לחץ וטופס שהיה אובייקטיבית קשה. מה שכן, הייתי במרחק של שתי נקודות לעבור. חיפשתי טוב, מצאתי סעיף שחשבתי שאולי יש לי בו קייס, ערערתי, דיברתי לליבם של הסגל והסברתי שהשתי נקודות האלה הם עולם ומלואו בשבילי. הערעור התקבל.
כרגע אני באמצע התואר, הולך לי הרבה יותר טוב וההרגשה גם יותר משוחררת כשאין איום תמידי שיעיפו אותי. שילמתי על הטעויות שלי, ואני מרגיש שפתחתי דף חדש.
בקיצור, זה היה הסיפור שלי. כמה תובנות. מי שמרגיש שהוא כמוני, שהראש לא בלימודים והציונים מאוד נפגעים, לדעתי עדיף שיפרוש. שכל אחד יעשה חושבים עם עצמו אם סתם קשה לו או שהוא פשוט לא רוצה אפילו להצליח. זאת שיחה שצריך לנהל עם עצמכם, כי רק אתם יודעים. גם אם יהיה לכם כתם שחור ברקורד, אפשר לצאת מזה כמו שאני יצאתי עם קצת תושייה ועבודה קשה. האוניברסיטה היא מקום יחסית גמיש, למי שמוכן לעבוד, למרות שנתקלתי בהרבה אטימות וזה היה מאוד מתסכל. היו המון רגעים שחשבתי לוותר אבל שיחה עם חבר טוב נתנה לי את הכוח להמשיך להלחם.
מי שטוב לו בעתודה, שבאמת חושב שהוא נועד להיות קצין מקצועי בצבא, ושטוב לו ללמוד כאן ועכשיו, בהצלחה, צריך גם אנשים כמוכם. הרופאה בגדוד שלי היתה אחד האנשים שיותר הערכתי והיא היתה עתודאית לרפואה במקור.
לסיום, עוד סוגיה שרציתי לומר את העשר אגורות שלי עליה היא הטיעון ששומעים לפעמים שעתודה יכולה לפתח את הבן אדם ושירות שלוש שנים זה בזבוז זמן. האם הייתי מתפתח בצבא בתור איש מקצוע? אולי. האם זה היה שווה לוותר על מה שרציתי? לא.
למרות שחלק גדול מהשירות שלי כן הרשתי מבוזבז. הייתי עם המון מוטיבציה ולמרות זאת מכל מיני סיבות לא יצאתי לקורס פיקוד למרות שרציתי. הייתי חפ"ש כל השירות. נתקלתי גם ביחס מזלזל ממפקדים בני 19 שכנראה שהחליטו שהנה ההזדמנות שלהם להתעלל באקדמאי ממגדל השן (לא הסתרתי את העבר שלי בתור סטודנט. למעשה היה קשה - התגייסתי בן 20). קחו בחשבון שזה יקרה, לפעמים יסתכלו עליכם מוזר. ובכל זאת, אני מרגיש שחוויתי חוויות, אולי אפילו גם תרמתי קצת לביטחון במדינה, והאמת היא שאם לא הייתי "מתאמן" בלהתנהל מול כל מיני מג"דים ומפ"ים וממ"מים בצבא, אני לא יודע אם באותו רגע גורלי שישבתי אצל ראש החוג במשרד היה עולה בדעתי להציע את הפשרה שהצילה אותי בסוף.
ומאז היו עוד פעמים שהתנהלות חכמה שלי הצילה אותי מבירוקרטיה אטומה, גם מחוץ לאוניברסיטה. וכמו שאמרתי, אני בן אדם מאוד מופנם בלי יותר מידי כישורים בין - אישיים, ואני חושב שמה שהייתי צריך בשנים האלה באמת היה להיות בגדוד ולא באוניברסיטה ואז כנראה בקירייה, כדי לפתח קצת "חוכמת רחוב". האם הייתי יכול להתפתח ככה גם בבה"ד 1 בקורס קצינים שיכשיר אותי להיות קצין מקצועי בעתודה? אולי. אבל אני זוכר שקראתי פעם משפט חכם על גבי הפורום הזה, דווקא מבחור שהיה מבסוט שהחליט כן להשאר בעתודה. משהוא בנוסח, "האם החיים שלי היו נראים אחרת אם הייתי נולד אישה? אולי, אבל אני לא אדע לעולם".
טוב, חפרתי מספיק. אני אשמח לענות על שאלות, ואני מאוד מקווה שהפוסט הזה יעזור לדורות הבאים. תחשבו טוב טוב על מה שאתם עושים, מחוץ ובתוך האוניברסיטה. תזכרו שבעתיד תהיה גרסה שלכם שכן תהיה בשלה לחוויה הזאת של להיות סטודנט, אל תהרסו לו את זה. זה נכון שאפשר לתקן טעויות, אבל לאבא שלי יש אמרה, "פיקח זה אחד שיודע לצאת מצרות שחכם לא נכנס אליהם מלכתכילה". אני אולי הייתי פיקח.
